עידן הרחפן: למה אנחנו רוצים להסתכל על עצמנו מהשמיים

כלי הטיס הבלתי מאוישים, או הרחפנים (drones), הם פיתוח טכנולוגי צבאי שיש לו היסטוריה ביטחונית ארוכה, הווה מיליטריסטי שוקק ועתיד מלחמתי מבטיח. אבל הם גם הכלי שהפך את נקודת המבט העילית לדימוי השולט בכל תחומי החיים. עד לאחרונה, הדימוי המוכר ביותר המזוהה עם נקודת המבט הזו היה צילומים ממבט עילי שמספק צה"ל מפעולות חיסול, אבל בחמש השנים האחרונות הרחפנים הפכו למוצר צריכה שהזמינות שלו משנה את התפיסה המקובלת בנוגע להפעלת כלי טיס והופכת את נקודת המבט של מעוף הציפור למשאת נפשם של חובבי גאדג'טים, צלמים חובבים, עיתונאים, מתכננים וסתם אנשים עם הרבה זמן פנוי. הרחפנים מיוצרים בשוק האזרחי בפסי ייצור המוניים ומחירם יורד - 4,000 שקלים יסדרו לכם רחפן סיני בעל ביצועים טובים - וכך הם נעשו כל-כך נפוצים, שיותר ויותר אנשים שואלים את עצמם, למה לא להסתכל על החיים מלמעלה? חוקרי התרבות שואלים בתגובה, מה כל-כך מרגש בזה? ומה זה יעשה לתרבות האנושית?

"מה שחדש ברחפנים זו התיאוריה שמעבר לזווית עצמה של המבט העילי ומעבר לטכנולוגיה, אלא השימוש בהם כמטאפורה שלמה לאסתטיקה ופוליטיקה", אומר חוקר התרבות הפופולרית גל חרמוני, ומתייחס קודם כול להיבטים הצבאיים שנתנו לרחפן את כוחו. "מדובר בסוגיה של כוח ושליטה, כי בסופו של דבר, מבחינה צבאית, המטרה היא להיות רואה ואינו נראה. מצד אחד, זה נותן למפעיל אומניפוטנציה, כוח כול יכול, כי הטכנולוגיה מאפשרת תפיסה שהגוף האנושי לא מסוגל לתת לנו", הוא מסביר, "העיניים שלך נמצאות בבור בקריה ואתה יכול להפעיל כוח הרסני בעזה מהמקום הבטוח שלך, זה מעורר שאלות מוסריות כלפי סוג כזה של לחימה. מצד שני, מי שהרחפן מופעל עליו מתרוקן מכוח. אם המפעיל הוא כול יכול, בלתי נראה ובלתי נשמע, אז המופעל נמצא בפרנויה שבכל רגע נתון הוא תחת פיקוח. זה חלק מהאידיאולוגיה של הרחפן וחלק מהכוח הצבאי-פוליטי שלו. זה שינה את התפיסה של הלחימה גם אצל הכובש וגם אצל הנכבש".

הקשר בין הפוליטי לאסתטי בהקשר של הרחפנים הוא קשר ממשי וגם רעיוני שמעסיק חוקרים רבים, אומר חרמוני: "יש הרבה כתיבה בנושא, בין אם בסוגיה האסתטית ובין אם בפוליטית. טכנולוגיה היא תמיד גם פוליטית".

גם בתקשורת הפכו צילומי הרחפן לזווית השלטת. נסו לצפות בכתבות מגזין באחת ממהדורות סוף השבוע בטלוויזיה, ותמצאו תמיד כמה שנפתחות בצילום רחפן או נסגרות מהזווית הזאת. עיתונות הרחפנים מאפשרת לתעד אסונות טבע ואזורי מלחמה, ומספקת לתקשורת ההמונים זווית סיקור בטוחה, מרהיבה, שמקרבת אותנו לאמת - או דווקא מרחיקה ממנה.

