בחירות האמצע בארה"ב כבר פה: על הפרק - פחד וחרדה, לא כלכלה

שום נשיא לפניו לא ניסה, אבל זו כמובן אינה הפתעה בשביל אלה העוקבים אחר דונלד טראמפ. הוא חוזר ומטעים מן הימים הראשונים של נשיאותו את ראשוניותו ההיסטורית.

שום נשיא לפניו לא ניסה להעמיד את עצמו במרכזה של מערכת בחירות באמצע הקדנציה. כמובן, נשיאים עמדו שם אם רצו או לא רצו. לאמריקאים יש מסורת ארוכה של הענשת נשיאים באמצע תקופת כהונתם באמצעות קיצוץ כנפיה של מפלגתם. לפעמים הם מרחיקים לכת בהענשה, לפעמים הם רק סוטרים בעדינות על פרק היד.

אבל נשיאים נטו תמיד להיזהר שלא לזהות את עצמם יותר מדי עם מפלגותיהם, גם לטובתם וגם לטובת המפלגה. לטובתם, מפני שאם המפלגה מפסידה הם אינם אשמים; לטובת המפלגה, מפני שסיכוייה עשויים להשתפר באמצעות הטעמת מרחק כלשהו בין המפלגה לבין נשיא לא-פופולרי.

הסקרים הראו פעם אחר פעם שטראמפ הוא אמנם לא פופולרי. אינדקס הסקרים המצוטט לעתים קרובות של אתר הרשת realclearpolitics.com מעמיד את גירעון הפופולריות של טראמפ ערב הבחירות כמעט על 44% לעומת 52%. בשנים נורמליות, גירעון כזה היה מרחיק את הנשיא ממערכת הבחירות. לא טראמפ.

רק במוצאי יום ג׳ נוכל להעריך ברצינות את המידה שבה הנשיא הועיל למועמדי מפלגתו. מאז נכנס לכהונתו, בינואר 2017, הוא ערך 30 עצרות בחירות, והגביר מאוד את הקצב בשבועות האחרונים. עצרותיו העמידו בצל כל ניסיון דמוקרטי להביא המונים אל היכלי ספורט ואל איצטדיונים. רק כניסת ברק אובמה למערכת הבחירות התחילה לדגדג את שיעורי הנוכחות של עצרות טראמפ. רק לדגדג.

איתני הטבע - ודש המקטורן

הנשיא עצמו התקרב בסוף השבוע שעבר להודות בתבוסה הממשמשת ובאה של מפלגתו בבחירות לבית הנבחרים. היה לו הסבר טראמפי מן המוכן: ריבוי המושבים בבית הנבחרים (435) אינו מאפשר לו לתעמל לטובת כל אחד מן המועמדים הרפובליקאיים. בסנאט, לעומת זאת, עומדים לבחירה רק 35 מושבים, והוא היה חופשי להגיע לכל אחת מן ההתמודדויות הצמודות.

ניחא. רוב הרפובליקאים העומדים בסכנה בבית הנבחרים ממילא לא היו רוצים שהנשיא יתעמל לטובתם, מפני שהם מגוננים על מושבים במחוזות בחירה שתמכו בהילארי קלינטון. אבל הנשיא מכין אליבי. שיהיה. את המפלה בבית הנבחרים, כי תבוא, הוא עומד לייחס לאיתני הטבע; את הניצחון הצפוי בסנאט הוא עומד לענוד על דש מקטורנו, ולתבוע אשראי מלא.

הוא בלי ספק האיש המכתיב את הקצב. הוא קובע את סדר היום. ההיגיון הצרוף היה נותן שהרפובליקאים יתרכזו ראשם ורובם בענייני כלכלה. אבל ענייני כלכלה משעממים את הנשיא. זה אינו ניחוש. הוא אמר את זה, במו פיו, לפני יומיים. הוא ליגלג על אלה המייעצים לו ״לדבר על כלכלה, כלכלה, כלכלה״. תחת זאת הוא מעדיף לדבר על הגירה, הגירה, הגירה.

