אם אין גשם, תביאו תיירים: אפיק הפרנסה החלופי של החקלאים

קטיף תותים, ליטוף עגלים, ביקור ביקב או הליכה במבוך תירס - תיירות חקלאית (אגרו-טוריזים) אינה עוד נישה, אלא ענף משגשג המשמש כאפיק להגדלת הכנסה עבור החקלאים ומהווה למעשה שימוש תיירותי או מסחרי על קרקע חקלאית.

הפעילות התיירותית במסגרת החקלאית יכולה לכלול סיור, הדרכה, סדנה, השתתפות בפעילות כמו קטיף וכד'. חלק מחקלאי התיירות מציעים פעילות כזו באופן קבוע וחלקם מתעוררים בעיקר בעתות של פסטיבלים מקומיים: יין, מסיק זיתים וכד'; חלק מהפעילויות מוצעות בתשלום וחלקן לא, כשהחקלאי יוצא מנקודה הנחה שהמבקר ירכשו מתוצרתו בעת הביקור.

התיירות החקלאית שנפוצה גם באיטליה ובספרד עשויה לייצר מצב אופטימלי ממנו כולם מרוויחים: לציבור יש הזדמנות להתקרב לאדמה ולטבע, החקלאים יכולים לספק לעצמם אפיק להגדלת הכנסה, ולבעלי הצימרים ולמלונאים שבאזור היא מספקת אטרקציות שיכולות למשוך תיירים.

מה שבטוח הוא שבכל מקרה מבחינת החקלאי, לא מספיק לתלות שלט המזמין תיירים או לפרסם מודעה בפייסבוק. יוזמה כזו צריכה לכלול התאמה של השטח החקלאי למבקרים החל באישורים הנדרשים (רמ"י) ועד תשתיות נדרשות (שירותים ושבילי גישה) ואם הוא עשה את כל זה נכון, יש לו הזדמנות למקור הכנסה חדש ורווחי. 

"זו השקעה משתלמת אם בונים אותה נכון ובהתאמה לפוטנציאל המבקרים במקום", אומר שי דותן, מנהל תחום בכיר כלכלה כפרית ותיירות במשרד החקלאות. "אנחנו רואים פריחה בכל הנוגע לתיירות החקלאית בעיקר במשקים הקטנים שמחפשים אפיק הכנסה נוסף לצד העיסוק העיקרי".

 משוך בגזר / צילום : אורי אריאל

מבחינת משרד החקלאות, ההגדרה לתיירות חקלאית היא רחבה וכוללת לא רק מרכז מבקרים ברפת או במחלבה אלא גם טיול טרקטורונים או השכרת אופניים ולמעשה כל פעולה של תושבי המרחב הכפרי שמביאה תיירים לאזור, "גם אם התייר רק בא לרכוב על אופניים, אולי על הדרך הוא יקנה מהתוצרת של השכן, וזו פעולה שמעוררת את הכלכלה הכפרית שאליה אנחנו שואפים".

עו"ד עמית יפרח, היועץ המשפטי ויו"ר אגף קרקעות בתנועת המושבים, מסביר כי החלטה 1316 של רשות מקרקעי ישראל מדצמבר 2013, "מאפשרת למושבניקים להקים בנחלתם מבנה לפעילות שאינה בהכרח חקלאית (פל"ח). מדובר במבנים המשמשים פעילויות שהן תומכות חקלאות, כגון חוות רכיבה טיפולית או בית-בד לייצור שמן, או אפילו מרכז לפעילות תיירותית, מתוך מטרה להגדיל את יעילות השימוש בקרקע ולפתוח את המשק לתיירות כפרית מבורכת.

"ההחלטה מכירה בשלושה סוגי מבנים, שישמשו כנלווים לחקלאות או כשלב בתהליך העיבוד של התוצרת החקלאית. הסוג הראשון הוא מבנים לגידול בעלי חיים שלא למטרת מאכל (דוגמת חוות רכיבה טיפולית), שירותי טיפול ואחסנת בעלי חיים וכו'. הסוג השני הוא מבנים לעיבוד ראשוני של התוצרת, דוגמת בית בד, יקב, בתי מלאכה לייצור קוסמטיקה מצמחי תבלין וכו'. הסוג השלישי הוא מבנים לפעילות תיירותית וחינוכית, השואבים מהמורשת החקלאית וההתיישבותית של המושב.

