היזמים שמבטיחים לחולל מהפכת תלת-ממד בענף האופנה

עד לפני כמה שנים, למייסדים של Browzwear אביחי פלד ונעם נבו לא היה הרבה ניסיון באופנה, אבל כשהם החלו להקים סטארט-אפ בתחום התלת-ממד, שהפך מאז לחברה מצליחה עם לקוחות כמו נייקי, קלווין קליין, אסוס ואדידס, הם זיהו מהר מאוד שמדובר בענף שלא מוכן לעתיד. "בעולמות האחרים - מכוניות, מטוסים, טלפונים - רוב הדברים שקשורים לתהליך ייצור דיגיטלי קרו לפני 20 שנה. כל מה שאנחנו מייצרים לעולם האופנה קיים בתחומים אחרים כבר מזמן", אומר פלד על הכנסת התהליך הדיגיטלי לתחום חדש, "ההבדל הגדול הוא שברגע שזה יקרום עור וגידים, אז מבחינת מכירות, הפוטנציאל בעולם האופנה הוא הרבה יותר גדול מבכל תחום אחר. היום אנחנו חולשים על פחות מ-5% מהפוטנציאל של זה".

"הכי טוב להסתכל על זה בתור אח תאום דיגיטלי של הבגד האמיתי", מנסה נבו להסביר במשפט מה הטכנולוגיה של בראווזוור מספקת לחברות אופנה. "ברגע שיש בגד שהוא דיגיטלי, כל מעצב יכול להכין אותו". פלד מספר כי חברות כמו עלי באבא ואמזון, שפועלות גם בתחומים אחרים ומתרכזות במכירה אונליין, הן כמובן הראשונות לאמץ טכנולוגיות חדשות, בעוד שחברות אופנה מסורתיות וקטנות יותר, מצטרפות בהדרגה. "עד היום, כל בגד שמיוצר עדיין מושתת על סמפל (דגם מוכן של הבגד), אחרת קשה מאוד לדמיין מה הולך לצאת", ממשיך פלד, "אבל אנחנו מחליפים את הסמפל בסמפל וירטואלי ואז הכול משתנה. במילים אחרות: התלת-ממד הוא הלב של כל התהליך הדיגיטלי הזה שהחברות יצטרכו לעבור אליו".

 צילום מסך מתוכנות של בראווזוור

איך נראה התהליך היום ברוב חברות האופנה?
פלד: "אנחנו בתחילת המהפכה בעולם האופנה. היום החברות מחליטות על הקולקציה שנתיים-שלוש קדימה, כי אין ברירה, התהליכים כל-כך ארוכים. התהליך של עיצוב וייצור קולקציה, למשל, מהסקיצה עד הסמפל הסופי, לוקח 50 שבועות. אנחנו יכולים לקצר אותו ל-15. היום מעצבים מסיימים ללמוד בבית הספר לעיצוב, עושים סקיצה וזורקים את זה לסינים. אבל האיור לא באמת מייצג את הבגד, כי הוא מוגבל, הוא בדו ממד, אז ממלאים את זה בטקסטים באנגלית. זה עובר תרגום לסינים וכבר בשלב הזה חצי מהכוונה הולך לאיבוד, והסיכוי שזה ייצא מה שהמעצב חשב או דמיין, הוא נמוך.

"עם התוכנה שלנו, המעצב מוציא בגד שנראה כמו בגד אמיתי וגם מתנהג ככה. המעצב יכול להביע אחד לאחד את מה שהוא מדמיין. אם מתרגמים את הסמפל הווירטואלי שלנו לסמפל פיזי ושמים אותו על בובת תצוגה, הוא ייראה בדיוק אותו הדבר. שלא לדבר על החיסכון של כל הפריטים שמלכתחילה לא יצאו לתהליך כי הבינו בשלב התוכנה שהם לא עובדים".

