שחיתות היא גם נחלתם של "אנשים טובים"

לקראת הבחירות הקרבות לרשויות המקומיות, שב ומתעורר השיח הציבורי על נגע השחיתות שדבק בבכירים שבהן. תחושה זו עולה נוכח הכותרות החוזרות ומדווחות על ראש עיר שקיבל סכומי כסף גדולים בעבור קידום מיזמי נדל"ן, או שנטל הלוואות מגורמים בעיר שהובילו לניגוד עניינים חמור. בית המשפט העליון, כמו גם גורמים שונים בפוליטיקה ובתקשורת, מדגישים בהקשר זה את ההכרח בענישה מחמירה ומרתיעה "למען יראו וייראו".

אבל ענישה לא צריכה להיות כלי ההתמודדות היחיד, וספק גם אם העיקרי. מחקרים מתחום האתיקה ההתנהגותית מלמדים כי טעות לחשוב שהשחיתות היא אך ורק נחלתם של "אנשים רעים", שפועלים באופן מודע ורציונלי. בהתאם לכך, ספק אם החמרה בענישה - שמניחה בני אדם מחושבים - תקדם פתרון עומק. בפועל, השחיתות היא גם נחלתם של "אנשים טובים", שמעוניינים לנהוג באופן מקצועי ואתי, אך מושפעים מהטיות ומתנאים שמקשים עליהם לעבד כשורה את הכללים, ולהביא למודעות את המשקל שניתן לאינטרס האישי שלהם.

מבחינות רבות, השלטון המקומי מתאפיין בסביבה שצפויה להעצים את השפעתם של גורמים אלה. למשל, הנטייה של אדם לספק לעצמו הצדקות להחלטות שבפועל תואמות את רצונו האישי, צפויה לגדול בזירה שמתאפיינת בקירבה ממשית בין נושאי המשרה לציבור ובערבוב בין האישי לציבורי. מעבר לכך, תחושת האחריות שחווה אדם פוחתת ככל שהוא מרגיש שהוא מיטיב עם צדדים שלישיים, ובעיקר כאשר לא נגרם נזק לציבור מובחן.

ניקח למשל מצב טיפוסי של ראש עיר, שמבקש "לקצר הליכים" לקבלן מקורב - ראש העיר יוכל תמיד להצדיק את ההטבה הזו בכך שניסה לקדם בנייה מהירה יותר, גם למען התושבים; ושמדובר במצב של "win-win". לבסוף, תחושה של היעדר פיקוח מצד השלטון המרכזי, תלות כמעט מוחלטת של שומרי-הסף בראש הרשות, והיעדר עניין תקשורתי עלולים גם הם להגביר את הנטייה לסטות מסטנדרט ההתנהגות הנדרש.

לכן, ההתמקדות ב"מעטפות מזומנים" היא שגויה, משום שרוב האנשים צפויים לתת משקל לאינטרס האישי דווקא באזורים שבהם קל יותר לטשטש את ההבחנה בין שחור ללבן, ולמצוא הצדקות ולגיטימציה. ההתמקדות במציאת "אקדח מעשן" בדמות העברת כספים אמנם נוחה יותר לגורמי האכיפה מבחינה ראייתית, אך היא גם אינה תואמת את החוק והפסיקה, אשר קובעים במפורש תחולה רחבה לעבירות השחיתות.

ואכן, טובות הנאה שאינן חומריות, כמו למשל סיקור תקשורתי אוהד, או תליית שלטי חוצות על קירות בתים, עשויות להיות בעלות ערך רב יותר בעבור המקבל, מאשר כסף. כך קורה שהמערכת מתמקדת בקצה הקרחון, ולא צוללת לעומקם של דברים.

ההבנה שנדרשת התמודדות עם אנשים המתאפיינים ברמות שונות של מודעות, ובסוגים שונים של מוטיבציות, מחייבת פעולה בערוצים מגוונים. ראשית, נדרשים הבהרה וקונקרטיזציה של כללים וקודים אתיים. למשל, בתחומים של גיוס תרומות וניגוד עניינים; אלה מנוסחים פעמים רבות באופן עמום, שמאפשר מרחב לפרשם בהתאם לאינטרס האישי.

שנית, נדרש שכלול של מנגנוני הפיקוח והבקרה. ניסיון לעשות כן, נמצא בפקודת העיריות, הקובעת כי התחייבויות מסוימות ייחתמו על-ידי ראש העיר וגורם נוסף, בדרך-כלל הגזבר או מזכיר העירייה. אלא ששימוש מושכל במנגנון זה צריך להבטיח את חוסר התלות בין הגורמים, ולהדגיש את תחום אחריותו הייחודי של כל אחד מהם. אחרת, מראים מחקרים, שימוש בעקרון "ארבע העיניים" עלול להוביל לתוצאה הפוכה, ולהוריד מתחושת האחריות האישית.

לבסוף, נדרשת פעילות הדרגתית ממוקדת, שתדגיש את הכללים והחוקים ואף תציף את המודעות לדילמות ולמקרים שגויים מהעבר. תופעת השחיתות, בפרט בשלטון המקומי, אינה גזירת גורל. התמודדות רצינית עמה, תצטרך להידרש למנעד רחב של פעולות בעזרת מגוון רחב של כלים.

■ מחקרם של פרופ' יובל פלדמן ועו"ד גיא פריבר בנושא מניעת שחיתות באמצעות אתיקה התנהגותית יתפרסם בקרוב במכון הישראלי לדמוקרטיה.