הייאוש בערי הדרום שהצביעו לימין: "כבר לא אבחר בנתניהו"

יום ראשון בבוקר על כביש 34 משדרות לנתיבות. השמיים תכולים, אין עשן, מזג האוויר נעים ויישובי עוטף עזה אוספים את עצמם ומנסים להתאושש מסוף השבוע שעבר עליהם. ביום שלישי ביקר כאן ראש הממשלה, התקבל באהבה ובכבוד והבטיח ביטחון, אבל אז הגיע יום שישי. מה שהתחיל בהפרות סדר "רגילות" מול הגדר עם חמישה הרוגים פלסטינים, המשיך אל לילה ובוקר סוערים של עשרות רקטות מעזה, יירוטים של כיפת ברזל ותקיפות חיל האוויר. בחדשות אמרו ששמונה אנשים לקו בחרדה.

אני חוזר ליישובים בעוטף האהוב עליי שוב ושוב. מזמן לא ראיתי את האנשים ככה ומזמן לא חזרתי כל-כך עצוב. אחרי כשנתיים וחצי של שקט, שגשוג, הגירה חיובית ותקציבים מפנקים, הגיעו שבעת החודשים האחרונים, מאז החלו ההפגנות בגדר והשריפות, ושחקו את העצבים עד דק, עד שמרטו אותם לגמרי וכל הטראומות פרצו שוב בהורה סוערת, מציפות את מרכזי הטיפול הנפשי במאות פניות חדשות ליום.

 נזקי רקטה מאוגוסט בשדרות ת/ צילום : רויטרס Amir Cohen

השריפות, אמרו לי כמה וכמה אנשים כמעט באותן המילים, עשו פה לכולם שחור בעיניים ושחור בלב. מזמן לא ראיתי את האנשים כאן כועסים ככה על הממשלה ועל העומד בראשה, שאולי קיבל מחיאות כפיים סוערות מחברי מרכז באולמות ממוזגים, אבל האנשים ברחובות כבר לא מאמינים לו. גם לא במבצרים של הליכוד כמו נתיבות.

התמיכה והסבלנות נגמרו. אפשר לראות בזה מקבילה דרומית לאורנה פרץ מקריית שמונה - הפריפריה כועסת. גם בנט ובעיקר ליברמן סופגים כעס ובוז, אבל בעיקר התעלמות. אם עד עכשיו, מרבית המחאות היו מהצד השמאלי של המפה וקראו להגיע להסדר, עכשיו מתחילים תושבים נוספים להתארגן למחאות עם מסרים אחרים לגמרי, חלקם עוקפים את הממשלה מימין וחלקם פשוט מזכירים לממשלה שהם קיימים וקוראים לה לעשות משהו, כל דבר, העיקר לעשות.

עיר כיפית, נתיבות. אומנם ירדה מעט מגדולתה כבירת המועדונים וחיי הלילה של הדרום אחרי צוק איתן, וגם מעמד הבאבות והמקובלים הוא לא מה שהיה פעם - אבל היא עדיין עיירה מקסימה. אנחנו פוגשים את יעל פסו, והיא נסערת עד מאוד. "מוצ"ש הטריף אותי. כל הלילה הקירות פה רעדו, היינו במצב מלחמה. חיכיתי למוצ"ש לפתוח חדשות, הייתי בטוחה שפרצה מלחמה או משהו, אבל ראיתי שאני לא רלוונטית. לא היה כלום על מה שהיה פה. כלום. היו פה בומים בלתי נסבלים ולא ישנו כל הלילה, היינו בממ"ד. הילדה שלי, בת 10, בטיפולים כבר שנים. אחרי שנתיים וחצי ראינו התקדמות, הייתה מוכנה להיות לבד בבית, ודבר כזה מחזיר אותה אחורה. עכשיו הכול שוב. והיא ממש לא היחידה בכיתה. איך אפשר לטפל בטראומה תוך כדי הטראומה? אז ייגמר הסשן הזה ומה, לאן זה מוביל? אתה חי במדינה וחושב שאתה מעניין. אבל אנחנו לא מעניינים אף אחד. ילדים גדלים בחרדות ולאף אחד לא אכפת. אני לא נתיבותית", אומרת פסו, "גדלתי בראשון, שם - אם היה נופל עליי טיל, מישהו היה מגיב".