חדר הלבשה וירטואלי

נהוג לומר שהדרך חשובה לא פחות מהתוצאה. במקרה של בראווזוור, לא תמצאו כותרת מדויקת יותר. נתחיל מהשורה התחתונה: בראווזוור של 2018 היא חברת פרטית. כיום יש בה שלושה שותפים ואפס משקיעים. אבל במקור, היא הוקמה בשנת 2000 על-ידי אביחי פלד, נעם נבו ואלדד צגלה כחברת סטארט-אפ עם קבוצה של משקיעים פרטיים, ביניהם דב לאוטמן ומנחם עינן. בסוף 2006 עזבו היזמים את החברה על רקע חילוקי דעות ואי הסכמה על המשך הדרך. המשקיעים בחרו להמשיך להחזיק את בראווזוור כי הם האמינו ברעיון, אבל ב-2011 הוחלט לסגור אותה והנכסים של החברה, שכללו את הטכנולוגיה והפטנט הרשום, נקנו על-ידי היזמים-המייסדים פלד ונבו ושרון לין הסינגפורית - שעוד נגיע אליה בהמשך. הפעם בראווזוור נפתחה כחברה סינגפורית, אך נבו ופלד התעקשו שמרכז הפיתוח יישאר בישראל. כיום מרכז הפיתוח של החברה פועל ברעננה, המטה בסינגפור ולחברה יש גם שלוחות בינלאומיות בהולנד, בארצות-הברית, בהונג-קונג ובשנחאי.

בתחילה פיתחו בבראווזוור מוצר שונה מאוד מזה של היום. "למעשה, עסקנו במציאות וירטואלית כבר אז", אומר נבו, "היום זו באזז וורד, אבל לנו זה קרה בשנת 97'".

פלד: "הייתה לנו אז חברה שהתעסקה בתלת-ממד וחיפשנו משמעות יומיומית לתלת-ממד. חשבנו ליצור חדר הלבשה וירטואלי, שאפשר יהיה לראות אותו מקדימה, מאחורה ומהצדדים ולהביא חוויה טובה יותר לרכישת הבגדים ברשת. אבל ב-2001 הבועה התפוצצה והדברים הלכו לכל מיני כיוונים שלא צפינו מראש, אז החלטנו לשנות כיוון ולשנות את מהות התוכנה: לאו דווקא לכוון לאלה שמוכרים את הבגדים, אלא לאלה שמייצרים אותם. תמיד הייתה לנו מחשבה לבנות משהו שהוא 'אנד טו אנד' - מתחיל מהייצור ומסתיים במכירה".

נבו: "אבל השוק לא היה בשל לזה".

פלד: "הרגשנו שאנחנו דורכים במקום. נלחמנו ולא הצלחנו. היה לנו ביד מוצר שהיום נקרא "v stitcher" והוא היה המוצר שהחל להימכר איך שעזבנו, כשאדידס החלו ליישם אותו במפעלים שלהם - מה שנתן להם אז את היכולת לייצר קטלוג וירטואלי לפני שמייצרים את הבגדים. זו הייתה תחילת הדרך של כל הסיפור הזה. אנחנו הבאנו את אדידס, אבל זה קרה אחרי שעזבנו".

הקדמתם את זמנכם עם הרעיון.
"בהחלט. צריך לזכור שהסמארטפון של היום יותר חזק ממחשבי העל שקיבלנו אז מאינטל. אני הגעתי מעולם הטלוויזיה, הייתי בעבר עורך סרטים ותמיד הייתה לי את התשוקה להעביר תוכן בצורה ויזואלית. את נעם הכרתי באוניברסיטה וכבר אז התחלנו לחלום על מציאות וירטואלית. אחרי הלימודים נפגשנו בפרויקט שיזמתי עם איזו דמות מדברת ורק נעם יכול היה לעזור לי".

