לאחר ש"המשעממת" אורנה פרץ העלתה אותה לכותרות, זכה "רוביק דנילוביץ' של קריית שמונה" בבחירות לראשות העירייה

יום ראשון בבוקר בקריית שמונה. אנחנו חונים מול הקניון, ליד "חדר המיון" החדש שבאירוע ההשקה שלו התחוללה תקרית אורנה פרץ - בנימין נתניהו, שהייתה המשל המושלם לכל מה שקורה בעיר הצפונית ביותר בישראל. אתה מסתכל על המרפאה הפרטית הזו, מעין בודקה שצמוד לסניף מד"א והוצג כחדר מיון - בעוד שמקסימום הטיפול הרפואי שאפשר לקבל פה זה גבס ומשטח גרון - ולא מבין איך הצליחו למכור את זה לאנשים. נכון שזה יותר טוב מכלום, אבל לא בהרבה.

יותר טוב מכלום, אבל לא בהרבה, זו הבעיה המרכזית של קריית שמונה מאז ומתמיד. עיר חלשה ומזדקנת שסובלת מהגירה שלילית, דימוי גרוע ומחסור בקרקעות, במקומות עבודה, בהכנסות ובבנייה. העיר כושלת כלכלית, כורעת תחת חובות וכבר עשר שנים עם חשב מלווה. מלבד כל אלה, לוקח לך כמה סיבובים לקלוט מה שונה פה מרוב הערים בישראל: אתה לא רואה מנופים, אתה לא שומע קידוחים. שקט. קולה של הסטגנציה. וחבל, כי נורא יפה פה.

לכולם, כמובן, יש מה לומר על אורנה פרץ, האישה שהתפרצה לדברי ראש הממשלה ושמעה בתגובה שהיא משעממת אותו. בקריית שמונה אוהבים את נתניהו וכועסים על כל מי שנגדו. "אם יש מחלוקת בין העיר לנתניהו - ביבי מנצח", אומרים לי. בקריית שמונה מבינים שעבדו עליהם, אבל אסור להגיד, כי זה נגד נתניהו. "יש פה משטרת לייקים", מספרים אנשים, מחפשים מי עשה לייק למי.

חמישה מועמדים מתמודדים על ראשות העיר. ארבעה מהם ינסו להדיח את ניסים מלכה, ראש העיר המכהן כבר עשור, שעומד בראש רשימת הליכוד (סיסמת הג'ינגל שלו: "ניסים מלכה - ראש העיר של עירנו"), לשניים מהם - יורם מלול ואביחי שטרן - יש סיכוי ריאלי להגיע לסיבוב שני. מלול מתמודד זו הפעם השנייה, ושטרן הצעיר, בן 32, מתמודד לראשונה.

 יורם מלול (משמאל) / צילום: איל יצהר

אנחנו נכנסים לקניון ונופלים על ליזט אלדיט ויגאל אדרי. אני רואה בעצמי בר מזל, כי יגאל אדרי פעיל מאוד בזירת הפייסבוק המקומית. לפני כמה ימים כתב פוסט מדובר שבו קרא לניסים מלכה ללכת הביתה, אבל באהבה. "העיר מטונפת, מלוכלכת ומסריחה. תענה לי, כבוד הרב ניסים מלכה: מה גורם לך לרצות להיות ראש עיר בפעם השלישית?".

הרבה אנשים פה אמרו לי שהעיר מלוכלכת, אבל מה אני אגיד לכם - היא לא. זו אולי לא העיר הכי נקייה בעולם, אבל נפלא מבינתי למה תושביה חושבים שהיא מלוכלכת. "מי מנצח?", אני שואל. אביחי שטרן מועמד חזק, אומרת אלדיט. תלוי איפה אתה מסתובב, אומר אדרי: בפאבים יגידו לך אביחי, בבית כנסת יגידו לך ניסים. כולם טובים מאוד, אומר אדרי, אבל לניסים יש את הבלוק שלו. "אתה צריך להבין", מסביר לי אדרי, "פה ניסים מחתן את הילדים של כולם וקובר את ההורים שלהם. אין מי שלא אוהב אותו".

"זאת עיר חולה", הוא מוסיף בחיבה. "בנאדם הולך ברחוב, עולה לו רעיון - מתקשר לראש העיר. אני אומר לו: אתה בן 67, תנוח בבית עם הנכדים".