שש שנים שהפסואים בנתיבות. היא באה לשנת שירות, הוא בא ללמוד בישיבת ההסדר, התאהבו זה בזו ובעיר, ונשארו. "כל מי שבא מחוץ לעיר מרגיש ככה, זעם ומחאה ושככה אי אפשר. אתה רואה אנשים הולכים ונעשים כפופי קומה. למה שאני אלמד להשלים עם זה שיורים עליי טילים? אז יש כעס ותסכול, וזהו, עובר, עד לפעם הבאה. עד שאתה כבר מצפה שלא יתייחסו אליך. אנשים נותנים אמון. משלימים עם הבטחות כששום דבר לא קורה. אומרים לך הפסקת אש - זה אבסורד! זו בקושי הפסקה למנוחה".

"נתניהו התקבל פה כמו מלך", רושפת פסו גיצים של אש שהצטברו כל הסופ"ש בממ"ד. "הבטיח הבטחות. אבל התסכול הוא מטורף. אתה אומר שאתה שומר עלינו - אבל כלום. זה לא היה עובר באף מקום. תעשה משהו, לפחות תגרום לי להרגיש שאתה רואה, מבין. למה הילדים שלי הם לא סיבה לכתוב משהו בפייסבוק, אדוני ראש הממשלה? הילדים פוחדים לצאת מהממ"ד ואני אומרת להם, 'אנחנו בשגרה', אתה מבין את זה? התסכול לא נתפס. לפחות שמישהו יידע".

 ראש הממשלה, בנימין נתניהו / צילום: שאטרסטוק

זה משפיע על הדעות הפוליטיות?
"מה החלופה שלי? אף אחד לא מציע משהו שאפשר לשקול. בנט טוען שהוא עושה משהו. אבל כלום. אף אחד לא מצייץ לכיווני. אני לא מעניינת והילדים שלי לא מעניינים. ממשלה שלמה מדברת מעל הראש שלך, מדברת אליך כמו ילד, אף אחד לא יוצא לציבור. למה כאן הדם שלנו שווה פחות? וכאן זה מרכז הליכוד - מכאן באים המנדטים. התחושה שלי שאם זה ממשיך ככה, לא יצביעו לו. בא לי לארגן אנשים להצביע למשהו שהוא הכי לא ביבי, רק לעצבן אותו. אבל הליכוד ינצח בגדול. אנשים ימשיכו להצביע לו. הבית היהודי לא שמים עליי. לפיד, גבאי וכחלון לא מרשימים אותי, ליברמן בטח לא. כולם פוליטיקאים נמושות מטומטמים. צר לי. החלופה המרכזית תהיה פשוט לא להצביע. וזה בכלל להיות עוד יותר שקוף. השאיפה שאנשים יפתחו את העיניים ויפסיקו להצביע למי שלא רואה אותם".

אתם חושבים לעזוב?
"עד עכשיו לא חשבנו, אבל אני מתחילה לתהות, ובכאב. אני מתה על נתיבות, אבל איך אני יכולה לעשות את זה לילדים שלי? ככה הילדים שלי יגדלו, בפחדים וחרדות וחוסר אונים?".

ברחוב אנחנו פוגשים את אסף, 30. "אני ימני, ליכודניק והכול", הוא אומר, "אבל הממשלה מנותקת מאיתנו לחלוטין. אין לי שום ספק שנתניהו יאבד קולות מתושבי הדרום. זה לא שמישהו פה נהיה שמאלני, הא? אף אחד לא. פעם היו אומרים, ביבי יודע מה לעשות, אבל כבר לא מאמינים לאף אחד. מתי יצאו ככה נגד הממשלה כמו היום? ברשתות של הדרום יש מלא קללות נגד ביבי וליברמן".