איך הצלחתם להביא את אדידס כל-כך מוקדם?
"מי שגרמה לזה לקרות היא שרון לין, המנכ"לית הסינגפורית שלנו היום והשותפה השלישית בחברה. ב-2003 היא פנתה אלינו, אחרי שראתה אותנו באיזו תערוכה. לא הבנו מה היא רוצה, לא היה לנו עדיין מה למכור, כל זה היה רק חזון. אבל היא הייתה המפיצה שלנו והיא זו שגרמה לדברים לקרות באדידס באסיה. היא כיתתה רגליים בין המפעלים, לימדה אותם להשתמש בתוכנה וגרמה להם להיות מסוגלים לעמוד בדרישה של אדידס. היא התחילה ב-2003, אבל זה קרה ב-2007, בדיוק כשעזבנו. ב-2011, כשהוחלט לסגור את החברה, שרון פנתה אלינו והציעה שנרכוש אותה ביחד ונפתח אותה מחדש".

לא צריך יותר דוגמניות

פלד, נבו ולין הבינו שהם רוצים להיכנס לעסק הזה בלי משקיעים, ושהם יהיו תלויים לגמרי בהכנסות. לכן הם ביצעו בדיקת היתכנות אצל אדידס ונייקי, שהיו אז הלקוחות הגדולים, וקיבלו תקופת מבחן לתקן בה את הבאגים בתוכנה. לדברי פלד, "רצינו לבדוק אם שווה לנו להיכנס לסיפור הזה מחדש. נייקי ואדידס מצדן ראו שהעסק מידרדר, אבל כל המפעלים שלהן כבר עבדו עם התוכנה, אז הן העדיפו לתת לנו הזדמנות לתקן את הבאגים. תוך שלושה חודשים פתרנו אותם וזה קודם כול קיבע לנו את ההכנסות שמהן יכולנו לחיות ולגדול. אנחנו עדיין מתעקשים שהחברה תרוץ בלי משקיעים, מהסיבה שאנחנו מבינים ויודעים מה צריך לעשות בחברה הזו ואנחנו מעדיפים שאנחנו נקבל את ההחלטות".

 צילום מסך מתוכנות של בראווזוור

זה גם מה שאתה מייעץ ליזמים מתחילים?
"בהחלט. לא לרוץ לקחת השקעה אם אפשר שלא. היום כל תעשיית ההון סיכון משתנה, הרבה שנים זה הרגיש כמו הבהלה לזהב, אבל אם יש מוצר טוב, עם טאלנטים שמתמקדים במשהו שעובד, אז זה יגיע".

אקזיט על הפרק?
"אנחנו בונים חברה. יש פה אווירה, ואקזיט לא נמצא על הפרק כרגע, זו לא המטרה. נכון שכסף מדבר, אבל מי שכבר עשה את המעבר והקים חברה עם עובדים, יש לזה גם אספקטים אחרים. לאו דווקא לקחת כסף וללכת הביתה".

יש לכם כיום 500 חברות עם 4,500 משתמשים - מה מאפיין את קהל הלקוחות שלכם?
"הגיוון", פוסק פלד. "יש את המותגים, כמו נייקי ואדידס, שהיו הראשונים לאמץ אותנו וראו את זה לפני כולם, והם גם משקיעים בטכנולוגיה. ויש את וולמארט, שהם סופרמרקט-ריטייל, שמתחתיו יש ברנדים, שמתחתיו יש מפעלים. ג'ורדאש, למשל, שמייצרת עבורם את הג'ינסים, משתמשת בתוכנה שלנו. גם VF, תאגיד הג'ינסים הגדול ביותר בצפון אמריקה, שמייצר ללי, רנגלר, דוקרס, ואנס ועוד, מבוססים על התלת-ממד שלנו ומגיעים באופן קבוע לארץ כדי להשפיע על הפיתוח. יש להם תהליך שלם שמושתת עלינו. בשנה שעברה הפריט הכי נמכר של VF נעשה עם התוכנה מההתחלה עד הסוף, תוך 3 שבועות. בלי סמפל אחד. אין יותר דוגמניות שמביאים כדי להחליט אם כן או לא. הכול מיוצר בתלת-ממד ותוך ימים זה על המדפים".

