בסימן התמוטטות: ארה"ב לא מרסנת, ורירו של פוטין כבר זולג

רוברט קייגאן, היסטוריון ניאו-שמרני, מצטט השבוע שיחה מספרו של ארנסט המינגוויי "וזרח השמש" (The Sun Also Rises). אחד הגיבורים, מייק קאמפבל, נשאל איך הוא פשט את הרגל. הוא משיב: "בשני אופנים - בהדרגה, ואז בבת אחת". כך בדיוק חרב הסדר העולמי בין שתי מלחמות העולם, מזכיר לנו קייגאן, וכך הוא עלול לחזור ולהיחרב בעתיד הקרוב. את רעשי האדמה הקטנים שלפני רעש האדמה הגדול אפשר כבר להרגיש ללא קושי.

קייגאן נותן סימנים בחורבן הממשמש ובא. הוא התרחש כמעט לפני 90 שנה מפני ששום מעצמה לא ניסתה לאכוף את הסדר, או לא יכלה לאכוף אותו.

הסדר מתערער והולך בימים האלה מפני שארצות הברית נחלשה במידה כזאת שאיש אינו ממתין למוצא פיה בחיל ורעדה. במובן הזה, הרצח האכזרי של ג'מאל חאשוקג'י הוא סימן לבאות, לא בתור שכזה אלא בתור מה שהוא מייצג. אם ארצות הברית אינה מסוגלת לבלום משטר התלוי בה לעצם שיורו, את מי היא מסוגלת לבלום?

משיח כלשהו

ולדימיר פוטין נשא בסוף השבוע שעבר את דרשתו השנתית על יחסי החוץ של רוסיה. הרודן הרוסי נטף שמחה לאיד. מבלי לנקוב בשמה של ארצות הברית, הוא הכריז ש"ארץ יכולה להניח שהיא חסינה מפני פגיעה, ולפיכך חופשית לעשות כאוות נפשה. זו תוצאה של מונופול בעולם חד-קוטבי... למרבה המזל, המונופול הזה נעלם והולך. כמעט נסתם עליו הגולל".

זה בא מפי האיש שפלש לשכנותיו, קרע נתחים ענקיים משטחיהן, המציא מדינות-דמה כדי להצדיק את סיפוחיו (בגיאורגיה), סיפח במישרים ואגב הפרה בוטה של החוק הבינלאומי (בחצי האי קרים), העניק מטרייה אווירית למשטר גנוצידי (בסוריה), ניסה לחולל הפיכה (במונטנגרו) והתערב בענייניהן הפנימיים של מזרח-אירופיות קטנות.

פוטין העניק תשובה מוסמכת לשאלה מפני מה רוסיה מוכנה לקבל עליה כל-כך הרבה סיכונים בשנים האחרונות. כדי להחליש את אמריקה היא קראה תיגר על המסגרת הבסיסית ביותר של היחסים הבינלאומיים, ועוררה את הרגשות האנטי-רוסיים ביותר שנראו במערב מאז ימי השיא של המלחמה הקרה - חוץ מזה שאז סניגורי רוסיה באו מן השמאל הנוקשה, שהאמין באופי הפרוגרסיבי של המרקסיזם-לניניזם, ועכשיו סניגוריה באים מן המעמקים הקודרים ביותר של הימין הקיצוני, מפיצי דוקטרינות אנטי-ליברליות ושונאי אוניברסליזם.

אכן, רוסיה מוכרחה להאמין במשיח כלשהו, מפני שהאידיאולוגים המשרתים את משטריה השונים שונאים את הנורמלית ומפחדים מפניה.