במרכז ווליום, מול האצטדיון של נתיבות, אני פוגש את המוזיקאי רוי יפרח, יליד נתיבות שעזב לתל אביב לשבע שנים וחזר העירה לבנות מקום שמוזיקאים יוכלו לבוא, לעשות חזרות, להופיע. למקום קראו "אלטרנתיבות", עד שהעירייה ראתה כי טוב ופרסה את חסותה. "זו הייתה אחת השבתות היותר קשות שהיו פה", הוא אומר, "ישבנו מול הטלוויזיה, אחרי ארוחת שישי, פירות ופיצוחים, היה לעוף על המיליון. פתאום כתובית של פיקוד העורף על אזעקות באזורים 220, 225 - ואני אומר, רק לא 245, רק לא 245 (245 זה נתיבות, 220 שדרות). פתאום התחיל רעש מטורף. הילדה לא רצתה לישון לבד, הילד הרטיב בלילה".

 רוי יפרח/ צילום : איל יצהר

כולם מדברים על הילדים.
"מדברים על הילדים, אבל בוא נהיה כנים - כולנו חרדים פה. לפעמים יושבים בסשן של הקלטה ופתאום יש רעש פתאומי וכולם קופצים, אתה לא שולט בזה. קשה. מתרגלים להכול, איכשהו".

יפרח, 39, משמיע לנו סקיצה של שיר חדש. "טקסט שמדבר לאישה, אבל בעצם זה מדבר אל התקשורת. כשיש טילים מתייחסים אלינו, רק נגמר הסבב, ואנחנו שוב נעלמים". הוא מגביר את המוזיקה, זה שיר פשוט ויפה: "את חוזרת אליי בוכה, מספרת על אכזבה, הטילים שנפלו פה לא מזמן הוחלפו עם זריקות הרגעה. על רכבת לכאן את לא יודעת לאן, אלוהים עזב מזמן".

"אתה מרגיש שאתה משהו שנוח להיפגש איתו רק בזמנים מסוימים", כך יפרח, "ולפעמים זה קצת מעליב. אף פעם לא הרגשתי קיפוח או משהו בסגנון, אבל אני יודע שיש אנשים שמרגישים נחותים בסיטואציה, שהם מובנים מאליהם - אתם השכפ"צ, אתם תספגו את הטילים. ורבאק - יש פה ילדים שיגדלו להיות פחדנים. הם לא בחרו את זה, הם לא בחרו להיות מפוחדים, לקחת תרופות - הכריחו אותם. זה עצוב".

יצביעו אחרת?
"נתיבות זה ליכוד", אומר יפרח. "תמיד היה ככה. אבל אני כבר לא אבחר בנתניהו, נראה לי שגם אבא שלי, בית"רי בנשמה, פונה יותר למרכז. אני לא פוליטיקאי, שהם ימצאו פתרונות. אבל לשבת ככה ולחכות, זה מותח אותך. אני שוחר שלום ורוצה שיהיה להם את כל התנאים, אבל אם אני צריך לבחור בין זה לבין הילדים שלי, אז אני מאוד מתנצל, אבל ברור במה אני בוחר. עברנו פה כל-כך הרבה. אני רוצה שלילדים שלי יהיה טוב, שלא יחיו בפחדים, שינהלו חיים בלי תרופות וזריקות הרגעה".

יפרח הוא ככל הנראה ההיפי היחיד בנתיבות. "לדעתי, אני היחיד פה שחושב ככה, אבל בסוף נצטרך לחיות יחד, בהרמוניה. צריך לפתוח את כל הגבולות ולהעלים את כל הגדרות. חומה לא הצילה אף אחד לאורך זמן. חומות נועדו להישבר וליפול".

מנתיבות אנחנו נוסעים לשדרות. אני מדבר עם הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז חוסן בשדרות. חמישה מרכזי חוסן יש ביישובי העוטף, זה של שדרות הוא הגדול ביניהם. המרכזים מספקים (בחינם) שירותי ייעוץ, הדרכה, אבחון וטיפול למשפחות, ילדים ומבוגרים במצבי לחץ, משבר, טראומה והתמודדות. גונן-ברזילי עומדת בחזית. "הייתה שבת קשה מאוד", היא מספרת, "עבדנו כל ערב שבת ושבת בבוקר. עשינו ביקורי בית, נתנו מענה טלפוני להרגעה ראשונית. הדרכנו הורים. ועכשיו, ביום ראשון בבוקר, יש את הפער הבלתי נתפס בין הטירוף של ערב שבת לשקט של יום ראשון - שקט שיש בו משהו משתק. חווינו משהו כל-כך קשה ועכשיו מצפים מאיתנו לחזור לשגרה, עבודה, לשלוח ילדים לבית ספר. הפער, המהירות בין חירום לשגרה, לא נתפס. מאוד קשה לאנשים לעשות את המעברים החדשים האלה בין טירוף לשקט".

"אנשים הלכו לתקשורת להבין מה היה, וכולם דיווחו רק על הרצח בארצות הברית. היה פה דיסוננס מאוד קשה, תחושה שלאף אחד לא אכפת. שעולם כמנהגו נוהג, ורק פה ממשיכים לקבל מציאות כזאת נוראית. כולנו יודעים שיש מדיניות לא כתובה - שעל שדרות והעוטף אפשר לזרוק טילים".

איך מגיבה האוכלוסייה החדשה, שהגיעה לאזור בשנות השקט אחרי צוק איתן?
"אחד הדברים שאנחנו מתמודדים איתו בשנה האחרונה במיוחד, אלה הרבה מאוד משפחות חדשות, אנשים שלא חוו את הדבר הזה ולא ידעו מה זה באמת - כי יש לקרוא או לראות בטלוויזיה, ויש לחוות. מגיעות אוכלוסיות חדשות ולא יודעים מה להגיב ומה להגיד לילדים, איך מתמודדים, ויש להם המון ייסורי מצפון ורגשות אשמה - מה עשינו, אולי טעינו. הורים נושאים איתם רגשות אשמה מהרגע שהם הורים, ולגור במקום כזה רק מעצים את מרכיב האשמה. תחושת האחריות על שלומו הנפשי של הילד היא מאוד-מאוד גבוהה. לא קל להם".

בסך הכול יטפלו חמשת מרכזי החוסן באזור בלמעלה מארבעת אלפים תושבים מכל הגילאים בשנה. בשנים 2017-2016, להשוואה, טופלו כ-2,400 איש בשנה. אז עוד לא היו עפיפונים.

יש הרבה זעם לא ממוקד וייאוש.
"הזעם זה חלק מאוד בריא בתהליך. חוסר האונים זה הכי קשה לאדם, אי הוודאות, התחושה שאני קטן ולא משפיע, שלא סופרים אותי - זו תחושה מאוד קשה. וכאשר הכעס והזעם מתורגם להפגנה, או לפוסט בפייסבוק - כל אחד בדרכו - זה תהליך בריא ונכון להגיד אני לוקח את הכעס הנורא ועושה משהו. שמחתי, למרות שזה לא מתפקידי, שאנשים מתארגנים ומשמיעים קול. זה שאין פתרון, החוסר מעש, האי וודאות - זה הכי נורא, הממשלה חייבת להבין את הדבר הזה".

למי הכי קשה? לאיזו קבוצת גיל?
"קשה לומר. באופן כללי, אדם זקוק לשני דברים: האחד, תחושה של שליטה בחיים, לוודאות, לסדר יום שנותן ודאות ושליטה. הדבר השני שאדם זקוק לו - זה תקווה. אדם זקוק לתקווה, ולא משנה באיזה גיל, הוא זקוק לביטוי פשוט כמו 'יהיה בסדר'. האם אנחנו יכולים לומר לילדים שלנו שיהיה בסדר - אפילו הדבר הפשוט הזה נלקח מאיתנו. אי אפשר להגיד את זה, אנחנו לא יכולים לומר את זה, לא לעצמנו ולא לילדים. שליטה ותקווה הן שני הדברים שהאדם צריך - ואין לו אותן כאן".

