נסעתי ללב אוטופיית ההייטק. ואז הכול השתבש

דניאל קלר, אמן אמריקאי המתגורר בברלין, חשב שנפלה לידיו הזדמנות של פעם בחיים. צירוף מקרים משונה, בחסות האלגוריתם של פייסבוק והניצחון של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב, הציב אותו בזמן ובמקום הנכון לתעד את אחד הפרויקטים השאפתניים ומסעירי הדמיון ביותר שיצאו לדרך באלף הנוכחי.

זה אמור היה להיות פרויקט של כיבוש השממה והפרחתה באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר. גן עדן שלא נמצא תחת שליטה של שום ממשלה, שנבנה כשרשרת מודולרית של איים מלאכותיים זעירים, מוקפים בשובר גלים, שאמורים לכלכל את עצמם - לגדל את המזון, למחזר את המים ולקבל את האנרגיה ממקורות מתחדשים, וכמובן להיות מחוברים לאינטרנט הכי מודרני. חזון מייסדיהם הוא "להאכיל את הרעבים, לרפא את החולים, לנקות את האטמוספירה ולהעשיר את העניים".

 דניאל קלר

מאחורי הפרויקט עמד לא אחר מאשר פיטר תיל, מיליארדר ופילנתרופ, שהונו מדורג במקום ה-315 בעולם לפי מדד פורבס. הוא ייסד את פייפאל ומכר אותה לאיביי תמורת 1.5 מיליארד דולר; עומד מאחורי אחת מקרנות ההון סיכון החשובות בעמק הסיליקון, "פאונדרס פאנד"; הקים את חברת הביג דאטה המצליחה פלנטיר; והיה אחד המשקיעים הראשונים בפייסבוק - באוגוסט 2004 הוא קנה מניות בחברה הצעירה והיומרנית תמורת כחצי מיליון דולר, ומכר את רובן ב-2012 תמורת כמיליארד דולר.

בין לבין תיל משקיע את כספו גם במיזמים ללא מטרות רווח, שנועדו להזניק את האנושות קדימה. הוא מתמקד בבינה המלאכותית, בהארכת תוחלת חיים, וגם בתחום נוסף, על גבול המדע הבדיוני - שאפשר לתרגם כ"מושבות-ים". באנגלית התחום הזה נקרא Seasteading - שילוב של Sea (ים) ושל Homesteading (הכרזת בעלות על משאב שלא היה בבעלות כלשהי קודם לכן). טבעי מאוד עבור תיל השמרן-ליברטריאני, שתרומתו הצנועה אך המיוחצנת למסע הבחירות של טראמפ בלטה על רקע התמיכה הגורפת שהילארי קלינטון קיבלה בעמק הסיליקון.

 פיטר תיל (מימין) עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: רויטרס

מיזם מושבות הים נולד ב-2008 כשפטרי פרידמן, נכדו של הכלכלן זוכה פרס נובל מילטון פרידמן, חבר ליזם בשם וויין גרמליץ' ויחד הם ייסדו ארגון ללא מטרות רווח ששמו The Seasteading Institute. עד מהרה הפרסומים על הפרויקט משכו את תשומת לבו של קלר. "צפיתי בהם ממרחק במשך שבע שנים, חשבתי עליהם ופלרטטתי איתם", הוא מספר בראיון ל"גלובס" לרגל הקרנת סרטו The Seasteaders בפסטיבל הבינלאומי לאמנות דיגיטלית "פרינטסקרין", שנפתח היום (ד') במדיטק בחולון.

הזרעים לסרט, הוא מספר, נזרעו לפני כמה שנים בפסטיבל החדשנות DLD שנערך במינכן. "פגשתי מכר של פיטר תיל", מספר קלר, "ישבנו לארוחת ערב והיה בינינו ויכוח גדול בשאלה אם ראוי שנאס"א תקבל מימון ציבורי. המכר עובד בשביל קרן הגידור של תיל ומעורב בפעילותו הפילנתרופית. אפשר להגדיר אותו כמעריץ תיל שרוף". 

החיבור של קלר לפרויקט חיכה עד לניצחון טראמפ בבחירות לנשיאות. "הגעתי למגדל טראמפ בניו-יורק מיד לאחר מכן לצורך פגישה עם עורך מגזין, ועשיתי צ'ק-אין בפייסבוק. בטח האלגוריתם של פייסבוק התריע על כך לבן שיחי מ-DLD, שעמו לא הייתי בקשר במשך שנים. במקרה גם הוא היה בעיר כדי להתראיין לתפקיד ראש מינהל התרופות הפדרלי, ה-FDA. האמת שזה היה מטורף: הוא איש קרנות גידור, הוא לא דוקטור ולא הוכשר לכך, אבל הוא חלק מעסקיו של תיל, ולתיל יש השפעה רבה על טראמפ.

"נפגשנו, שוחחנו, והוא אמר שיש פריצת דרך בפרויקט מושבות הים. חשבתי שזאת פנטזיה, שזה אפילו לא יגיע לפיילוט, אבל הוא אמר שיש מדינה שהסכימה לשתף פעולה עם אנשי המושבות - פולינזיה הצרפתית (אוטונומיה בדרום האוקיינוס השקט השייכת לצרפת). הוא היה אופטימי ואמר שבעוד כמה חודשים יתקיים בטהיטי, האי המרכזי במדינה, מפגש של תומכי הפרויקט. הוא קישר אותי למארגנים, והתחלתי להיערך לנסיעה".

 המתיישבים צופים בריקודים מסורתיים בטהיטי / צילומים: מתוך הסרט SeaStanders

מסע אחד, שני סרטים

דניאל קלר (32), יליד דטרויט, הוא אמן וכותב בעל מנעד יצירה רחב שעוסק בסוגיות הנוגעות בכלכלה, טכנולוגיה, תרבות ושיתוף פעולה. הוא הציג במוזיאונים וגלריות מהשורה הראשונה בארה"ב ובאירופה, בהם נו מוזאום בניו-יורק, מוזיאון האמנות של פריז, KW בברלין ו-The Zabludowicz Collection בלונדון. האור הירוק שקיבל להתקרב אל מארגני הפרויקט היה ככל הנראה טעות חייהם. "האנשים האלה לא בדקו לעומק את העבודה שלי. אחרת הם היו מגלים שאני לא איזה מעריץ נאיבי ושאני די ביקורתי".

קלר, שהספיק לעסוק בפרויקט מושבות הים כאמן פלסטי, זכה לשתי המלצות חשובות כשביקש לתעדו בזמן אמת: מהמקורב לתיל, ומקולנוען דוקומנטרי וחבר ילדות בשם ג'ייקוב הורוביץ-גודמן, שהסכים לשתף עמו פעולה ולנסוע לטהיטי. עכשיו, עם חותמת כשרות, נשאר רק להבין מה מטרת הנסיעה הזאת: "לא ידעתי איך להמשיך ולעסוק בנושא, אבל היה פה עניין של לתפוס את הרגע, מתוך תקווה שאוכל לבנות מערכת יחסים שתאפשר לי לתעד את המושבה נבנית בפועל. אפילו עשינו לזה פיץ' כתוכנית ריאליטי באיזשהו שלב".

וכך נסעו הורוביץ-גודמן וקלר לאי הפולינזי, במטרה להשתתף במיט-אפ של תומכים ודיירים פוטנציאליים בפרויקט. הם נעו באוטובוס בין אתרים שונים בפולינזיה הצרפתית, הגיעו לפגישות ושמעו הרצאות, ובין היתר נועדו עם נשיא מדינת האיים אדוארד פריץ'. באותה תקופה החל להתגבש שיתוף הפעולה בין אנשי המושבות לממשלה המקומית, והכנס בטהיטי נועד להיות שלב חשוב בהאצה שלו, ולהעניק הזדמנות לחלוצים להכיר זה את זה ואת אתר ההתנחלות המיועד.

את המסע הזה, המתואר בסרט, ניתן לתאר כלא פחות מאשר הזיה. כל קשר בינו לבין ההבטחה שעולה מאינספור הכתבות וסרטוני התדמית על הפרויקט העתידני שישנה את העולם נראה מקרי בהחלט. אמנם קלר מוכר כאמן חתרני שמשמיע דעות לעומתיות, אך לדבריו יצירתו חפה ממניפולציה, והסרט, המורכב ברובו ממונולוגים של המשתתפים - מדבר בעד עצמו.

לא פלא שקודם להשלמתו הפך הסרט למוקד סכסוך בין היוצרים למתיישבים. קלר והורוביץ-גודמן סיכמו מראש כי חומרי הגלם יהיו שייכים גם למצולמים, דבר שהשפיע על התנהלות הצדדים גם כשהצילומים הושלמו. המתיישבים לא היו מרוצים מהדרך שבה הוצגו בסרט, ולדברי קלר לאחר שניסיונותיהם להשפיע על העריכה נכשלו, הם ערכו את חומרי הגלם בשינויים שביקשו והפיצו אותם ברשת, במקביל לסרט הרשמי.