דרך העיניים של נאמני ביבי

מה שכולם רוצים לדבר עליו זו ההגירה השלילית. הילדים של יגאל אדרי נשארו בעיר, אבל ארבעת הילדים של ליזט אלדיט עזבו. הקטן, חייל, יעזוב גם הוא. זה כמו בכדורגל, אומר אדרי, כל שחקן יקפוץ על הצעה לעבור מקבוצה קטנה לקבוצה גדולה. כל ילד רוצה למרכז. "אנחנו מרוקאים", אומרת אלדיט, "קשה לנו שהילדים רחוקים".

אני פוגש את אלי זפרני, מקום שני ברשימת הליכוד והמשנה לראש העיר. אנחנו שותים קפה. זפרני הוא סוג של שריף בעיירה. אם יש פה חוט - זפרני, בן 49, מושך בו. "אתה יודע למה אני הכי פופולרי?", שואל זפרני ועונה: "כי אני עושה הכול בשביל כולם. אם נורה לא עובדת - מתקשרים אליי".

"יש לי את כל הסמכויות", אומר זפרני, "אני ממונה על חזות העיר. חינוך, הנדסה, לכל אגף אני יכול להרים טלפון למנהל והוא לא יכול להגיד לי שאני לא המנהל שלו. סגנים מכל הארץ אומרים לי, הלוואי שהיינו מקבלים עשירית ממה שנותנים לך". הוא מנהל את העיר, זפרני, זה מה שאמרו לי פה רבים, ולא תמיד בכפפות של משי.

זפרני ידוע בחברותו הקרובה עם ראש הממשלה. "זה כמו פוטין וראש הממשלה. כמו שהוא בנה איתו מערכת יחסים טובה ואמינה, ככה גם אני בניתי ב-23 שנה. מה רע, קריית שמונה זוכה מזה, האזור שלנו זוכה. למה לא?".

"זה בדם שלי", הוא אומר, "עוד כשהייתי ילד חלמתי להיות חבר מועצה וממונה על אגף חזות העיר. תשאל את אלברט מהקפה של אלברט - הוא פעם היה ממונה על הגינון". אני שואל את אלברט, שמאשר כי זפרני היה ראש ועד הבית כבר בגיל 12.

"כל מי שתשאל אותו יגיד לך: אלי זה אלי. כל כולי למען המטרה". אני מציע לו שנצא לסיבוב בעיר ואנחנו נכנסים לאוטו. זפרני מצייר את עירו כשכיית חמדה כמותה לא ראה העולם: אנחנו נוסעים על אחד הכבישים היפים, עוברים על פני אחד הפארקים המדהימים. וכל דבר, "זה אני עשיתי": מפחי זבל כתומים ועד גני משחקים חדשים. לפעמים האהבה הופכת לגוזמאות. "זה שלי!", מכריז זפרני בכל פעם שאנחנו חולפים על פני גזיר אלומיניום בצורת פרפר מודבק לעמוד חשמל. "זה הכול מיתוג", הוא מסביר ומתגאה ב"מה שעשיתי במגדל המים" (הוא דאג שיצבעו אותו).

"תראה מה זה", הוא מחווה בידו על פועלי ניקיון שאוספים עלים, "אולי תצלמו". גינת כלבים ומגרש סינתטי הם בעיני רוחו קריית ספורט מפוארת, מפעל נטוש הוא בית חולים חדש ומגרש מוקף גדר הוא כבר מלון חמישה כוכבים. אף אחד מהדברים האלה לא קיים במציאות, אבל האהבה של זפרני לעירו מחממת את הלב. ביומיום שלו הוא מנהל התפעול בבית החייל קריית שמונה, "אבל היום לקחתי חופש".

מתי אתה ראש העיר?

"בעזרת השם".