הניו יורק טיימס היה כלי התקשורת הראשון שמינף את הטכנולוגיה לסיקור מלחמת האזרחים בסוריה, ובהמשך לתחומים אחרים. בשנים האחרונות מלמדים באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטאות אחרות בארצות הברית קורסים לעיתונות רחפנים, ובאחת התוכניות שנפתחו לאחרונה הסבירו כי הסיקור מהאוויר של סופת ההוריקן "מייקל" שפגעה בתחילת החודש בפלורידה, ממחיש עד כמה הכרחי הסיקור מהאוויר בזרם התקשורתי-חדשותי.

בישראל, היה זה צלם העיתונות העזתי יאסר מורתג'א, שנהרג באפריל האחרון מירי צה"ל במהלך הפגנה בקרבת גדר המערכת, שסיפק דוגמה חשובה לעיתונות רחפנים באזורי עימות. מורתג'א, שבהמשך ישראל טענה כי הוא קשור לחמאס, נהג לתעד את ההפגנות סמוך לגדר ברצועת עזה באמצעות רחפן, ושר הביטחון ליברמן טען כי הירי לעבר מורתג'א היה בתגובה להטסת הרחפן. "כל מי שמטיס רחפן מעל חיילים ישראלים צריך לדעת שהוא מסכן את עצמו", אמר ליברמן.

דיקן בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה, ד"ר נעם למלשטריך לטר, מכיר את עולם עיתונות הרחפנים היטב ואף הקדיש לו פרק באחד ממאמריו, שבו התייחס ליתרונות של הרחפן באזורי מלחמה שבהם מצאו את מותם עיתונאים רבים. "הרחפן הוא כלי עזר עבור העיתונאי, אבל הוא בפירוש לא כלי שמשחרר אותנו מאג'נדות או פייק ניוז", הוא אומר בהתייחסו למבט העילי שמאפשר הרחפן. "גם הוא יכול לייצר מציאות בצורה מעוותת. מערכות החדשות נעזרות ברחפנים בסיקור אסונות טבע או מלחמות והרחפן משמש כידו הארוכה של העיתונאי. הרחפנים מאפשרים לקבל תמונת מקרו ומיקרו וגם אפשר להיעזר בהם כדי לראיין ולהקליט אנשים. לכן, כיום יש גם בתי ספר לעיתונות שמלמדים את הסטודנטים איך להטיס רחפנים".

"הרחפנים הם צעד גדול מאוד במגמה של כיבוש העולם בתמונה", מתייחס ד"ר אייל דותן מהתוכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב לדימוי העילי, שהולך ומתפשט באמצעי תקשורת ההמונים. "כלומר, הפיכת המציאות כולה לדימוי או מכלול ענק של דימויים - זה מה שהמין האנושי עובר בדורות האחרונים. האנושות מתרחקת מהמציאות הממשית ועוברת למרחב הווירטואלי של הדימוי. אלא שהמבט מלמעלה הוא מבט טריקי: זה לא עוד מבט כמו הסלפי, למשל. המבט מלמעלה תמיד היה שייך לאלים או לשלטון ולא לאדם הרגיל. זה מבט חודרני ופולשני וזה גם המבט שאנחנו הכי פחות מוכנים אליו, הוא מפתיע אותנו. בדרך כלל אומרים על משהו שהוא 'נופל עליך' מלמעלה".

מה זה עושה לתפיסת העצמי כשאדם נחשף לדימוי של החיים במבט העל הזה?

"המבט מלמעלה ממקם את הפרט כחלק ממשהו גדול יותר, באיזשהו מובן זה מנוגד לסלפי. אם הסלפי בא לחזק את התחושה שאני קיים בדימוי, אז המבט מלמעלה הוא מבט מערער. הוא מראה אותי כחלק מקבוצה גדולה או מכלול שלם הטרוגני. הסלפי ישקיט חרדה שמתעוררת או יכולה להתעורר בעקבות חשיפה לצילומים מלמעלה, שבהם הפרט הופך להיות פיקסל ולא תמונה".