ומה עם מעצבים עצמאיים?
"כיום אנחנו בעיקר נמצאים בארגונים גדולים, אצל קמעונאים או במותגים ובמפעלים שלהם. מפה מגיע תזרים המזומנים שלנו ופה אנחנו צריכים לתת את כל מה שיש לנו. אבל המעצבים העצמאיים לגמרי על הרדאר שלנו".

יש לכם גם לקוחות ישראלים?
"בארץ, התעשייה על כרעי תרנגולת. החברות לא באמת יכולות להשקיע או לשלם על טכנולוגיות. מה גם שאנחנו לא מוכרים מפה, אנחנו מרכז הפיתוח. אבל בגלל הבאזז העולמי סביבנו, עכשיו יש הרבה חברות ישראליות שמתעניינות".

מה המודל העסקי?
"יש לנו מינוי שנתי לתוכנה, שאיתו אתה מקבל הדרכה ותמיכה שהיא מוגבלת, ויש רישיון ארגוני, שכולל את כל החבילה לכל הארגון. עכשיו יש לנו גם מודל של 'אנטרפרייז לייסנס' עבור החברות הגדולות, כי מעבר לתשלום על התוכנה, מה שמתגלה היום בתהליך הזה של הצמיחה המטורפת זה שהם צריכים לקבל ליווי יותר צמוד ותמיכה טכנית. בשנתיים-שלוש הקרובות, רוב ההשקעה שלנו ושלהם תהיה באנשים שיכולים לעזור להם לגדול, צוותי לקוחות שלנו שיישבו בתוך החברות, כי החברות בעצמן לא תמיד מבינות את גודל הפוטנציאל".

ייצור לפי דרישה

אחת הסיבות לכך שמותגים גדולים וענקיות אופנה הם הלקוחות העיקריים של בראווזוור, היא שאלה החברות שירוויחו הכי הרבה מייעול התהליך - ובדרך יצמצמו את השפעתן השלילית על כדור הארץ. "כיום, תעשיית האופנה היא מהתעשיות המזהמות ביותר בעולם", אומר פלד, שניכר שהבזבוז בתעשייה הזו בלתי נתפס בעיניו. "רק 16% מהמלאי של החברות האלה יימכר במחיר מלא. השאר יימכר בסייל, ו-40%-50% ייזרקו לפח. פעם חשבנו שזה הולך למדינות עולם שלישי, אבל ממש לא הכול. חלק פשוט נשרף. התעשייה הזו נוראית במובנים של חוסר יעילות".

נבו: "חוסר היעילות מתחיל עוד קודם, בשלב העיצוב. בחברה כמו אדידס, שעובדים בה כ-400 מעצבים, מוצעים אלפי אייטמים בעונה, אבל רק 10%-15% מהם יוצאים לייצור. הבעיה היא שגם אלה שלא ייוצרו, נעשתה עליהם כמות מטורפת של עבודה לצורך סמפלים".

פלד: "היבט נוסף הוא הקטלוג הדיגיטלי. עד 2007, אדידס הייתה עורכת שתי מצגות בשנה בגרמניה, ל-2,000 קמעונאים, שהיו מגיעים לאולם ספורט ענק. הפריטים היו תלויים על הקירות או מונחים על הרצפה. היו מראים לקניינים את הגזרה, ואומרים להם תדמיינו אותה בבד הנכון, כי הבדים עדיין לא הוזמנו. בינתיים, בזכות התוכנה שלנו, אדידס החליפה הכול במצגת דיגיטלית. הקניינים רואים את הכול בדיגיטלי וההזמנות עוברות למפעלים כהדמיות תלת-ממד. ב-2013 הם כבר העריכו שחסכו 40 מיליון יורו על הצילומים".

לוטה יוריקה, מעצבת בכירה באדידס, אומרת בראיון מגרמניה כי הקשר הראשוני שלה עם בראווזוור נוצר ב-2008 או 2009. "התחלתי להשתמש בתוכנה במסגרת פיילוט עם מעצבי ליין הטניס לשנת 2012. בהתחלה השתמשתי בה רק ככלי לעיצוב, אבל די מהר התפתחו עוד שימושים, עד למצב שבו התוכנה משמשת אותנו בכל התהליך - העיצוב, ההדפסים, הפיתוח והייצור במפעלים", היא משחזרת. "כמעצבת בכירה התבקשתי כבר בשלבים הראשוניים לתת רעיונות כיצד לפתח כלי תלת-ממד שיענה בצורה הטובה ביותר על צורכי תעשיית העיצוב. היתרון המובהק של בראווזוור, הוא שהיא מאפשרת ליצור קובץ מוצר אחד שלם שכולל הכול. וזה פרייסלס. אימצנו את צורת החשיבה הדיגיטלית הזו ואנו פועלים במטרה למצוא פתרונות, לא לפחד מהם. למרות זאת, התהליך מרגיש כאילו הוא רק בראשיתו".

חברות האינטרנט הגדולות, כאמור, הבינו את היתרון שבתהליך דיגיטלי לפני כולן, והרבה חברות עדיין לא הפנימו עד כמה התחום עומד בפני שינוי. לדברי פלד, "לא כולם רואים את הזאב, שהוא החברות שהן שחקני אינטרנט טהורים - אמזון, אסוס, עלי באבא, זלנדו - כל אלה הן חברות טכנולוגיות במהות שלהן. הן כל-כך גדולות וחזקות, שכשהן מחליטות להתלבש על איזה תחום, אי אפשר לעצור אותן.

"אמזון למשל, נכנסו לפני 3-4 שנים עם מותגי אופנה פרטיים שהם מייצרים בעצמם, וב-2017 להערכתי הם כבר הכניסו 8 מיליארד דולר רק מהם", הוא ממשיך. "אמזון מחזיקים קהל שבוי, הם דואגים לספק כל מה שבן אדם רוצה לקנות. אני מנסה לשדר לאנשים בתעשייה מה זה אומר ואיך השוק שלהם הולך להיראות עוד כמה שנים".

איך היא תיראה?
"לפי הרשתות החברתיות, חברות יוכלו לדעת מה מוכר ומה לא, להסיק באופן מפולח מה אנשים לובשים, איזה צבעים, וללכת עם זה רחוק יותר מתוך ידיעה מה ימכור ומה לא. היום זה עובד לטווח של העונה הקרובה ואולי עוד עונה קדימה, אבל ככל שהדיפ לרנינג נכנס לתחום, אפשר יהיה לצפות לטווח ארוך יותר. מילות באזז כמו 'אינטליגנציה מלאכותית' ו'דיפ לרנינג' הן רלוונטיות לתעשיית האופנה, שתמיד רוצה לדעת מה יהיו הטרנדים בעוד 3-4 חודשים. את כל המידע הזה אפשר לתרגם מהר מאוד לעיצובים בעזרת מכונות. אם מעצב מקבל תחזית עם 20 צבעים, הוא יכול לתרגם את הבגד בתוכנה שלנו למאות אופציות ולהבין מה עובד".

איך להבין?
"אפשרות אחת היא שהמעצב מחליט, אפשרות שנייה היא לזרוק את הבגד לאתר. בגלל שאצלנו הבגד נראה ומתנהג כמו הבגד האמיתי, אפשר לתת לקונים להחליט. אם ההחלטה חיובית, זה יוצא לתחנה הבאה של הרובוטים לייצור ב'ספיד פקטוריז', שכרגע זו המילה האחרונה בתעשייה".

כלומר, אתה מייצר מהר ורק על-פי דרישה.
"נכון מאוד".

