יסודות השיטה מתחילים להתרופף: מה עומד מאחורי תרמית הכסף הגדול של ארה"ב

אחת המגמות המשמעותיות ביותר בעולם במאה השנים האחרונות הייתה הגידול העצום באוכלוסייתו. בשנת 1900 חיו בעולם כ-1.56 מיליארד בני אדם, ואילו היום עומד המספר על יותר מ-7.5 מיליארד. לשם הפרופורציה, לקח למין האנושי כ-250 אלף שנה כדי להגיע לאוכלוסייה עולמית של מיליארד אחד בסביבות שנת 1800, ולקח לו 12 שנה להוסיף עוד מיליארד אחד, זה שבין 6 ל-7.

רובו המוחלט של הגידול התרחש באסיה ובאפריקה. ב-1950 התגוררו בעולם 900 מיליון הודים וסינים, היום מספרם הכולל עומד על 2.8 מיליארד. ב-1950 מנתה אוכלוסיית אפריקה כ-229 מיליון בני אדם, היום מתגוררים ביבשת כמעט 1.3 מיליארד.

הגידול העצום באוכלוסייה התרחש כמעט כולו במדינות המתפתחות. אוכלוסיית מצרים גדלה בתקופה זו מ-22 מיליון לכ-100 מיליון, וזו של הפיליפינים גדלה מ-19 מיליון ל-106 מיליון. לעומת זאת, ברוסיה, המאוכלסת ביותר במדינות אירופה, מנתה האוכלוסייה ב-1950 103 מיליון, ואילו היום המספר הוא כ-140 מיליון, ובגרמניה מנתה האוכלוסייה 68 מיליון והיום היא מונה 82 מיליון.

לגידול העצום הזה באוכלוסייה הייתה השפעה גדולה על כלכלת ארה''ב, ומדיניות הנהגתה הכלכלית והפוליטית רק החריפה את הבעיות והעמיקה את הקשיים.

נשיא ארה"ב בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת היה ריצ'רד ניקסון, ותחת הנהגתו התרחשו שני מהלכים מרחיקי לכת: ארה"ב נפתחה לסין, וביטלה באופן חד צדדי את הסכמי ברטון וודס אשר קישרו באופן עקיף את כל המערכת המוניטרית העולמית לזהב.

שנים ספורות לאחר ביקורו ההיסטורי של ניקסון בסין נפטר מאו דזה טונג, שהיה אבי הרפובליקה העממית של סין ומנהיג המפלגה הקומוניסטית השלטת עד מותו. לאחר מות מאו ב-1976 קיבל את המושכות לידיו דנג שיאופינג ואף שדנג נרדף על ידי מאו באכזריות, לאחר מות מאו הצליח דנג לשקם את מעמדו והפך לאיש החזק בסין עד מותו בשנת 1997. תחת הנהגתו של דנג זנחה סין את הדוקטרינה הקומוניסטית הנוקשה והפכה לכלכלה פתוחה למערב, המקדמת בברכה השקעות והנוהגת על פי סוג של כלכלת שוק.

 תרמית הכסף הגדול של ארה"ב

הפועל הסיני שינה את הכללים

כאשר סין נפתחה לארה"ב בשנת 1977 עמד השכר לשעה של עובד תעשייה אמריקאי על כ-5.3 דולרים. הפועל הסיני היה מוכן לעבוד תמורת פחות מ-20 סנט לשעה. במילים אחרות, במחיר של שעת עבודה של עובד תעשייה אמריקאי הזכאי גם לחופשות, ביטוח רפואי וכיו"ב יכלו עתה היצרנים לקבל כ-26 שעות של פועל סיני ללא חופשות ואף ללא דאגה ביחס לתנאים הפיזיים והבטיחותיים של העסקתו.

הזמינות הפתאומית הזו של עובדים זולים ביותר הפעילה לחצים דפלציוניים עצומים על המשק האמריקאי. אומנם פועלים זרים זולים לא היו לגמרי דבר חדש, גם בסוף המאה ה-19 הפועלים בסין השתכרו משמעותית פחות מהפועלים במנצ'סטר למשל, אלא שאז לא הייתה לבריטים כמות בלתי מוגבלת של כסף-זהב לשלם תמורת כוח העבודה הזה, יהיה זול אשר יהיה. אך עתה, עם ביטול הסכמי ברטון וודס, שוב לא היה כל "עוגן" של זהב, כלומר ניתן היה לייצר כסף ללא הגבלה.

וכך, כל עוד הפדרל ריזרב היה מוכן להדפיס אותו, הבנקים היו מוכנים להלוות אותו, הצרכנים היו מוכנים ללוות אותו, והסינים היו מוכנים לקבל את הדולרים בתמורה לעבודתם ובכמות בלתי מוגבלת. כך נולד העידן שאנחנו חיים בו היום. העידן הזה הציע לאמריקאים רבים ימי שפע שכמותם לא היו בהיסטוריה של אמריקה, אלא שיסודותיו היו בנויים על תרמית ועתה מתחילים היסודות האלו להתרופף ועימם החברה האמריקאית כולה.

העידן הזה מכונה גם הפיננסיאליזציה של אמריקה (Financialization of America). במרכזו עומד תהליך החלפת כסף שמקורו בייצור ובחיסכון בכסף שמקורו באשראי ובהלוואות. מכסף אמיתי לכסף פייק, מכסף שהמחזיק בו כבר הרוויח אותו לכסף שעדיין יש להרוויחו בעתיד, ומצריכה של עושר ההווה - החיסכון, לצריכה של עושר העתיד - האשראי. שהרי מהו אשראי אם לא "הבאת" העתיד להווה וצריכה היום של מה שאנחנו מקווים להרוויח מחר.

בין 1971 ל-2017 הפדרל ריזרב ייצר כ-4.4 טריליון דולר (הבנקים המרכזיים הגדולים בכל העולם ייצרו יחד כ-22 טריליון דולר), והבנקים המסחריים ושאר המוסדות הפיננסיים בארה"ב ייצרו מאז כ-68.5 טריליון דולר של חוב (בכל העולם - כ-235 טריליון).

תעשיית הפיננסים הלכה והתנפחה

סביב הכסף העצום הזה שיוצר בדמות חוב נוצרה תעשייה פיננסית ענקית שעסקה לא רק בייצור החוב, ניהולו, מסחר בו, השקעתו וכו' וכו', אלא גם בפיתוח של אינסוף כלים פיננסיים למסחר, לגידור ולהימור בכסף החדש.

משהמנוע שמאחורי המשק הוסט מייצור מוצרים לייצור כסף, "התפוצץ" הסקטור הפיננסי בכל אספקט - בגודלו, בהשפעתו על הממשל ועל הפוליטיקה, בשכר העובדים בו וביוקרה.

ב-2017, למשל, פנו 31% מבוגרי התוכנית היוקרתית למינהל עסקים באוניברסיטת הרווארד לתעשייה הפיננסית, התחום הפופולרי ביותר. 4% פנו לעולם המוצרים. בשנת 1979 בקושי 10% פנו לפיננסים שעה שכ-30% הלכו לחברות יצרניות-תעשייתיות.

הפיננסיאליזציה של אמריקה הביאה מטבע הדברים לגאות עצומה ולשפע אינסופי לכל העוסקים בכסף. בשנת 1986 המשתכר הגבוה ביותר בוול סטריט היה המנכ"ל של חברת הברוקרים סלומון ברדרס שקיבל 3.2 מיליון דולר (7.2 מיליון בדולרים של 2017). ערב המשבר, ב-2006, עמד שכרו של המשתכר המקביל, מנכ"ל מריל לינץ', על 113 מיליון דולר בדולרים של 2017, גידול ריאלי של פי 15. מדובר על המנכ"ל שהוביל את החברה בת ה-100 לפשיטת רגל דה פקטו (בפועל הממשל הכריח את בנק אוף אמריקה לקנות את מריל), לא לפני שהמנכ"ל המודח קיבל חבילת פרישה של 161 מיליון דולר נוספים. המנכ"לים לא היו לבד כמובן. בשנת 2006 חילקה מריל 5 מיליארד דולר בונוסים לעובדים. עובדים מתחילים בשנות העשרים לחייהם קיבלו יותר מרבע מיליון דולר בונוס, והבונוסים לעובדים ותיקים יותר בשנות השלושים לחייהם הבונוסים הגיעו ל-3 מיליון דולר לעובד ואף יותר.