דנילוביץ' של קריית שמונה

עו"ד יורם ביטון, פעיל חברתי בקריית שמונה, שופך מים קרים על העיר המושלמת של זפרני. "הדוחות של הביטוח הלאומי והלמ"ס מביאים נתונים מאוד קשים. זו עיר מוכת רווחה. כל מי שיש לו אפשרות עובר למקום טוב יותר. אם לא יהיה שינוי אמיתי זו תהיה עיר של עניים. הדבר הכי עצוב זה שמלכה לא עושה אפילו כלכלת בחירות. אין לו כסף לזה, תבין כמה העיר ענייה. ארבע תוכניות הבראה כשלו. העירייה משלמת 23 מיליון שקל כל שנה פנסיה לאנשים שפרשו מוקדם. תוסיף 40 מיליון להלוואות. מה נשאר? אני שואל את ניסים: מה אתה רוצה להרוס שעוד לא הרסת בעשר שנים? הוא הפך אותנו לעולם השלישי, לסוריה. העובדים פה נבחרים לפי השיוך והקרבה שלהם ואז אי אפשר לפטר אותם. קולטים מקורבים בלי מכרזים כמו שצריך. כל מי שהבין את הבדיחה הזאת כבר לא פה בשביל לצחוק ממנה". יצוין כי כל תיקי החקירה נגד מלכה, שנפתחו בעקבות חשדות לתרומות אסורות ומינוי לא תקין, נסגרו בקיץ האחרון מחוסר אשמה.

בכיכר צה"ל הנטושה ברובה יושבים כמעט בצמוד זה לזה המטות של המתחרים, אביחי שטרן ויורם מלול. ביניהם רק חברותא, קפה-פאב שנולד כקואופרטיב אחרי מחאת 2011 ושורד עד היום, איכשהו. כיכר משונה, כיכר צה"ל.

"הפתעתי את עצמי", אומר אביחי שטרן, "לא ציפיתי לכזאת תאוצה". שטרן, בן 32, הוא עורך דין שהיה פעיל חברתי ישב ארבע שנים במועצה וישב כחבר אופוזיציה לוחמני. שטרן נהנה מתמיכה רבה בעיר ומוצג כמועמד הטרי, הנקי, החדש. מנסים למכור אותו בתור רוביק דנילוביץ' של קריית שמונה. אני לא בטוח שההשוואה הזו נכונה, אבל היא יכולה להיות בעוד כמה שנים. הוא צעיר, רזה ושקט. "הבחירות האלה יכריעו אם העיר ממשיכה להידרדר או הולכת קדימה, פשוט מאוד. אחרי עשר שנים של שקט היינו צריכים לצמוח, אבל במקום זה ירדנו מ-25 אלף תושבים ל-23 אלף. והסיבה להגירה השלילית היא שאין תעסוקה איכותית. הבעיה הכי אקוטית היא הקרקעות. זה עוול היסטורי. המושבים והקיבוצים קיבלו שטחים והיום משנים ייעוד. אצלנו אפילו לא ביקשו את הקרקעות האלה, מלכה ויתר על ועדת חקר גבולות".

 אביחי שטרן/ צילום: איל יצהר

בתגובה לטענות על הקרקעות, זפרני ותומכים אחרים של מלכה מציינים שוב ושוב את ההישג המרכזי של הכהונה שחלפה (מלבד הזיכוי של מלכה בבית המשפט מכל ההאשמות שעלו נגדו): החלטת ממשלה 3740 שעברה באפריל השנה ובמרכזה הקצאה של חצי מיליארד שקל ליישובים קריית שמונה, שלומי, מטולה וירוחם. לקריית שמונה יגיעו כ-220 מיליון שקל מתוכם, שיתחלקו בין מספר רב של מטרות, ממענקי הבראה, דרך הקמת אזור תעשייה ומפעלי פוד-טק ועד למוקד של ביקור רופא.

הם גם מציגים בגאווה את סעיף 9 להחלטה: "הרחבת שטחי שיפוט וחלוקת הכנסות", שלפיו "הממשלה רושמת את הודעת שר הפנים כי בכוונתו לבחון עד סוף הרבעון הראשון של 2019 העברת סוגיות בנושא שינויי גבולות של מטולה, שלומי וקריית שמונה לבחינה במסגרת הוועדות הגיאוגרפיות". גבולות העיר יורחבו, הם טוענים, ומציינים גם את שכונת יובלים שמתחילה להיבנות בצפון העיר (1,000 יחידות דיור) ובימת תל חי מתחת להר נפתלי (500 יחידות דיור).

אבל איפה שזפרני רואה פריחה ומלכה רואה תנופה, שטרן רואה הזנחה, והוא בטוח שגם התושבים "מבינים טוב מאוד מה קורה פה. אנחנו במרכז העיר, ותראה - חנויות נטושות. 60 מיליון שקל זרקו פה. בנו שירותים ציבוריים במיליון וחצי שקל והם נעולים".