מבלי לחשוב כלל על התוצאות ארוכות-הטווח של הרפתקאותיה, רוסיה קושרת קשר עם שונאי נורמליות אחרים, גדולים, בינוניים וקטנים. היא מחזרת אחרי סין, אף כי היא מוכרחה לדעת שהגמוניה סינית תבוא במידה רבה על חשבונה; היא מפלרטטת עם איראן ועם טורקיה, אף כי הן אויבותיה ההיסטוריות; היא תוחבת מזומנים לקופותיהן של מפלגות ימין קיצוני באירופה מפני שהיא מקווה להחליש באמצעותן את הדמוקרטיה הליברלית; והיא מוסיפה להמר על דונלד טראמפ, לא מפני שהוא ימלא את מבוקשה, אלא מפני שהוא יוסיף לקרוע לגזרים את רקמותיה של החברה האמריקאית.

חוץ מטילי נ"מ

בתחילת השבוע (הטור ירד לדפוס ביום שלישי), טראמפ הנחיל לה הפתעה לא-נעימה. הוא הוציא את ארצות הברית מהסכם רחב-יריעה להגבלת הנשק הגרעיני, שנחתם לפני 30 שנה. רוסיה חדלה לציית להסכם הזה עוד לפני עשר שנים, כאשר התחילה לפתח טילים חדשים לטווח בינוני.

אנחנו שומעים, בעיקר ממקורות רוסיים, שרוסיה תגמול. איך גומלים? אם אמריקה תפתח טילים חדשים, רוסיה תפתח. לשון אחר, מרוץ חימוש. רונלד רייגן יזם מרוץ כזה לפני 37 שנה. ברית המועצות הגיבה, אבל המרוץ רושש אותה. נזקיו היו כאלה, שלפחות חלק מן ההיסטוריונים מייחסים לו את התמוטטות הכלכלה הסובייטית.

התוכל רוסיה לעמוד במרוץ חימוש חדש כי יתחיל? לא על-פי ממדי כלכלתה. התמ"ג שלה ב-2017 עמד על 7% מזה של ארצות הברית (נתוני קרן המטבע הבינלאומית). התוכל ארצות הברית לעמוד במרוץ חימוש? מי יודע. חובה הלאומי עומד כבר על 21 טריליון (21,000 מיליארד) דולר, והגרעון החזוי בתקציבה השנה יתקרב ל-800 מיליארד דולר.

כמובן, הסידור הזה אינו חדש. החוב גדל ב-40 השנה האחרונות פי 20. בכל ארץ אחרת, המגדל היה מתמוטט זה כבר. אבל ארה"ב הספיקה לגאות ולשגשג בין מיתון למיתון, וכלכלתה עולה לה עכשיו כפורחת עם שיעור האבטלה הנמוך ביותר זה חצי מאה.

אז מי רוצה להתחרות בכיפוף זרועות עם ארצות הברית? ולדימיר פוטין, שארצו לא הצליחה לקשור את שמה עד עצם היום הזה אף במוצר צריכה בינלאומי בולט אחד (חוץ מטילי נ"מ); והיא תלויה למחייתה במחירים עולים-ויורדים-ולפעמים-גואים-ומתמוטטים של חומרי גלם? מי בדיוק שכנע את פוטין שהוא "כמעט סיים" את ההגמוניה האמריקאית?

מה שמפחיד בכל המשוואה הזו הוא שבתחום אחד של תחרות פעילה אומנם שורר שוויון בין רוסיה לאמריקה, וזה תחום היכולת להרוס זו את זו, ואת שאר העולם, מספר לא ידוע של פעמים. נשיא רוסיה חזר והתרברב בחודשים האחרונים, שארצו עומדת להכניס לשימוש נשק "היפר-סוני", שאין לו אח ורע באשפת החצים של המערב. אם רק ירצה, הוא יכול להרוס את אתם-יודעי-מי מבלי שאתם-יודעי-מי תוכל לגמול.

הבה נקווה שהוא לא באמת חושב כך, ושהרעיון של רצח חאשוקג'י בגרסה תרמו-גרעינית אינו מדגדג את נחיריו. אבל אם פוטין מתכנן הפגנת שרירים בים הבלטי, או בים השחור, או בין נהרות הדנייפר והוויסטולה, מוטב לחזור אל מייק של המינגוויי ולתהות אם או מנם הכול עומד להתמוטט "תחילה באופן הדרגתי, ואחר כך בבת אחת".