עובדי מריל גם הם לא היו יוצאי דופן. בתחילת שנות השמונים חצה סך כל הבונוסים המשולמים בוול סטריט את רף מיליארד הדולר. ב-2006 הוא כמעט חצה את ה-35 מיליארד. ב-2017, אגב, הסכום חזר ל-31.4 מיליארד דולר, או כ-184,220 בממוצע לעובד.

הבוננזה של מנהלי קרנות הגידור

אך עם כל הכבוד למנכ"לים של הבנקים בוול סטריט, עם ההכנסות השנתיות של יותר מ-20 מיליון דולר בשנה, אין אלו אלא משכורות רעב בהשוואה למנהלי הכספים. בשנת 2017 עשרים וחמישה המשתכרים הגבוהים בוול סטריט היו מנהלי קרנות גידור. הם הרוויחו בממוצע 615 מיליון דולר לאדם, לשנה, או 15.4 מיליארד דולר לכולם יחד.

אך בזמן שוול סטריט ועובדיה פרחו, שעה שהפד לאט אך ביסודיות הורס את כל הקונספט של כסף ואת כל היסודות של מושג ההון, האמריקאי הממוצע הלך וקמל.

בשנת 1971 עמד השכר השעתי הממוצע של עובד תעשייה באמריקה על 3.45 דולרים, או 21.23 דולר בדולרים של היום, מותאמים למדד הרשמי. השכר השעתי של אותו עובד בשנת 2017 היה 21.25 דולר, גידול של 2 סנטים לשעה לכל התקופה של כמעט 50 שנה. השכר השעתי הממוצע של כל העובדים באמריקה התנהג באופן דומה.

התמ"ג, אגב, גדל ריאלית כמעט פי שלושה בתקופה הנדונה. מדד המחירים הרשמי (CPI) כמובן אינו באמת מודד את הירידה בכוח הקנייה של הדולר. נוכל אפוא לראות מה באמת קרה לכוח הקניה של העובד הממוצע דרך החישוב הבא: בשנת 1980 המחיר החציוני של בית באמריקה היה 47,200 דולר או 6,300 שעות עבודה של העובד הממוצע בתעשייה. בשנת 2000 עמד מחיר הבית על 119,600 דולר, או כ-8,248 שעות עבודה. היום המחיר עומד על 230,800 דולר, או 10,750 שעות עבודה. התמונה אינה שונה גם אם מחשבים את ממוצע השכר השעתי של כלל העובדים בארה"ב ולא רק של עובדי התעשייה.

בספרה "Pound Foolish" חישבה הכותבת הלן אולן כי בשנות האלפיים משפחות הקדישו 75% מהכנסותיהן לדיור, בריאות וחינוך, זאת בהשוואה ל-50% שהם הקדישו לסעיפים האלה בשנת 1973. את הפער כיסה חוב גדל והולך.

כמה עלתה מכונית הפורד?

וכך נראים פני הדברים בדוגמה קטנה וטיפוסית: בשנת 1971 מכונית פורד עלתה כ-2,500 דולר או במונחי שעת עבודה של העובד הממוצע בסקטור הפרטי כ-650 שעות. היום רכב דומה יעלה כ-30,000 דולר או כ-1,120 שעות עבודה. במונחים ריאליים של שעות עבודה, הרכב התייקר כמעט פי שניים, אך הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה לא רואה כך את פני הדברים. לרכב החדש בשנת 2017 יש מזגן, וחלונות חשמליים, ואלו לא היו בשנת 1971, ולכן לדעתה העובד קיבל "רכב פלוס". את הפלוס הזה היא מורידה מחישוב ההתייקרות, ולכן ההתייקרות הרשמית תגיע אולי למחצית מההתייקרות האמיתית.