רחפן, סלפי, אותה מהפכה

מעבר לשימושים חדשותיים, האם הצילום מלמעלה מספר סיפור? האם יש ביכולתו לספק נרטיב? על-פי אייל לנדסמן, יוזם ומנהל פסטיבל הצילום הבינלאומי (שיתקיים השנה בפעם השישית בתל אביב בין 22 בנובמבר ל-1 בדצמבר), בניגוד למיינסטרים התקשורתי, הצילום התיעודי העכשווי לא נמשך במיוחד למבט העילי. "מצד אחד, העולם הדוקומנטרי מחפש את הקרבה האנושית, כפי שמדגים הציטוט של הצלם רוברט קאפה, 'אם הצילום לא טוב מספיק, כנראה שלא היית קרוב מספיק'", מתחיל לנדסמן. "מצד שני, אחד הדימויים הכי מפורסמים שחוללו שינוי בעולם הוא הצילום מהירח. פתאום ראו את כדור הארץ מהחלל וזה שינה את התפיסה של איך אנחנו רואים את המציאות והחיים שלנו.

"אני מעריך שרוב האנשים שמשתמשים כיום ברחפנים ככלי צילום הם לא צלמים במקצועם, אלא אנשים שבוחרים בו כי זה מספק דימויים יפים. בפן המקצועי, הרחפן מספק צילומים מקצועיים עבור אדריכלים, שם זה מאוד נפוץ. אני חושב שזה המשך של המהפכה שהגו-פרו עשה בעולם הצילום - ראיתי אנשים שעושים סקי ומשתמשים ברחפנים קטנים כדי לצלם את עצמם או אנשים על סירות שמעלים רחפן בשביל לצלם סלפי. אז מצד אחד זה הכי רחוק מסלפי, אבל בסופו של דבר, גם הרחפן הוא חלק מהמהפכה התיעודית, אנחנו אובססיביים לתיעוד של עצמנו".

במארס 2019 יתקיים בפעם החמישית פסטיבל קולנוע הרחפנים של ניו יורק, שמושך אליו מאות צלמי רחפנים מרחבי העולם המתחרים בקטגוריות שונות ומציגים את החזית היצירתית בכל הקשור לצילומי וידיאו מרחפנים. ביוטיוב ניתן למצוא מדריכים לצילום עם רחפנים וסרטונים מרהיבים שאותם מובילים צלמים שהפכו למזוהים עם המדיום ובחסות חברות מסחריות שמייצרות רחפנים לשוק האזרחי. באינסטגרם, התגית drone# מספקת יותר מ-8 מיליון תוצאות והתגית droneporn# מובילה לצילומים שומטי לסתות מרחבי העולם.

הדימויים שמספקים צילומי הרחפנים שינו לחלוטין את עולם צילומי הנוף, הטבע והתיירות - בין השאר, אפשר למצוא חברת נסיעות יוקרתית שמציעה ללקוחות שלה רחפן שילווה אותם בזמן החופשה המשפחתית ובסופה הם יקבלו סרטון ערוך של החופשה שצולם כולו מלמעלה.

הסרטון שהם יחזרו איתו הביתה לא יהיה בדיוק סרט קולנוע, אבל הוא יספק את תפיסת המרחב שמעניק הרחפן לקולנוע. "הרעיון של סופר-סינמה ושל כוח העל של הרחפנים מעניק לצופה חוויה מעצימה, אבל שקרית", מצנן חרמוני את ההיקסמות ממבט-על בסרטים, "הקולנוע תמיד עשה את זה. הרי מה זה להזדהות עם הסרט או להיכנס לתוך הסרט? זה לחוש או לתפוס את מה שנראה מולך כחלק מהמרחב הממשי שלך, למרות שאתה יודע שזה רק אור וצללים. הטכנולוגיה הדיגיטלית והרחפנים הגבירו את חוויית התפיסה הזאת והעניקו לצופה סוג של כוח על תפיסתי. מבחינה פוליטית, מבט העל הזה הופך את כולנו גם לנתינים של כוח וגם לבעלי כוח. אם בעבר, הכוח הזה היה מאוד חומרי, היום הוא וירטואלי. אנחנו גם יכולים להפעיל את הרחפנים וגם להיות אובייקטים שלהם. זה מה שמכונה Drone Power - תפיסת המרחב הגמישה והנזילה הזאת קשורה גם לכלכלה, לפוליטיקה ולתפיסת הכוח בעידן שלנו".