שטרן, באופן טבעי, מנסה לגרור לקלפיות את הצעירים. "חצי מהעיר זה אנשים בני 25 עד 45 ואני באמצע, 32", הוא אומר. "הצעירים מושכים את ההורים להצביע לי. לכל אחד פה יש ילד מחוץ לעיר וזו הנקודה הכואבת, גם לעוזבים וגם למשפחה. הילדים היו חוזרים אתמול, אבל למה להם? אין כלום. אין מלון אחד, אין פסטיבל, אין עבודות. בלי בוסט רציני מהממשלה אי אפשר לעשות כלום. ואז, מי רוצה לבוא לעיר כשהכול רע? זו עיר של מסכנים שהולכים לממשלה. אני רוצה חכה, לדוג לבד - ומה זה חכה? קרקעות!".

"כל חיי אני ליכודניק", הוא מבטיח, "אבל לא מתומכי נתניהו. ניסיתי להתמודד בליכוד, אבל 15 שנה אין פה פריימריז. אין לי ברירה אלא לרוץ בסיעה עצמאית".

 ירון בן עזרי בבר שלו/ צילום: איל יצהר

הפטריוט מדור הקטיושות

יורם מלול צריך לצאת ללוויה. הרבה לוויות יש פה. לפי נתוני קופות החולים בשלוש השנים האחרונות מתים בכל שנה 10% יותר מתושבי העיר בהשוואה לשנה הקודמת. בצפון מדינת ישראל התושבים חיים בממוצע 6 עד 8 שנים פחות מתושבי מרכז הארץ.

עד שהוא יחזור מהלוויה, אני נכנס לחברותא ויושב על הבר. מלבד הבעלים ירון בן עזרי יש עוד שלושה אנשים על הבר. שניים מהם לא מפה. אבל הוד חנונה כן. הוא בן 30, נולד פה ולא הולך לשום מקום. "מלכה ינצח", הוא אומר בשקט. "אוהבים אותו, מה לעשות".

מהמחזור שלו בבית ספר, רק שלושה נשארו בעיר, אבל חנונה פטריוט. "אנחנו, דור הקטיושות, יש לנו קשר לאדמה הזאת. בערב של הבר מצווה שלי היה פיגוע עם הרוגים (פיגוע מצובה), סבלנו בשביל העיר הזאת. אני לא עוזב. אתה יודע מה זה אצל מרוקאים שההורים מגרשים את הילדים שלהם מהעיר?". הוד חנונה עובד בשלוש עבודות, יש לו עסק קטן לעיסוי מקצועי ממש פה בכיכר, "דרך הגב". יש לי גם כרטיס חבר, אומר חנונה: "רב-גב". "אנשים רואים רק את החסרונות. בוכים על מה שאין, אבל מתעלמים ממה שיש", הוא מתלונן. "פעם הייתה פה גאוות יחידה, היום אין".

שתי בירות אחר כך, ומלול חוזר מהלוויה, אוכל ארטיק. "לא אכלתי צהריים", הוא אומר. מלול, יליד קריית שמונה 1959, ושלושת ילדיו, עזבו את העיר לתל אביב. "יש כאן תפיסה כזאת, 'נסיים את הצבא ונעוף מפה'. אין חשיבה להישאר, ללמוד באזור ולעבוד פה. שום חשיבה על להישאר. החזקים עוזבים ומגיעים חלשים. זה הסיפור", הוא אומר. "אני לא רוצה להגיד עיר מסכנה כי אני לא מסכן. יש לנו כל יום לוויה פה, זו תולדה של הזדקנות העיר, אבל לא רק - לא היה מיון. אין רופאים מומחים ויש פה אנשים שאין להם מה לאכול והשמש עוברת עליהם מבלי לרחם. שירותי הרווחה מנוהלים לא טוב. אין כאן חמלה. אני מתכוון לחזק את שירותי הרווחה. העיר מאבדת את בניה - הצעירים עוזבים, נשארים המבוגרים, והם לא מטופלים כמו שצריך".

אומרים עליך שאתה מזגזג. היית ביש עתיד, עברת לכולנו, היית בקואליציה ואז באופוזיציה.

"להיות נציג של יש עתיד פה זו משקולת. זו עיר של ליכוד. אבל הערך הכי חשוב בעיניי זה להציל את קריית שמונה. אני לא יכול להשאיר אותה מתבוססת בדמה. עד כדי כך. זו מערכת הבחירות הכי גורלית בתולדות העיר. זה אולי מאיר עליי באור מזגזג, אבל המטרה היא הצלת קריית שמונה. זו הסיטואציה בעת הזאת".

מלול, כמו המועמדים האחרים, מסביר כי הוא מאס בסגנון הניהול של מלכה, ומשווה את המתרחש בעיר לכפרי הגליל. "בקריית שמונה אנחנו כמו כפר ערבי - בחמולתיות, בקומבינות. כן, אני אומר לך, כן. הייתי סגן מפקד מרחב הגליל, מפקד תחנת מרחב העמקים. אני מכיר את הנושא ואני אומר לך - קריית שמונה מתנהלת כמו כפר ערבי. ראש העיר מנוהל על-ידי בעלי הון שמשחקים בו כמו מריונטה".

אבל כבר הפסדת לו.

"נכון".

אם לא תנצח, תתמודד שוב?

"לא".

ואם תפסיד, תשב במועצה?

"אני מאמין שאני מנצח בעזרת השם, אז לא יהיה נכון להתייחס לזה עכשיו. לא יודע איך ארגיש אם וכאשר".

הגרעין התורני שבא להעצים

אנחנו קופצים למטה הבית היהודי ופוגשים את אריה אקרמן, ראש הרשימה. הבית היהודי לא תומך באף אחד מהמועמדים. "נחכה לראות מה הציבור יגיד וניישר קו עם הבחירה, בינתיים יושבים על הגדר", הוא אומר. "תמיד באה איזו אורנה פרץ והורסת לנו", מוסיף אקרמן, שחי בעיר רק שלוש שנים. "עזוב מי צודק, העיר עולה לכותרות בקונוטציות לא טובות. בכל הכתבות תמיד מראים בסוף איזה עילג יושב על ארגז הפוך מחוץ למכולת".

אקרמן, בן 43, בא לקריית שמונה מקיבוץ שמיר, חוזר בתשובה. יש לו פה עסקים כבר 17 שנה. "אנשים פשוטים, אומרים לך שלום ברחוב", הוא מחמיא לאנשי העיר. יש לו ארבעה ילדים וכריזמה מידבקת, אבל רק מנדט אחד. הפעם מקווה הרשימה להשיג שני מנדטים. "משגעת אותי התדמית השלילית. עיירה חבוטה ומסכנה, וזה לא נכון. זה המקום הכי יפה בארץ" - הוא ממשיך להתפייט.

אקרמן הוא חלק מגרעין תורני שהביא לעיר 70 משפחות צעירות, וכך גם הפעילים שסובבים אותו. יש להם להט אידיאליסטי קצת מתנשא, תופסים מעצמם חלוצים. אני פוגש שם את משה קקון, פעיל בבית היהודי בעל סטודיו לגרפיקה שחזר לעיר אחרי שנים. מנהלת המטה הודיה חזוט, גם היא תושבת חוזרת, ויש כאן צעירים שעברו לעיר מהסביבה. אחד מהם מספר לי שבכיתה ט' של הילד שלו יש ארבעה תלמידים, אבל בכיתות א'-ב'-ג' כבר מפוצץ. "מילאנו את הגנים ובתי הספר בחזרה", הם מתגאים.

מתפתחת שיחה על בעיית התעסוקה והחברים מסבירים שאין בעיה בכלל. "למה לאנשים שגרים בבית הלל או בשניר יש פרנסה? אנשים יכולים לעבוד מהבית. הבעיה היא בראש של האנשים. יש עבודות ואפשר להתפרנס פה", אומר מישהו. פעיל בשם אבישי הרץ מספר סיפור: "כשעברנו הנה, פגשתי מישהו שעזב כי אשתו לא מצאה עבודה בקריית שמונה, אבל הם לא בדקו מחוץ לקריית שמונה, 20 דקות נסיעה. זו המנטליות". ואקרמן זורק: "מי שרוצה, עובד. מי שרוצה לבכות, בוכה".

"כמה אפשר להאשים ולבכות על מה שאין, עושים דמורליזציה. אנחנו מחפשים להעצים", מסכמת חזוט.