לשחרר את הרשויות המקומיות מידי המדינה

הרשות המקומית משפיעה באופן ניכר על איכות ורווחת התושבים. אולם, הן סובלות ממאבק מתמשך מצד חברי הכנסת על כוח והשפעה, שמחליש את כוחן ומשפיע על התושבים.

חברי הכנסת, למשל, אוהבים מאוד לחלק פטורים והנחות בתשלום הארנונה לחלקי האוכלוסייה שהם חפצים ביקרם. הדבר לא עולה להם דבר והם מרוויחים ממנו הון פוליטי משמעותי ומצטיירים כ"חברתיים". אבל, בסופו של יום הפעולות שלהם מורידות את רמת השירות לתושב ופוגעות באותן אוכלוסיות שהם מתיימרים לסייע להם. חלק מהתושבים אולי משלמים קצת פחות ארנונה, אבל מקבלים שירותי חינוך, תברואה ותרבות נחותים בהרבה ממה שיכלו לקבל.

קחו את ירושלים לדוגמה. כעיר מרובת אוכלוסיות קשות, זכו תושביה בשנת 2016 להנחות בארנונה בהיקף של יותר מ-600 מיליון שקל. הנחות בהיקף זה, שנכפו על ראש העיר, פוגעות בתקצוב השירותים מוניציפליים שראש העיר צריך לספק.

הרשויות המקומיות מממנות את פעילותן השוטפת באמצעות הכנסות עצמיות ובאמצעות תוספות מהשלטון המרכזי. המרכיב המשמעותי ביותר בהכנסות העצמיות של הרשויות המקומיות הוא ההכנסות מדמי הארנונה. אולם תעריפי הארנונה נקבעים על ידי משרד הפנים ומוכתבים לרשויות, שאינן חופשיות לגבות בהתאם להעדפות השירותים של התושבים. דמי הארנונה נגבים בחלקם ממשקי הבית, באמצעות ארנונה למגורים, ובחלקם מנדל"ן עסקי, באמצעות ארנונה לעסקים.

אחד הנושאים המרכזיים שמטרידים משקי בית רבים הוא הדיור, שמחיריו עלו בהתמדה בשנים האחרונות. היקף הבנייה אינו תואם את החסר. להתערבות הממשלתית בפעילות הרשויות המקומיות יש השפעה על כך.

המדינה מנסה להגדיל את היצע הדירות על ידי הסכמי-גג עם הרשויות המקומיות, שבהן המדינה מעניקה תקציבים לרשויות עבור פיתוח של אזורים למגורים. אולם תקציבים אלה אינם פותרים את בעיית הגירעון התקציבי שנוצר לאחר פיתוח האזורים. בנק ישראל מזהיר כי הסכמי-גג עשויים להוביל לגירעונות תקציביים, שהרשויות המקומיות תתקשה לעמוד בהם.

ההבדל בין תעריפי הארנונה למגורים לארנונה לעסקים גורם לרשויות מקומיות להעדיף עסקים על פני תושבים, והן לא פועלות להגדלת היצע הדיור בתחומן. נכון לשנת 2016, גובה הממוצע לארנונה למ"ר לעסקים גבוה ב-150% מאשר ארנונה למ"ר למגורים. ההכנסות מארנונה לעסקים משמשות מקור עיקרי להכנסות הרשויות המקומיות, נכון לשנת 2016 הן מהוות כמעט כרבע מסך ההכנסות. בעוד ארנונה למגורים מהוות כ-17% מסך ההכנסות.

בנוסף לכך, תושבים "עולים" לרשות המקומית יותר כסף מעסקים, כיוון שהם צורכים שירותי חינוך, תברואה, תרבות ועוד, מה שמגביר את התמריץ השלילי להעדיף עסקים על תושבים. בפועל הפער בין ההוצאה של הרשויות ולהכנסה מארנונה למגורים עבור תושב ממוצע מגיע לפי 2.7 עד 8.8.

באופן אינטואיטיבי אנו מצפים שתושבים שמוכנים לשלם יותר, יקבלו גם יותר, או להיפך. אולם בפועל רמת השירותים הניתנים לתושבים תלויה בפעילות העסקית ברשות המקומית ולא תלויה בכוונתם של התושבים לממן את הפעילות. משום ששטחי העסקים בישראל מרוכזים במספר קטן של רשויות, ואלה נהנות מהכנסות גבוהות מהארנונה לעסקים, אשר מאפשרות להן להעניק שירותים מוניציפליים ברמה גבוהה יחסית, נוצר גידול בפערים החברתיים בין רשויות. העלויות הגבוהות של הארנונה לעסקים יוצרים עיוות נוסף בכך שהיא מתמרצת את העסקים לא להגדיל את שטח פעילותם ואת התעסוקה בשטח הרשות, לעתים על חשבון רווחת הלקוחות.

מושב החורף של הכנסת נפתח לאחרונה, וכמו כמעט כל מושב בשנים האחרונות, גם במושב זה צפויים חברי הכנסת לנסות לגזור קופון על חשבון הרשויות המקומיות על ידי הגשת מספר רב של הצעות חוק שינסו להרחיב ולהגדיל את הפטורים וההנחות בארנונה למגורים לקבוצות שונות באוכלוסייה. רשויות רבות נזקקות למענקי איזון ממשרד הפנים, ותוספת ההכנסה הזאת יוצרת עיוותים בניהול הרשות המקומית.

למועצות המקומיות יש אינטרס שידרגו נמוך ככל האפשר במדד הסוציו־אקונומי על מנת לזכות למענקי איזון גדולים יותר. על מנת לצמצם את העיוות יש להעניק סמכויות רבות יותר לרשויות המקומיות ולשנות את מנגנון התקצוב של הרשויות ובוודאי להפסיק את המגמה של היחלשות הרשויות המקומיות בכל הנוגע לקביעת גובה והיקף ההנחות והפטורים בארנונה בשטחן.

■ הכותבת היא מנכ"לית מכון "בצדק" המקדם מדיניות כלכלית אחראית.