אך העובד שלנו קונה את הרכב בסוכנות מכוניות, לא בלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה. אז איך הוא ישלים את 470 שעות העבודה החסרות לרכישת הרכב החדש והמצוי (שהרי כבר לא מוכרים רכב ללא מזגן)? מאשראי כמובן. וול סטריט תשמח לתת לעובד את האשראי הנדרש בכ-5% ריבית על ה-13,500 דולר החסרים. אותם הוא יקבל כהלוואה ל-60 חודשים ובעדם ישלם החזר חודשי של כ-255 דולר. עד שהעובד יגמור לנהוג ברכב ולהחזיר את ההלוואה, הרכב שפעם עלה לו 650 שעות יעלה כ-1,200 שעות עבודה.

ההוצאה על רכב אינה יוצאת דופן, להיפך, הוצאות אחרות התייקרו הרבה יותר. אך מאחר שהיקף שבוע העבודה נותר קבוע הלך הר האשראי ותפח, לא רק כדי לרכוש מוצרים אלא גם כדי לגלגל את האשראי הקודם.

וכך בשעה שהפיננסיאליזציה של אמריקה ניפחה את הסקטור הפיננסי, הלך מעמד הביניים ונחלש.

אך לא רק וול סטריט נהנתה מהפיננסיאליזציה. כל בעלי ההון נהנו, שכן ים הכסף והחוב ניפח את מחיר הנכסים ללא שיעור. בשנת 1971 עובד אמריקאי ממוצע יכול היה לקנות בחודש עבודה שלושת רבעי "יחידת דאו" (סל של המניות הנכללות במדד הדאו ג'ונס). היום יקנה לו חודש עבודה פחות מעשירית מהסל הזה. היפוכו של דבר הוא בעל ההון שעכשיו החזקותיו בדאו יקנו לו פי כמה וכמה חודשי עבודה של העובד הממוצע.

איפה העובדים ואיפה המנהלים

אך עובדים לחוד ומנהלים לחוד. מאחר שהמנהלים בחברות הציבוריות הם זרוע של תעשיית הפיננסים שכן רוב שכרם נקוב במניות והם קשורים קשר בל יינתק לעולם הפיננסים, גדל גם הפער בין הכנסות המנהלים להכנסות העובדים בכל תקופת הפיננסיאליזציה. בשנות השישים הרוויח מנכ"ל ממוצע בחברה ציבורית בארה"ב כ-20 פעם שכר העובד הממוצע בחברה. בשנת 2017 עמד המספר על יותר מפי 300.

בניגוד למיתוס, כל זה לא קרה בגלל קפיטליזם או שוק חופשי, או בגלל כישרון יוצא דופן של אנשי וול סטריט לעומת עובדי מיין סטריט. להיפך, מקור הבעיה הוא מניפולציה ועיוות השוק על ידי הממשלה הפדרלית וזרועותיה. עיוות שכמוהו לא היה בהיסטוריה ואשר שבמרכזו מכונת ייצור הכסף והחוב. העיוות הפך את הכסף בתוך 40 שנה ל"פייק מאני" ואת הכלכלה כולה לכזאת שבנויה על תרמית, ועתה מתחילים היסודות של כל המבנה העקום הזה לרעוד.

הגעתו של דונלד טראמפ לבית הלבן והצלחתו של ברני סנדרס בפריימריס הן הסימפטומים הראשונים של הרעד הזה. מכאן גם חלק מהאיבה העצומה של הממסד כלפי טראמפ, שאינו מושחת יותר מהילארי קלינטון ואינו מתייחס לנשים יותר גרוע מבעלה. אך גם סילוק טראמפ, שמרבה לצייץ מלעשות, לא יחזיר את השד לבקבוק.

הרכבת שהייתה בנויה על ייצור חוב בשיעור שהוא פי 3.3 מהגידול התוצר, על שכר עבודה זעום בסין ועל העברה מסיבית של עושר מההמון למקורבים, תגיע לתחנתה הסופית עם טראמפ או בלעדיו. ואת השלטים של התחנה המתקרבת כבר ניתן לראות מחלונותיה. 

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com