"מבנים כאלה פעלו במושבים ברחבי הארץ גם לפני ההחלטה, והחידוש העיקרי בהחלטה הוא האישור שניתן לבעל הנחלה למקם את המבנה בכל חלקה א', שהיא כל השטח הרציף שנמצא מאחורי בית המגורים - ולא רק בשטח המגורים כפי שהיה עד כה. בין היתר מדובר גם על הקמת חנות לממכר התוצרת החקלאית של בעל הנחלה. בכך יתאפשר לרבים להגדיל את הפעילות המכניסה שלהם ללא מגבלת מקום. השימוש במבנים, אגב, לא ניתן להעברה או להשכרה".

יפרח מדגיש כי "הקמת המבנה אינה מצריכה שינוי יעוד של הקרקע הלא חקלאית: חלקו ייחשב כשטח חקלאי וחלקו ייחשב כפעילות לא-חקלאית. בכך תיחסכנה לבעל הנחלה העלויות הכבדות והביורוקרטיה הרבה שהיו מנת חלקו עד עתה בהקמתם של מבנים תומכי חקלאות. שטח המבנה לתעסוקה לא-חקלאית לא יעלה על 500 מ"ר ועל מנת להסדירו מבחינה קניינית יהיה על המושבניק לשלם רק על השטח שמוגדר כלא-חקלאי. על תשלומים אלו יחולו הנחות אזורי עדיפות לאומית".

לדבריו, "הסיבות להחלטה טמונות בקושי המתגבר בשנים האחרונות להתפרנס אך ורק מהנחלה החקלאית, מה שהציף את הצורך בפעילויות כלכליות משלימות, בעלות צביון תומך חקלאות או תלוי חקלאות, שיאפשרו לבעלי הנחלות להתפרנס בכבוד. ההחלטה גם נותנת מענה לבעלי הנחלות שהקימו פעילויות כאלה במשקם ונותרו ללא מסלול המסדיר את מצבם".

דורכים על שתילים, עוקרים עצים

נשמע נפלא, אבל לבנת גינזבורג, מנהלת התיירות של צפון הנגב, מספרת שהקשיים הכרוכים בהקמת עסק חקלאי, דומים לאלו שמעלים יזמים של כל עסק קטן. "זה דורש אינספור אישורים והיתרים. מי שרוצה לעשות דברים בצורה חוקית לא תמיד יכול. אין עדיין תוכנית פל"ח (פעילות לא-חקלאית) מוסדרת שמגדירה את כל התחום.

"קחי למשל מקום שיש לו היתר לבית אריזה. אם הוא רוצה לשלב גם מרכז מבקרים הוא צריך לעשות הליך שינוי ייעוד של הקרקע ואז הוא מתחיל להיכנס להיטלים שהם לא תמיד פרופורציונליים להשקעה. מעבר לזה יש מקומות שצריכים להמציא אישורים ממשרד הבריאות כמו מחלבה ולעשות ביטוח למבקרים ועוד. פגשנו חקלאים מאיטליה שמציעים תיירות בחוות שלהם ושאלתי על הקשיים שהם מתמודדים עמם - לא הבינו מה אני רוצה מהם. פה הכול קשה".

עוד אומרת גינזבורג "יש חקלאים שמראש יגידו שהם לא רוצים להיכנס לזה. יש כאלה שחוו נזקים והרס בתוצרת שהם מתפרנסים ממנה. דורכים על שתילים, עוקרים שיחים, מה לא. אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר להיכנס לזה לאור הביקוש והפוטנציאל אבל צריך לעשות את זה נכון ובצורה מושכלת ושלא ייגרמו נזקים. יש לנו חקלאי שפתח קטיף תותים ועקרו לו את כל השתילים".