מה אפשר לומר על ההיבט האסתטי שמציע הרחפן?

"מה שמאפיין את אסתטיקת הרחפנים בעידן הדיגיטלי זה שחרור מהכבלים של התפיסה האנושית הטבעית. בקולנוע האנלוגי הקלאסי, הזיקה האסתטית, האידיאולוגית והטכנולוגית הייתה בין מנגנון הקולנוע ובין התפיסה האנושית. כלומר, המצלמה כמכשיר בעולם כפופה לחוקי הפיזיקה כמו שבני אדם כפופים לחוקי הפיזיקה. המבט של המצלמה ביקש לחקות את התפיסה האנושית. בסוף שנות ה-80 פותח מכשיר הסטדיקאם שמאפשר למצלמה לנוע עם הגוף של הצלם שמחזיק אותה, אבל ללא רעידות ותנודות. פתאום אפשר היה להשתחרר מכבלי המצלמה הכבדה שמונחת על חצובה ולאפשר זוויות צילום שלא הכירו. בנקודת הזמן הזאת, טכנולוגיות צילום החלו להשתחרר מחוקי הפיזיקה, והמהפכה הדיגיטלית של העשור האחרון הביאה את זה לשיאים חדשים".

כשמסתכלים למטה אין אופק

האיזון שבין האינטימיות והריחוק, והפרדוקס שמציע המבט העילי מעסיקים גם עולם האמנות הפלסטית. "דרך האמנות אפשר לראות איך אחרי יותר מ-100 שנים של צילומי אוויר ו-50 שנה של צילומי לוויין, משהו בתפיסה של נקודת המבט שלנו מאוד משתנה. אפשר לקרוא לזה הפרספקטיבה החדשה כי זה לא מציית לחוקי הפרספקטיבה הקלאסית ולנקודת המבט החזיתית", אומר רון קונר, אוצר ויועץ אמנות.

בין האמנים הישראלים שעוסקים בחקר המבט העילי אפשר לציין את האמן גל ויינשטיין, שהציג בתערוכה במוזיאון הרצליה את עמק יזרעאל במבט עילי באמצעות שטיחים מקיר לקיר (יגאל צלמונה כתב על היצירה הזו כי היא "מושכת את השטיח מתחת לאוטופיות של ראשית המאה", בגלל השימוש בשטיחים זולים לשחזור "אחד משיאי התכנון של פרויקט כיבוש הקרקע בעמק יזרעאל"). אמן נוסף שעושה שימוש במבט העילי בעבודותיו הוא הצייר גלעד אפרת. על-פי קונר, בעבודות מוקדמות של אפרת הוא נהג למרוח שכבת צבע על הבד, מוחק ומנגב את הצבע בשביל לצייר, מה ששיקף את הביקורת האמנותית שלו דרך ממד המבט העילי על האדמה.

 נהלל מעונן חלקית (2005) / עבודתו של גל ויינשטיין

"ישנם שני ציוני דרך אייקוניים בעולם האמנות בהקשר של המבט העילי", מדגיש קונר, "הראשון שייך לצלם זוכה פרס טרנר, וולפגאנג טילמנס, שרבים רואים בו את מבשר מהפכת האינסטגרם. טילמנס התפרסם בכך שהכניס לתוך הצילום האמנותי את הצילום היומיומי. הוא צילם את החברים שלו, את המשפחה שלו וזוטות מחיי היומיום. כשהוא החל בהתעסקות בחיים עצמם, הוא פתאום שינה את נקודת המבט של המצלמה שלו. אם עד אז הסתכלו על טבע דומם בדרך כלל מהצד, פתאום טילמנס החליט לצלם את הטבע הדומם היומיומי שלו מלמעלה. ההרחבה שלו את התפיסה של מה זה טבע דומם היא הרחבה של המחשבה הקונספטואלית. אחד הקטלוגים החשובים שלו נקרא View From Above".

יצירה אייקונית נוספת שמאזנת בין האינטימיות והריחוק שבמבט העילי, מציין קונר, "שייכת לאמנית הישראלית סיגלית לנדאו. בעבודת הווידיאו המפורסמת DeadSee מ-2005, שצולמה בים המלח, נראית שרשרת של אבטיחים, חלקם פצועים ואדומים וחלקם סגורים ושלמים, וביניהם צפה האמנית בעירום. משהו בשינוי של נקודת המבט מצליח לייצר ריחוק שלא הופך את העבודה הזאת למציצנית, למרות העירום המפורש. זה הכוח הגדול של העבודה הזאת. אני חושב שאחת הסיבות לכך שהעבודה הפכה למוכרת כל-כך היא האינטימיות שהיא מייצרת באופן שמשנה את נקודת המבט שלנו".

לנדאו מצדה מספרת כי העבודה צולמה לפני שהרחפנים הפכו לנפוצים כל-כך. "עוד לא דיברו אז על רחפנים והעבודה לא צולמה מרחפן", היא אומרת, "הצלם, אמנון זלאייט, היה בתוך סלסלה שהייתה מחוברת לזרוע של מנוף, שהיה מחובר למשאית. המבט העילי הוא פורמט של הסתכלות על מצע, זה לא המבט שמסתכל על נוף, זאת לא הזווית הרגילה שלנו. כשאתה מרים מבט, אתה יכול לראות הרים ואופק ואילו המבט העילי זה מבט בלי אופק. בשבילי הוא מאפשר מבט שהוא כמו דף נייר, כשהאמן מסתכל כלפי מטה ומסמן משהו שאין לו קשר למציאות".

למה את מתכוונת כשאת אומרת "אין לו קשר למציאות"?

"כשאנחנו עומדים בפרספקטיבה עם אופק, כשאנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, אנחנו מסתכלים על מצב שלם. המבט העילי הוא לא מבט טבעי. הוא מבט של קרטוגרף. צריך לדמיין את מעוף הציפור, אבל אנחנו אנשים עם רגליים שנמצאים על האדמה. העבודה עוסקת בראייה של מישהו שהוא לא יכול לראות או להיות, במקרה שלי זה המבט של אמא שלי, ולכן העבודה קשורה לפתרון האינסופי וזה שם התערוכה שבה הוצגה העבודה לראשונה בביתן הלנה רוביינשטין בשנת 2005".

את נמשכת לטכנולוגיה של הרחפנים?

"אני משתמשת בה כיום בעבודות החדשות שלי. כשאני עובדת עם רחפנים, אני יכולה להתנתק מזרוע המשאית ומהמצלמה ולהרים את הצילום בלי הצלם".

קונר מוסיף כי למעבר מהמבט החזיתי ששלט באמנות לאורך ההיסטוריה למבט העילי יש השלכות תודעתיות מרחיקות לכת וכי האמנות מבדילה את עצמה מהתרבות הפופולרית באמצעות יצירה של משהו שחורג מהשגרתי - והמבט העילי כבר אינו חריג בפני עצמו. "המבט החזיתי כל-כך אימננטי להבנה שלנו את המציאות והמרחב, שפתאום השינוי הזה מלמעלה לא רק משנה את ההבנה שלנו ביחס למה שאנחנו צופים בו, אלא גם את האופן שבו הדברים נקלטים", הוא אומר.

עולם האמנות נסחף עם מהפכת הצילום שמציעים הסלפי, הגו-פרו והרחפנים?

"אני חושב שעולם האמנות נסחף עם זוויות הצילום החדשות האלה. המאמצים הראשונים של השפה החזותית החדשה הזאת היו אמנים, הרי גם סלפי הוא דיוקן עצמי, אבל ברגע שהזוויות האלה הפכו לחלק מהיומיום שלנו, הן חזרו לדרוש מהאמנות יותר מאשר הפגנת יכולת טכנית. האמנות נדרשת לייצר נקודת מבט אחרת, אמנותית יותר, לייצר משהו שחורג מהשגרתי. לא רק צילום יפה או תוכן אפקטיבי, אלא משהו שתהיה בו הרוח של האמנות. זה המקום שבו האמנות משתמשת באמצעים הטכנולוגיים, אבל מפרידה את עצמה מהתרבות הפופולרית".

הסוד הוא ברזולוציה

היכן יתמקם המבט העילי בציר הזמן של חקר התרבות? האם הוא שייך למודרניזם, שכן הטכנולוגיה אפשרית כבר עשורים רבים, או שהוא יתמקם בפוסט מודרניזם? חוקר התרבות והתקשורת ד"ר דוד גורביץ' מוצא כי הצילום מגבוה מסמן גם את העידן המודרני וגם את העידן הפוסט מודרני. "אם מדברים על המודרניזם בצילום מלמעלה", הוא מסביר, "אני חושב על גורדי השחקים של ניו יורק, למשל, על סצנה קולנועית שבה מסוק טס מעל שמי ניו יורק ורואים רק את גורדי השחקים שכאילו מתמוטטים בתוך עצמם, משרים תחושה פלסטית של שליטה ועוצמה. יש גם תחושה שדרך המבט מלמעלה על החיים, אנחנו מבינים יותר ממה שאנחנו מבינים כשאנחנו רואים את החיים מלמטה.

"כשאנחנו נמצאים למטה, במה שמכונה הוונציה של המכוניות הזורמות בניו יורק, אנחנו בתוך התעלה ובתוך העולם, ואנחנו לא יכולים להסתכל בפרספקטיבה כוללת על הדברים. כשמסתכלים על ניו יורק מלמעלה, אנחנו במבט של אלוהים, של הליקופטרים מרחפים, חשים חרדה, נשגבות ושליטה בו זמנית. דברים וניגודיהם - זה המודרניזם".

ואיפה נכנס הפוסט מודרניזם?

"מנקודת מבט פוסט מודרנית, המבט מלמעלה הוא קודם כול המבט של המפות של גוגל, ההפנמה של המבט העילי מתוך תרבות האינטרנט. פעם היינו נוסעים והעיר מולנו נתפסה בצורה לינארית. המרחק בין הדבר לביני היה חצי מטר. היום נקודת המבט היא של לוויין, רחפן או ספינת חלל. כשאנחנו פותחים את האינטרנט, אנחנו נכנסים לתוך ספינת חלל ובמהירות מצמצמים טווחים, מגיעים מהר וברזולוציה גבוהה למקום המדויק שבו אנחנו רוצים להיות.

"מה מאפשר את הגילוי של הסוד? הרזולוציה. המבט המלאכותי מעבד את הנתונים הרחוקים, סורק את תנאי השטח ובסוף מתביית ומתמקד על המקום, על האובייקט, על המטרה, על האויב, על הסיכול הממוקד. בשביל לרחף ככה לא צריך לרחף באמת, אפשר לרחף דרך האינטרנט. זאת נקודה פוסט מודרנית, שלפיה הייצוגים של המבט מלמעלה הם שקובעים את המציאות. הרי אנחנו לא באמת נמצאים בספינת החלל שלאט-לאט מתקרבת ונוחתת בשאנז אליזה בפריז, אלא אנחנו מקבלים את הטכנולוגיה של האינטרנט שמראה לנו צילומי לוויין, והנה עולם הייצוגים הפוסט מודרני".

איך המבט מלמעלה משנה את פני התרבות?

"מצלמות הרחף של הקולנוע מייצרות את המציאות הדינמית שממנה מורכבת הפנטזיה שלנו. כל סרטי סופרמן יוצרים פרספקטיבה בלתי אפשרית על-ידי זוויות צילום מלמעלה של העולמות. אנחנו רואים יצורים שונים מרחפים באוויר בקולנוע, כי יש טכנולוגיה שמאפשרת את המבט הזה. ההליכה הזאת מלמעלה היא הליכה של הלוליין שמותח חבל בין שני הרחובות במנהטן. היא מתחברת לתחושת הנשגב שנמצא למעלה במקום של אלוהים - שם נמצאת גם המצלמה".

כלומר, יש איזו פנטזיה אנושית בסיסית שרוצה להסתכל על העולם מנקודת מבט אלוהית?

"מעניין לראות איך גם בעולם מודרני וגם בעולם הפוסט מודרני נקודת המבט של אלוהים היא הנקודה שרצינו להסתכל דרכה על העולם, כאילו להיות בשני מקומות בעת אחת. זה ניסיון להבין נקודת מבט שהיא חיצונית לנו, כאילו לא אפשרית, כאילו אנחנו בני אלים. בדור הנוכחי, הטכנולוגיה עצמה היא נשגבת ומאפשרת את המבט הנחשק הזה, שאיתו מתמודדת גם האמנות. ככל שהאמנות יותר ביקורתית, כך היא מתייחסת למניפולציה של המבט הזה ושומטת את הקרקע מהקסם שזה מהלך עלינו".

יש לי הרגשה שיש גם צד שני למטבע.

"נכון. כי המבט מלמעלה מסמל גם מלחמה ומוות - הנשגב נוגע בשני הדברים: המפעים והמחריד. כל הדברים המופלאים באים מלמעלה, כמו גשם, נדבות או התגלות אלוהית, אבל גם כל הדברים הרעים באים מלמעלה כמו פצצות המוות. הממד הנשגב במוות ובאימה מתממש דרך נקודת המבט מלמעלה, זה מאמת לנו ומממש את החרדה ולכן המבט הזה יוצר התפעלות וגם סוג של התמכרות, התמסרות, מין מזוכיזם נעים מול העוצמה. כידוע, הסבל והמוות הם דברים נחשקים לא פחות מתחושת ההרמוניה, וייצרי המוות הפרוידיאניים מספקים את המבט מלמעלה, שהוא התשוקה אל המוות והמלחמה, שהיא הצד השני של התשוקה לאלוהים ולהרמוניה. את שניהם רואים מלמעלה".

בלון במקום רחפן | ד"ר חגית קיסר חקרה את מבט העל האזרחי וגילתה שגם בשמיים יש חומות

ד"ר חגית קיסר חוקרת בעשור האחרון את המבט העילי והיבטיו הפוליטיים, וכתבה על כך את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בן גוריון שעסקה ב"מבט העל האזרחי". היא עוסקת במעורבות של ממשלות ותאגידים במבט העל האזרחי, ומפנה את תשומת הלב להגבלות על הטסת רחפנים. היא מודה כי "יש דמוקרטיזציה" של נקודת המבט, אבל לדבריה "כל טכנולוגיה יכולה למשוך למקום שהוא מצד אחד מאפשר ומצד שני מקצין את היכולת למעקב, שליטה ופיקוח".

קיסר הציגה בעבר תערוכה שבה הודגמה החומה הדיגיטלית שחוסמת את המרחב האווירי. "הצגנו וידיאו שבו רואים את הודעת הטעות שהרחפן מקבל ברגע שהוא נמצא באזור אסור לטיסה. מיפינו את החומה הדיגיטלית הזאת ועשינו ויזואליזציה באמצעות הרחפן. אם היינו רוצים לצלם מהאוויר עם רחפן בסילוואן, בטלביה או ברחביה, לא היינו יכולים לעשות את זה כי הרחפן לא יכול להתרומם באזור הזה, זה אזור אסור לטיסה. למעשה, כל ירושלים היא אזור אסור לטיסה עד גובה 4,000 רגל, ובהר הבית יש אזור אסור לטיסה בכל גובה ברדיוס של קילומטר וחצי".