איך הגעתם למצב הזה?

"בילינו עם האנשים האלה רק חמישה ימים בטהיטי, אבל התהליך בכללותו התמשך ממאי 2017 עד הפצת הסרט בינואר 2018. הסרט נמשך רק 30 דקות, כך שהתהליך היה ארוך בהרבה משציפיתי. ג'ייקוב אמר שבשום סרט תעודה שעשה בעבר הוא לא חווה קשיים כפי שנתקל בהם כאן עם נשואי הסרט. האנשים האלה התחילו, יותר ויותר, להתייחס אלינו כמו שהסיינטולוגים מתייחסים ליוצרי הסרטים עליהם. הם ביקשו ממני למחוק חלקים שלמים מהראיונות, שהם לא אהבו. בשלב מסוים ניתקתי איתם קשר".

מדוע? זה נשמע אולי כמו פרויקט נאיבי, אבל עם כוונות טובות.

"היו לי חששות לגבי המתיישבים כשניגשתי ליצור את הסרט, אבל אם בהתחלה דאגתי שהם חיקויי פיטר תיל - אנטי-דמוקרטיים, קולוניאליסטים ובעלי תפיסות מיזוגניות - אז בהמשך גיליתי שהם חסרי מושג לגבי מה שהם עושים. הם שוב ושוב נכשלו בלענות על שאלות בסיסיות, שחשבתי שהן קלות אבל חשובות".

למשל?

"שאלתי אותם אם הם קראו טקסטים של תיאורטיקנים ושל אורבניסטים, הרי כבר נכתבו ספרים שעוסקים באזורים כלכליים מיוחדים ואקס-טריטוריאליים. הם לא שמעו על אף אחד מהם. כשאתה יוצר פרויקט כזה אתה לא פועל בחלל ריק: יש עיסוק בנושאים האלה, הבעיה היא שהוא לא חודר את הבועה של עמק הסיליקון. זו בועה אחרת, אירופית. הבעיה היא ששתי הבועות נטולות השפעה הדדית".

איך אתה מסביר את זה?

"אני חושב שכדי לשמור על ההתלהבות, אתה כנראה צריך שלא לדעת שיש בסיס תיאורטי למה שאתה עושה. אני רואה את זה בעמק כל הזמן, זה מה שהכלכלה שלו מבוססת עליו. אם אתה רוצה להיות חדשן בכל תחום, ובטח בטכנולוגיה, נחוצה רמה מסוימת של בורות כדי להאמין שהמצאת את הרעיון הזה בעצמך, שהוא כזה מבריק, ושאתה חייב לעשות איתו משהו - כי אף אחד לא עשה ולא יעשה את זה במקומך".

נשים? יש לנו פסל

הביקורת על חורים בהשכלה אולי נשמעת כמו התנשאות מצד קלר, אבל על חוסר הרצינות של הפרויקט יכולים ללמד כמה מהרגעים שמתועדים בסרט. באחת הסצנות ג'ו קווירק, מראשי המתיישבים, מדבר על הסוגיה המגדרית. "ההיסטוריה מלאה בסיפורים על גברים שפרצו גבולות חדשים וגילו מאוחר מדי שהנשים נשארו מאחור", הוא אומר, "אף אחד לא רוצה לעבור לגור במושבת הים רק כדי לגלות שיש שם רק גברים, ושאין שם בכלל נשים. אז אנחנו חושבים כבר עכשיו איך להפוך את המקום למושך עבור נשים. למשל, אני מדבר עם אמנים שייצרו פסל יפה של אישה ונקרא לו 'האישה הצפה'".

בין ראיון לראיון שילב קלר קטעים שבהם רוקדים המשתתפים זה עם זה עטורי שרשראות פרחים, לצלילי מוזיקה מקומית, או צופים בהופעות ריקוד ושירה מסורתיים בבית המלון. באחד הראיונות הללו מספר אחד המשתתפים על הפעם הראשונה שאביו סיפר לו על ההכרח לשלם מסים. "הייתי בערך בן 12 כשאבי אמר לי שאנחנו חייבים לשלם אותם. שאלתי מדוע, ואבי ענה: 'כדי לממן צבא, כבישים ורווחה'. וחשבתי - זה לא צודק! זה פשוט לא צודק!".

לכן אפשר אולי להבין מדוע עבור המתיישבים הסרט היה "איום קיומי", כהגדרת קלר. לטענתו, "הם חשבו שהסרט יהרוס את הפרויקט ויחסל כל סיכוי שהוא יתגשם אי פעם". ואולם, הוא מכחיש כל קשר לכך שזמן קצר לאחר שהסרט יצא, פולינזיה הצרפתית אכן ביטלה את ההסכם עם המתיישבים. מפלגת האופוזיציה המקומית מתחו ביקורת קטלנית על הממשלה, שנתפסה כנכנעת למיזם קולוניאלי ברוחו, וכשהבחירות התקרבו והלחצים הפוליטיים גברו - אנשי מושבת הים מצאו את עצמם בחוץ.

זה לא היה הכישלון הראשון של מתיישבי הים. ניסיון התנחלות קודם בהונדורס לא צלח גם הוא, לאחר שהם ערכו במדינה כנס תחת הכותרת "משבשים את הדמוקרטיה". "הם מאוד תמימים ולא מבינים שהשפה הזאת לא נשמעת טוב מחוץ לעמק הסיליקון", אומר קלר, "רוב האנשים לא רוצים שהדמוקרטיה תשובש. כך הם למדו לעדן את דעותיהם מול הפולינזים. שמעתי שעכשיו הם מנסים משהו בכיוון של פיג'י".

מעבר לשמועות שהגיעו לאוזני קלר, על המשך המאמצים של מתיישבי הים כמעט ואין מידע: האנשים שמאחוריו הנמיכו פרופיל תקשורתי, וגם לסרט של קלר ולראיונות עמו מאז יציאתו הם לא הגיבו - פרט לטריילר החלופי שהכינו. באתר של "בלו פרונטירס", חברה בע"מ שהוקמה לצורך קידום הפרויקט, מופיעה הודעה על תחרות למציאת אתר התיישבות חדש, שתזכה במאה אלף דולר את הסטארט-אפיסטים שישיגו הסכמה של ממשלתם לפרויקט.

במקביל, כמו רבים בעמק הסיליקון, גם אנשי מושבות הים ניסו לעלות הגל של הנפקות מטבע ראשוניות (ICO), והשיקו מטבע בשם Varyon שאמור לממן את פעילותם - באמצעותו אפשר יהיה לעשות איתם עסקים, להשתתף בקבלת החלטות, או לקנות נכס עתידי. גם היוזמה הזאת נפלה.

בפוסט שפרסמה חברת בלו פרונטירס ביולי, באתר הבלוגים האיכותי מדיום, היא מתגאה בגיוס 3,100 מטבעות את'ר, ששוויים ביום הפרסום עמד על קצת פחות ממיליון וחצי דולר. ואולם, היעד שהחברה קבעה לעצמה עמד על 22 אלף מטבעות את'ר - ובנוסף, שווי המטבע נחתך מאז הגיוס ביותר ממחצית. בסוף השבוע שעבר דיווח בלומברג כי ההנפקה כולה בוטלה, וכי בלו פרונטירס תחזיר לכאלף משקיעים, ובהם מייסד האתר טק-קראנץ' מייקל ארינגטון, את השקעתם בשלב המכירה המוקדמת. לפי שעה, נכתב בבלומברג, התוכנית להקמת האיים המלאכותיים מוקפאת.

  היוזמות הכושלות של מתיישבי הים

מיליארדרי טק? לא בדיוק

ומה עם פיטר תיל? הוא לא השתתף בהנפקה, ולדברי קלר גם לא נראה על האי. גם לא אישים מוכרים אחרים מעמק הסיליקון. "המייסד, פטריק פרידמן, הוא מהנדס בגוגל", מספר היוצר, "הוא אולי ממשפחה עשירה, אבל ממש לא מיליארדר. אפילו הוא לא היה בטהיטי, כי הוא לקח קצת חופש מהפרויקט. בכל זאת יש לו משפחה ועבודה. לג'ו קוורק, הדובר, היו את התשובות הכי קלולסיות לדברים. מדובר בבחור שכתב ספר אחד על מושבות הים, וספר אחר על דייטינג לפי תיאוריות של פסיכולוגיה אבולוציוניות. כששאלתי אותם איך הם שמעו על הפרויקט הם אמרו שזה קרה דרך קבוצת מייל ליברטריאנית".

ושאר האנשים שפגשת?