נורא.
"יש פה מציאות הזויה, סליחה על המילה הלא מקצועית. הממשלות בכל השנים האלה לא מביאות לפתרון. אחרי צוק איתן היה שקט יחסי, סוג של. יכולנו להתחיל לעסוק בשיקום של הפרט, המשפחה, הקהילה, בניית חוסן בהיבט הטיפולי. אבל פתאום - בחודשים האחרונים - נחשפנו לזה שלא לעולם חוסן. שהשקט, כל שקט, הוא תמיד שברירי, שהמציאות כל-כך מורכבת ורגישה, שכל דבר, מהקטן ביותר, נפיץ - עפיפונים, בלונים, דברים משמחים וצבעוניים, מי היה מאמין שזה ישחיר את האזור ואת הנשמות של הילדים שלנו? ולא רק את הילדים. אנשים הולכים לעבודה - הם עייפים, מתוסכלים, הראש שלהם לא שם - זה גם כלכלי".

 הילה גונן ברזילי/ צילום : פרטי

ברזילי מספרת שהתקציב של חוסן לא השתנה במשך 11 שנה, "אתה קולט? עברנו מקאסמים למנהרות, לבלונים, לעפיפונים, לחדירות, האירועים והמלחמות שעברנו - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, ומי יודע מה בעתיד - והתקציב לא השתנה. 8 מיליון שקלים לחמישה מרכזים. זה כלום. זה דמי כיס. השבוע יש דיון בוועדת הכספים וחשוב ללחוץ עליהם". אז לתחושות של התושבים שלאף אחד לא אכפת להם יש עוד דבר אחד להתבסס עליו.

אני ממשיך להסתובב בשדרות, לדבר עם אנשים. כל אחד משחזר את אירועי השבת.

אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט "אם רק היה נופל טיל על תל אביב" וכו', הייתי יכול למלא טנק דלק. כתל אביבי, היה לי קשה לשמוע את זה בהתחלה, אבל האנשים בשדרות ונתיבות לא באמת רוצים שיפלו טילים על הילדים בתל אביב. הם רק רוצים שיקשיבו להם.

בערך בשעה שבצומת עזריאלי בתל אביב מתחילים תושבי העוטף להפגין, אני הולך לבקר את יעל לוי, אחת מאותן שמונה נפגעות חרדה. יעל לוי, 55, עובדת במחלקת הרווחה של שדרות, שוכבת במיטה, בממ"ד, נאנחת ודואבת, מדברת בקושי, בלחש, מדי פעם נאנקת ומבקשת סליחה. העובדת הסוציאלית שבאה לבקר בדיוק יוצאת. בליל שבת, כשהכול התחיל, ירדה לוי מחדר השינה בקומה העליונה וישנה בסלון, להיות ליד הממ"ד. "כל הלילה רצנו וחזרנו בלי הפסקה, לא ישנו בכלל. היה נורא מפחיד".

הלילה עבר איכשהו, אבל במטח של הבוקר איבדה את הכרתה באחת הריצות לממ"ד, נפלה, נפצעה ברגל, שברה צלע - גם ככה היא חולת אסטמה ועכשיו קשה עליה הנשימה שבעתיים, ונחבלה גם בפנים. שניים מתוך ארבעת ילדיה בתל אביב, היא ביקשה שלא יבואו. השניים האחרים שומרים עליה. "קשה לי לקבל עזרה. אני רגילה להיות זו שעוזרת", לוחשת לוי, ילידת שדרות ופעילה בארגון "נשים עושות שלום". "אני אוהבת כל בנאדם. גם בעזה נפגעים וגם להם כואב, אני דואגת גם לילדים שלי. כל היום אני בוכה". אני עוזב את החדר בלב כבד.