ב-2011 נחשפה קיסר לפרקטיקה של יצירת צילומי אוויר באופן עצמאי עם עפיפונים ובלונים, שפותחה על-ידי Public Lab (קהילה אינטרנטית של אמנים, אקטיביסטים, אנשי טכנולוגיה וחוקרים). קיסר מספרת כי "שנה קודם לכן אירעה דליפת הנפט במפרץ מקסיקו. הבלקאאוט התקשורתי, שנוצר בעקבות הכרזה על האזור כאסור לטיסה, לגבי מה שקורה שם ומה היקף הדליפה הוביל קבוצה של אקטיביסטים ומקומיים לצלם באמצעות עפיפונים ובלונים את מימי המפרץ. הרזולוציה של התמונות הייתה כל-כך גבוהה שאפשר היה ממש לראות את הנזק שנגרם, וזה היה המקרה המכונן של שימוש בפרקטיקה הזאת למטרות מדע אזרחי וקהילתי. המקרה הזה הראה שגם קהילות מוחלשות יכולות להשתמש בטכנולוגיה שלא נמצאת בהישג ידן ולייצר מידע מהימן מבלי להיות תלויים בתאגידים או ממשלות".

 בלון במקום רחפן / צילום: חגית קיסר

מוות ממעוף הציפור | ההצגה "מקורקעת" מביאה לקדמת הבמה את הטראומה שמלווה את מפעילי המל"טים הצבאיים

ביטוי לעיסוק בכוח העל שמאפשר המבט העילי מומחש בהצגת היחיד "מקורקעת", על-פי מחזה שכתב ג'ורג' בראנט, שמוצגת בתיאטרון חיפה. השחקנית קרן צור, שגם תרגמה את המחזה לעברית, מספרת כי הדמות בהצגה היא טייסת קרב בצבא האמריקאי שנכנסת להיריון, וכשהיא חוזרת לשירות, אחרי שלוש שנים, הופכת מטייסת F-16 למפעילת מל"טים.

לדברי צור, "הגיבורה כמובן מזועזעת מזה, הרי היא הייתה קרבית והופכת למישהי שמשרתת ב'חיל הכורסאות', מטיסה מטוס כשהיא יושבת במשרד בנוואדה ומפעילה מל"ט שמשגר טילים בקצה השני של העולם. ההבדל המהותי מבחינת הדמות ומה שמערער אותה נפשית, זה שהיא פתאום רואה את התוצאות של הלחימה מול העיניים. היא מסבירה בהצגה שכשטייס מטיל פצצה, עד שהיא מגיעה לאדמה הוא כבר לא שם, הוא לא רואה מה קורה אחריו. לא רואה את ההרס, לא את האנשים שנהרגים. אבל כשהיא יושבת מול המסך אחרי ההפצצה, היא רואה דרך מצלמת המל"ט, המשתהה בשטח כדי לוודא שהמשימה הושלמה, את האנשים ההרוגים ואת חלקי הגופות עפים באוויר".

במהלך העבודה על הדמות נפגשה צור עם טייסי מל"ט בישראל ובחו"ל וקראה את המחקר שעשה המחזאי בראנט, והיא מעידה כי "רואים שבהיבט הפסיכולוגי, טייסי מל"ט נכנסים למקום טראומטי, סוג של הלם קרב, בגלל הקרבה הוויזואלית".

כלומר, ככל שאתה יותר רחוק, אתה בעצם קרוב יותר.

"המצלמות חדות מאוד, אתה יכול להבחין אם פגעת בנשים, ילדים או גברים. אי אפשר ממש לראות את הפנים, אבל לא צריך, המוח משלים עבורך את הדמות. הדמות מתארת בהצגה את המעקבים שהיא עושה אחר 'הרעים', כך הם מכונים בהצגה. היא עוקבת אחרי מספר 2 שלהם כמה חודשים ומפתחת איתו מערכת יחסים כמעט אינטימית. דרך המל"ט היא רואה את הרגלי החיים שלו ובאיזשהו רגע היא צריכה להרוג אותו, וכל זה מול העיניים שלה. היא מספרת בהצגה שהיא מתעכבת גם מעל חיילים מהצבא שלה שגוססים בשטח עד שהם מתים. לטייס קרב יש אומנם סכנת מוות ברורה שאין למפעילי מל"ט, אבל הריאליזם של הקרב, מוחשי יותר דרך המצלמה".

 השחקנית קרן צור בהצגת היחיד "מקורקעת" / צילום: ליאורה צור

● ההצגה מוצגת בתאטרון חיפה (בימוי: סיני פתר)