במקום מפעלי ענק בסין?
"התחום של ה'ספיד פקטוריז' עדיין בחיתוליו. אנחנו בקשר עם כמה כאלה, הם מתקדמים ובסוף הם יידעו לייצר כמה שיותר בגדים באופן אוטומטי ויהיה אפשר להחזיר את הייצור לכאן, למערב. נצטרך פחות תופרות ופחות עובדים בתהליך. עם הייצור בסין היום, כשהסינים כל-כך גדלים, זה כבר לא כזה זול ויעיל לייצר בסין. הסינים צריכים לייצר לעצמם והמערב יצטרך להתחיל לדאוג לעצמו. בין האינטליגנציה המלאכותית, הדיפ לרנינג והמפעלים המהירים - נמצא התלת-ממד".

התוכנה שלכם שואפת להחליף גם תדמיתנים ומעצבים?
נבו: "לא. אין כאן רובוטים שמחליפים אנשים, לפחות לא נכון להיום. המעצבים והתדמיתנים לא יוחלפו כל-כך מהר. זה סוג של אומנות, זה לא טכני בלבד. התעשייה הזו עובדת על המון טמפלטים, בסוף הגזרות הן אותן גזרות, אבל העיצוב הוא בידיים של המעצבים. בתוכנה, נתנו למעצבים כלים שהם רגילים להם, כדי שלא תהיה להם קפיצת למידה קשה מדי. במעבר מדו ממד לתלת-ממד הם יכולים לעשות ולא רק לדמיין כל מה שיש להם בראש - קווי חיתוך, בדים, צבעים, לוגואים, גרפיקות. בעולם הפיזי זה לוקח חודשים, אצלנו בלחיצת כפתור זה מופיע כתלת-ממד. אבל זה הולך יותר רחוק מזה. עכשיו התקדמנו לבגדים עם פרווה, כמו סוודר אנגורה למשל. הקהל עמד עם הלשון בחוץ כאילו המצאנו את הגלגל".

לא לזרז, לדייק

המעצבת של אתא, יעל שנברגר מספרת על העבודה עם בראווזוור

"לתוכנה יש את החלק של העיצוב והחלק של תדמיתנות, אני עדיין לא מיישמת את כל היישומים שלה, אבל אני יכולה לומר שרק מלהשתמש בחלק מהיישומים שלה זו כבר קפיצה אדירה בתהליך העיצוב והדיגום. בעיניי זו פריצת דרך, ממש מהפכה" - כך מתארת יעל שנברגר (53), מנהלת הקריאייטיב והמעצבת של "אתא" את התוכנה של בראווזוור, שבה היא החלה להשתמש לפני כחצי שנה.

מה מהפכני כאן בעינייך?
"בניגוד לתוכנות אחרות, התוכנה הזו מאפשרת לך לראות איך הבגד באמת נראה על הגוף. הפרופורציות של מידות הגוף משתנות ברגע, עם מקש אחד. דבר נוסף הוא הדגימה של חומרי הגלם, שמאפשרת 'לתפור' דיגיטלית את אותה השמלה מחמישה סוגי בדים ולראות מה עובד ומה לא עובד. זה מקצר את התהליך בלי שזה מביא את זה למקום הלא איכותי של האופנה המהירה".

איך היה תהליך הלמידה?
"אנשים בארץ עדיין לא מבינים מה ההבדל בין תוכנות תלת-ממד לדו ממד. צריך ללמוד איך לעבוד על זה. למעצב שיודע אילוסטרייטור יהיה קל יותר ללמוד, אבל זה לא נורא מסובך. לדעתי יהיה את הרגע שזה יהפוך להיות כמו הפוטושופ של עולם הטקסטיל והדיגום. מאוד חשוב לי להדגיש שמה שעומד מולי זה לא לזרז את התהליך, אלא לדייק אותו. התוכנה מאפשרת לדייק מאוד. כי אני רוצה בגדים שיש להם ערך, שישמשו לאורך זמן. הכוונה היא לא לייצר עוד 5,000 דגמים, אלא לדייק במוצר הסופי".