הוא מקדיש את הימים האחרונים של מערכת הבחירות להזהרות אפוקליפטיות מפני ״פלישה״ של מהגרים לארה״ב. הוא הצליח להפוך את תנועתה של שיירת מהגרים מהונדורס, הנמצאת בערך 1,500 ק״מ דרומה מגבול ארה״ב, לשוות-ערך של מצב מלחמה. 5,000 חיילים הוצבו בגבול, וייתכן שהמספר יגיע עד 15,000, עניין חסר תקדים לחלוטין בארה״ב בימי שלום.

אל נכון הוא הגיע למסקנה, שהפחדה אפקטיבית יותר מטפיחה עצמית על השכם. הפחדות עמדו במרכז מערכת הבחירות שלו לנשיאות. הוא לא שעה אז להזהרות ולעצות. הוא סמך אז על האינסטינקטים של עצמו. הוא צדק, הלוא כן? הוא מוסיף אפוא לסמוך על האינסטינקטים ועל האינטואיציות.

עכשיו הם חוזרים בהמוניהם

הימנעותו מלדבר על הכלכלה היא כמעט לא-רציונלית. סוף סוף, יש לו סיבות מצוינות לטעון שהוא עמד בהבטחותיו. המשק האמריקאי עומד עכשיו בעיצומה של גאות, שמעטים חזו בסוף ימי נשיאותו של ברק אובמה.

רפורמות המס והדה-רגולציה, בייחוד בענף האנרגיה, חידשו את האמון. תאגידים, שישבו על הררי מזומנים התחילו להשקיע אותם. וול סטריט רשמה ב-2017 שנה רצופה של עליות. 2018 היא סיפור אחר, אבל לא סיפור קודר.

האבטלה פחתה עד 3.7%, שיעור שלא נראה דוגמתו מאז הימים שלפני משבר האנרגיה הגדול הראשון, סביב מלחמת יום הכיפורים. למען האמת, הנתונים האלה אינם משקפים במלואו את מה שמתרחש בשוק העבודה, מפני שהתעסוקה המלאה היא אמנם מלאה: נתוני אובמה לא שיקפו אמריקאים שוויתרו על עצם הניסיון למצוא עבודה. עכשיו הם חוזרים בהמוניהם, רבע מיליון בספטמבר בלבד.

כמעט כל האינדיקטורים חיוביים במידה יוצאת דופן. הצמיחה ברבעון הקודם עמדה על 3.5% בשקלול שנתי. השכר, נקודת תורפה מסורתית של גאויות כלכליות באמריקה, רשם בשנה האחרונה עלייה של 3.1%, יותר מאשר בכל זמן אחר מאז משבר הסאב-פריים לפני עשר שנים. מדד אמון הצרכנים הוא עכשיו הגבוה ביותר זה עשרים שנה. ברמת המאקרו, הגאות בהשקעות הון נמשכת.

על הפרק: בחינה פסיכוטכנית

חידה היא אפוא מדוע ההישגים האלה אינם עומדים במרכז מערכת הבחירות של טראמפ ושל מפלגתו. סיבה אפשרית אחת היא שהרגשה טובה, היא כשלעצמה, אינה מביאה אנשים אל הקלפי בארץ ידועת אדישות פוליטית. הרגשה טובה משפיעה בהחלט על העדפות, ומסבירה מפני מה הפופולריות האישית של הנשיא עלתה בשנה האחרונה משפל של 37% אל 44%. אבל כעס וחרדה הם המביאים אנשים להצביע.

הבחירות האלה עומדות בסימן ההתנגשות בין כעס דמוקרטי על הנשיא ועל סגנונו לבין חרדה רפובליקאית מפני מהגרים. הרושם הוא ששני הצדדים עשו חיל יוצא דופן בהפחת הכעס ובהטלת החרדה. אין זה מן הנמנע שההשתתפות בבחירות של יום ג׳ תהיה הגבוהה ביותר בבחירות של אמצע קדנציה זה שנים, ואפשר שתתקרב אל שיעור ההצבעה בבחירות לנשיאות (ממוצע של 55%).

למי מי משתי המפלגות תעזור השתתפות מוגברת? זה תלוי כמובן בסיבות להתגברותה. ובמובן הזה המבחן האלקטורלי של השבוע הוא הרבה יותר מצילום מצב פוליטי. הוא השתקפות של מצב הדעת האמריקאי; לא אקט של הצבעה, אלא, אם תרצו, השתתפות מסיבית בבחינה פסיכוטכנית. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny