נשואה עפ"י חוק אך רווקה בנפשה

20 שנה נלחמה צביה גורודצקי לקבל גט מבעלה. בשנת 1998 פתחה תיק לגירושים, ובית הדין הרבני קיבל את תביעתה ופסק כי על בעלה לתת לה גט. משהבעל סרב לציית להוראות בית הדין, אף הטיל עליו בית הדין הגבלות שונות. הבעל עמד במריו, לא רק אל מול ההגבלות אלא גם כאשר ננקטו נגדו הסנקציות הקיצוניות ביותר, קרי שליחתו למאסר, ולמעשה הבעל יושב בכלא מאז שנת 2000. גם בבית האסורים הוטלו עליו הגבלות שונות שלא הועילו, ולאחר כל הזמן הזה, נראה כי אין בארסנל בית הדין אמצעי לחץ חוקי שיביא אותו לתת גט.

מאחורי סרבנות גט עומד כמעט תמיד אחד משני מניעים: ניסיון סחיטה כלכלי - או רצון נקמה עיוור. הניסיון לקבל הישגים כלכליים בדרך-כלל מתמוסס לאחר זמן מה וביתר קלות, מאחר שהסנקציות שהחוק נותן בידי בית הדין מאפשרות לגרום לסרבן או סרבנית הגט נזק כלכלי, העולה לאין שיעור מן הרווח שהוא סבר כי יוכל להפיק מהסרבנות. מנגד, המלחמה בסרבני הגט המונעים מיצר נקמה - אשר מוכנים "להוציא לעצמם עין", ובלבד שהצד השני יינזק לפחות באותה מידה - היא קשה ביותר.

מהו אם כן המפתח ליציאה מכלא הנישואים כאשר הבעל מוכן לשבת עשרות שנים במאסר, ובלבד שיחזיק גם את אשתו בכלא הנישואים? שבירת סורגי הכלא הנפשי. ככל שהגט חשוב יותר לאישה - הנזק שסרבנות הבעל מסבה לה גדול יותר, וכך גם המוטיבציה של הבעל לדבוק בסרבנותו גדלה. אם האישה אדישה כלפי השאלה אם היא נשואה על הנייר, ברישומי הרבנות ובמשרד הפנים, אי-מתן הגט לא יכול לשמש כתחמושת של הבעל נגדה.

להיותה של אישה נשואה מבחינה הלכתית קיימת השלכה מעשית משמעותית, גם אם היא אישה חילונית, כאשר היא מעוניינת להביא ילדים נוספים לעולם לאחר גירושיה. אם לא תתגרש בבית הדין הרבני, ילדיה עלולים להיחשב כממזרים ויהיו מנועים מלהינשא בישראל. מעבר לכך, מידת ההשפעה של מניעת הגט היא פונקציה של החברה בה חיה האישה, אישיותה והרגשתה האישית. ככל שהאישה חיה בחברה ליברלית יותר, שבה מקובל לקיים זוגיות מחוץ לממסד הדתי - כך המשמעות של רישומה כנשואה או מותרת להינשא חשובה פחות.

צביה גורודצקי לא יכלה להשלים עם התחושה שהיא נותרה נשואה לבעלה המתעלל, ולכן הקדישה שנים כה ארוכות למאבק, ומצוקתה רק גרמה סיפוק לבעל. כעת היא פנתה לבית דין הלכתי פרטי, מחוץ לגדרות בית הדין הרבני הממסדי, ובית דין זה פסק כי נישואיה לבעל מבוטלים, והיא אינה נשואה עוד, כי אם רווקה.

להחלטתו של בית הדין הפרטי אין תוקף חוקי ומשפטי, בית הדין הרבני לא מכיר בפסיקתו, וצביה תישאר נשואה על הנייר, הן ברבנות והן במשרד הפנים. השינוי המהותי שהביאה פסיקתו של בית הדין הפרטי הוא בתחושתה האישית של צביה.

המצב שבו אישה עגונה מישירה מבט אל הדיינים ואומרת להם: מבחינתי אני אישה חופשייה ואיני זקוקה עוד לעזרתכם, הוא חלום הבלהות של בית הדין הרבני. בפסק הדין אשר פורסם כעת מנסה בית הדין לשכנע במיטב הנימוקים שהאישה עושה טעות מרה, כאשר היא מבקשת לסגור את הליכי הגירושים המתנהלים בפניו, אך דבר לא יכול להסתיר את העובדה שבמשך 20 שנה קצרה ידם מלהושיע, ואף אין להם תקווה להציע לצביה לשנים הבאות לפניה. בית הדין הפרטי, לעומת זאת, העניק לה סעד שלא יסולא מפז: תחושה של יציאה משבי הבעל, שבזבז את חייו בכלא לשווא, לחיי חופש כרווקה - גם אם אין זה המצב בעיני החוק. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il