עדיין בשדרות, בבית של אבי דבוש, פעיל מרצ. שם יושבים אופק אזולאי 24, שרק הגיע לשדרות לפני יומיים ונראה קצת בהלם ממה שקרה, ומיכה בן הלל מקיבוץ ניר עם, 73. שלושה שמאלנים בשדרות, "זה מדגם מאוד לא מייצג מה שקורה פה", הם צוחקים.

בן הלל: "הרצף הזה המצטבר של אירועים הוא לא רגיל מאז צוק איתן - שישה-שבעה חודשים אחרונים עפיפונים, בלונים, התראות, ירי, הפגנות - מביא לאפקט מצטבר ואנשים פחות מוכנים להכיל את זה. יש ירידה ביכולת ההכלה, ויש תסיסה".

דבוש: "מהימין יש הרבה יותר תסכול. הממשלה הכי ימנית היא הכי רופסת. וזה שבר גדול אצלם".

שבר, אבל לא אידיאולוגי. שבר מול נתניהו.
"גם בנט כבר לא מדבר על כיבוש או משהו, נעלם מהשיח, אבל הדיון", מסכים דבוש, "הוא בתוך הימין. ואנחנו בחוץ". "התסכול נוכח הרפיסות של ממשלת הימין הוא מזה שהפתרון היחידי שהסתמן, פתרון הכוח, לא עובד", מוסיף בן הלל.

גם פה מדברים על הילדים. דבוש מספר על משפחות שרוצות לעזוב. "בחוץ לא מבינים. חושבים שהיה ועבר, נתנו לנו חיבוק וזהו, נגמר. אבל זה לא פשוט לחזור, אנשים לא מבינים. במלחמה יש לגיטימציה - לכאוב, לברוח, אתה יודע מה הסיטואציה. אף אחד לא רוצה פה מלחמה, אבל אפילו אנשי שמאל אומרים שעדיף מלחמה - לפחות שנדע מה קורה. ככה זה מורט את העצבים".

מיכה בן הלל הוא פעיל שמאל בארגון "קול אחר". הוא מאלה שמפגינים כל יום שישי בצומת יד מרדכי. "אנחנו רוצים להשמיע קול אחר מהמקובל, עומדים בצומת עם קריאות נגד מלחמה ובעד הסדר, מקבלים לא מעט קללות. רואים אותנו כהזויים, אבל מדי פעם גם יש כאלה שמגלים הזדהות".

דבוש: "הימין והשמאל באותו מקום פה - לא מעניין. כולם מושתקים. יחסית אתה מרגיש מוגן, יש ממ"דים והכול, אבל אתה מתפקע".

צבעוני בחוץ, בטון בפנים
אליסף מיארה צובע את המיגוניות

מראה שאי אפשר להתעלם ממנו בנסיעה ביישובי העוטף הוא שרוב מיגוניות הבטון צבועות בצבעים עליזים. מי צובע אותן? זהו אליסף מיארה מהמושב שוקדה. שוקדה הוא מושב דתי 7 קילומטרים מהגדר, ממש בקצה העוטף. לפני כעשור התחילו לפזר מיגוניות במושבים.

 אליאסף מיארה/ צילום : איל יצהר

כבר תשע שנים שהוא מתעסק בזה פול-טיים - כנראה המקצוע היחיד שקיים רק בישראל. ולא רק מיגוניות, גם קירות ביטחון ואפילו אתרי אימון של הצבא. האיש הפך את בסיס האימונים בצאלים לשכונה בעזה או את בסיס אליקים לכפר של חיזבאללה ללבנון, עם דיוקנאות של המנהיגים, סיסמאות, ציורים של לוחמים וכו', ברמה גבוהה.

"הרעיון הוא שהמרחב יהיה נעים ולא מאיים. להטמיע את המיגונית בשטח", אומר מיארה. המיגוניות, באמת עליזות מבחוץ, אבל אז אני מציץ פנימה ומתאכזב: בפנים זה הבטון החשוף, הרגיל, המדכא.