כש"האחים מרקס" גילו כי פועלי הבניין מתים

­­­הארפו, צ'יקו וגראוצ'ו. אבי, חיים ומשה. "האחים מרקס" לעניים שבו והתאחדו השבוע כדי לצחוק על כולם. הפעם התערבבו דמעותיהם של אבי ניסנקורן, חיים כץ ומשה כחלון בדאגה עמוקה להרוגי הבנייה: זה מההסתדרות הכריז על שביתה כללית; שותפו הצמוד לקואליציה בהסתדרות, שמתהדר בזמנו הפנוי גם בתפקיד שר עבודה בממשלת לה לה לנד, אמר שהוא נחנק מכאב; וכך גם שותפם החדש בקואליציית בניין הדשא המטופח ברח' ארלוזורוב ת"א, זה שלא יוצא לו להיות שר ששומר על האוצר, שאמר "כואב הלב, אבל אל תדאגו, תכף נסדר משהו". כך קרה שבשלישי בלילה, אחרי שהתאמצו, הזיעו, יגעו ונאבקו, יצאה בת קול: יום החופש בוטל. "הושגו הסכמות". הם יעבדו על תיקון חוק הפיגומים (למה לא עשו את זה קודם?), יקימו ועדה לרשתות מגן (לא שמעו על זה עד היום?), יתקנו את חוק רשם הקבלנים, עוד פקיד ממשלה בכיר מאוד שאף אחד לא מרגיש בקיומו וכנראה נמשיך לא להרגיש בו, והעיקר: יוסיפו תקני פקידים למשרדו של כץ. ויש גם בשורה לאומה: הוחלט להקשות את השימוש ברישיונות מזויפים. נפלא! לא? כץ מתגאה שקיבל מצ'יקו כסף, כחלון יחמוק מעוד ביקורת על עוד שפיכת כספים, וגראוצ'ו ייהנה מעוד מסים ויגדיל את כוחו. הפועלים המתים? אוטוטו ייגמר ההרג האדיש. תסמכו עליהם.

כאן שביתות! ינקי קווינט, מנהל רשות החברות הממשלתיות, ממינויי כחלון, פרסם השבוע את הדוח השנתי ל-2017. בלי לדבר ובלי להדגיש, מופיע הנתון הבא תחת סקירה כלכלית והשוואה בינלאומית: 88% מימי העבודה שהופסדו ב-2016 בגלל שביתות היו במגזר הציבורי. זה שכל הזמן גדל ומתעצם על חשבון המגזר העסקי (בשבוע שעבר, אגף הכלכלה באיגוד לשכות המסחר: בחציון הראשון ל-2018 נוספו למגזר העסקי 6,100 עובדים לעומת 43,700 במגזר הציבורי), מה שהחמיר במיוחד בממשלות בנימין נתניהו, זה שפעם ביים את המחזה "הרזה שנושא על כתפיו את השמן".

 סכסוכי עבודה לפי מגזר

דינה זילבר. משנה ליועץ המשפטי לממשלה. כוכבת המחצית השנייה של השבוע (בצמוד לדונלד טראמפ, שניצח-הפסיד וגרם אושר-בכי מעבר לים וכאן, ולח"כ אלעזר שטרן שיצאה ממנו עליבות זכרית צבאית שזכתה לתמיכה בשתיקה והתפלפלות של חברותיו וחבריו ב"יש עתיד"). זילבר שחררה השבוע את עמדותיה בכנסת, בהחלט לא בפעם הראשונה, והתעמתה, שוב לא בפעם הראשונה, בשרת המשפטים איילת שקד, שמבקשת להזיז אותה מתפקידה. המשנה, שמונתה לתפקיד ב-2012, הייתה קודם לכן פרקליטה בכירה במחלקת הבג"צים. יש לה דעה ברורה התומכת בהעצמת הפקידות והחלשת הפוליטיקה. בראיון המינוי אמרה: "שירות ציבורי מקצועי מאופיין במומחיות מובהקת ומאויש על ידי טובי האנשים שרואים בשירות ארוך טווח בו משאת נפש ושליחות ציבורית, צריך להיות מסומן כמטרה לאומית על ידי קברניטי המדינה ולהיות מתוגמל בהתאם. זהו משקל נגד מאזן חיוני לחוסר היציבות שחווה המערכת הפוליטית בשנים האחרונות, לעתים שלא באשמתה" ("דה מרקר", 20.12.2012). שנים לפני, בספרה "ביורוקרטיה כפוליטיקה" (הוצאת נבו, 2006), כתבה: "טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה". עם זאת, הוסיפה בהגינות רבה: "תהליכים אלו מתרחשים במסווה של נייטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".

עו"ד זילבר הייתה גם אמיצה מספיק להתייחס בספרה לעצמה ולחבריה: "התחום המשפטי הוא דוגמה לתחום שבו שולטת שפה משלו, ההופכת נפוצה ומובנת יותר בחברה הממושפטת שלנו. השיח השורר בו הוא שיח פנימי של מומחיות. מונחים כמו סבירות ומידתיות הם חלק משיח פנימי של גילדה מקצועית. לאדם מן היישוב שאינו בעל השכלה משפטית אין אפשרות אמיתית לפצחו. באופן הזה מתאפשר המשכה של שליטת המומחים המרכזיים באופן קבלת ההחלטות. קבוצות אינטרס אחרות, הנעדרות את הכרת הקודים הנדרשים, אינן יכולות אפילו להתחרות בתנאים שווים על אפשרות עיצוב המדיניות". אז מה לומר? שאם נשכח לרגע את המלחמה המקוללת בין ימין לשמאל, נמצא שלשקד ולזילבר יש הרבה על מה לדבר.