"רובם היו די ממוצעים, ולא ממש קשורים לטק, כסף או פיננסים. אני מעריך ש-95% ממי שפגשתי היו לבנים, כמעט כולם גברים, כמעט כולם אמריקאים, בעיקר מקליפורניה וכמה מטקסס. היו מעט נשים מעורבות בדרגים גבוהים, וכמעט לא היו פולינזים. אני חושב שהם מאוד אוהבים את הקישור לפיטר תיל. הרבה מאמרים דיברו על המיליארדרים האלה של הטכנולוגיה שרוצים לבנות אוטופיה על הים, אבל הם בסך-הכול אמריקאים מהמעמד הבינוני-גבוה".

ועד כמה באמת הם קשורים לפיטר תיל?

"למיטב ידיעתי הוא נתן להם מענק של כמיליון דולר לפני עשר שנים והם לא רואים ממנו יותר כסף. הם אומרים שאין להם קשר לתיל, אבל באופן מעורפל - ההנחה שהם קשורים גורמת להם להיראות הרבה יותר רציניים ממה שהם. אני חושב שהוא היה מאוכזב מההתקדמות האיטית של הפרויקט ואיבד עניין. שאלתי אותו אישית לפני שנים אם הוא קשור לפרויקט והוא הכחיש, אבל מצד שני הוא אמר לי בהזדמנות אחרת שהם תמיד היו בקשר איתו".

לפי המידע על הפרויקט ברשת, ההשקעה הכוללת של תיל עמדה על 1.7 מיליון דולר, ובשנה שעברה הוא אמר ל"ניו-יורק טיימס" שהפרויקט "לא בדיוק בר ביצוע מנקודת מבט הנדסית, ויקרום עור וגידים רק בעתיד הרחוק".

מהיכרותך עם היזמים האלה, מה אתה מאמין שיקרה איתם עכשיו?.

"ככל הידוע לי אין להם תמיכה כספית רצינית. אולי יהיה להם מספיק כסף כדי להשאיר את אתר האינטרנט באוויר ולשלם לאיש יחסי ציבור. אילו הייתה להם כזאת, הם כבר היו משוויצים בה. אבל אני סבור שהם ימשיכו בדרך כי הם ממש מאמינים בזה. צריך לתת להם קרדיט על היותם כה עקשנים כששום דבר לא הולך בדרך שלהם".

עד כמה בעיניך הסיפור הזה הוא משל לתרבות של עמק הסיליקון?

"אחת הסיפור שנמשכתי לחקור את מושבות הים היא בגלל שהפרויקט מדגים את הדברים שמצד אחד מושכים שם, ומצד שני מגעילים. יש צד מרגש בכל הרעיון שלהם, הוא מטורף וגם אם אתה מתנגד לו מסיבות פוליטיות, אתה רוצה לראות אם הוא יצליח או לא. בכלל, העמק מושך אותי משום שממנו תרבות מיוצרת ומיוצאת לעולם. שם נוצרות הדרכים שבהן אנחנו מתממשקים עם אינפורמציה ועם החברה, ויוצרים קשרים אישיים. וכל זה מעוצב על ידי מיליון בני אדם לערך, רובם גברים, שמתגוררים במפרץ סן פרנסיסקו.

"המקום הזה הוא מצד אחד פרובינציה תרבותית, ומצד שני הוא לגמרי דומיננטי בכל העולם. אני חושב שזה קריטי להתבונן מקרוב על מה שנעשה שם ואיך זה תורם לשינויים בהתנהגויות שלנו, כי מה שנראה עכשיו כמו רעיון מופרך מהר מאוד יכול להיות מיוצא באופן גלובלי ולהפוך למיינסטרים.

"צריך לזכור שאת כל התופעה של סטיב באנון והאלט רייט התחילו בעצם חנוני-על ששיחקו משחקי תפקידים. אני לא חושב שמישהו יכול היה לחזות שהרעיונות האלה יחדרו למרכז התודעה בתוך שנים ספורות. ואני חושב שזה משהו שמוטמע גם בטכנולוגיות שנוצרות בעמק: לא נוצרים רק רעיונות טרנדיים, אלא גם האמצעים לשחרר אותם לעולם בעוצמה חסרת תקדים. מושבות הים מייצגים ערבוב בין ליברטריאנים טכנו-אוטופיסטים לבין אידיאלוגיה צינית ותאבת ממון שהולכת ונעשית ימנית יותר ויותר. אפשר להגדיר אותם כאנשי 'ברנינג מן' רפובליקנים. ובנקודה הזאת של הזמן, זה דבר שאנחנו רואים בעמק הסיליקון".

מחברת "בלו פרונטירס" לא התקבלה תגובה לפניית גלובס.