"לא פשוט להיות חקלאי בישראל", אומר ד"ר עדי נעלי, מנהל ענף הזית במועצת הצמחים. "ההכרח במקרה שלנו הוא המורה הטוב ביותר שיש. התיירות החקלאית הפכה לצורך קיומי עבורנו. החקלאים הם עם נחוש ועיקש שעושה כל הזמן מאמץ לשפר את איכות המוצר אבל כדי לשרוד הם חייבים למצוא אפיקי שיווק ישירים ופעילות תומכת חקלאית. כאן נכנסת לתמונה התיירות כפרית.

"תרבות שמן הזית התחילה כאן לפני אלפי שנים ויש לנו סיפור לספר. דרך הסיפור גם מעודדים צריכה של שמן זית ישראלי איכותי. תיירות כפרית היא חלק משיווק המוצר ומבחינתנו זו אג'נדה שמקרבת את הצרכנים למוצר הישראלי ולא למוצרים המיובאים שיש על המדפים בסופרמרקט שלבית בד קטן אין דרך להגיע אליהם".

"מרכז מבקרים יכול להיות כזה שתומך בייצור החקלאי ולפעמים הוא הדבר היחיד שנותן לו זכות קיום", אומר נעלי. לדבריו, הפסטיבלים העונתיים (שמן זית, תפוח אדמה וכד') הם ה"לחם והחמאה" של תיירות החקלאות. "כאן לא נדרשת השקעה וסבך ביורוקרטי של הקמת שטח בבית הבד, משלמים למארגני הפסטיבל, מרימים דוכן ומצפים למערך שיווקי שידאג להביא כמה שיותר מבקרים".

כמה עולה להוסיף לעסק חקלאי נדבך תיירותי?

שי דותן: "אפשר להתחיל את הפעילות בהשקעה קטנה יחסית אבל לפני כן חובה לבחון היתכנות עסקית. היה לנו חקלאי מעוטף עזה שקנה טרקטורונים כדי להציע טיולי שטח. הוא השקיע בזה המון כסף אבל אנשים לא הגיעו. הוא נאלץ לבטל את הביטוח על הטרקטורונים בכדי לחסוך בעלויות והעסק לא מתרומם. מצד שני חקלאי שמתחיל לארח ברפת שלו עושה את זה בהשקעה מינימלית שיכולה לכלול את צביעת הרפת, פינוי מקום להתכנסות ואפילו בשלב ראשון בלי לבנות שירותים למבקרים אלא להכניס אותם לשירותים שלו בבית. אם רואים שהעסק רץ מגדילים את ההשקעה.

לדברי דותן, "הרפת מוגדרת כמקום חקלאי. אם רוצים להפוך חלק ממנה למקום התכנסות או למרכז מבקרים צריך היתר בנייה ולשלם לרמ"י היוון בעד הדבר הזה. הפרוצדורה הזו כוללת גם היתר מוועדה מקומית, אישור שומה של רמ"י וזה תהליך שעשוי לקחת כשנה. בשלב הבא החקלאי צריך לבקש רישיון עסק מהרשות המקומית, בעיקר לטובת אירוח קבוצות מאורגנות כמו תלמידים שדורשים רישיון עסק. מי שמסתפק באירוח של משפחות בשבת לא חייב רישיון עסק כל עוד הוא לא מבצע שינויים במבנה".

עוד דותן מציין כי לתושבי הצפון יש הנחות אזור לעומת חקלאי המרכז, שיכולים לשלם אלפי שקלים רק עבור השמאות של רמ"י. "להם אנחנו מציעים לעשות מראש תחשיב כלכלי להיתכנות".

ואחרי שעברו את כל ההליך הזה, האם תכלס התיירות מגדילה את הכנסת החקלאים?

"בהחלט. יש משקים שהתיירות ממש הצילה אותם". ומוסיף נעלי: "התיירות היא זכות הקיום לרבים מבתי הבד בישראל שאין להם אפשרות להגיע למדפים ברשתות המזון. זה לא רק ההכנסה הישירה לחקלאי. בפריפריה התיירות הזו מספקת פרנסה למסעדה ליד או לאירוח הכפרי הסמוך. מעבר להכנסה הישירה יש גם הכנסה עקיפה שבאה לאור ההכרה בתוצרת המקומית, גם אם הצרכן ירכוש אותה אחר כך במקום אחר".

"מי שעושה את זה נכון מרוויח מזה טוב", אומרת גינזבורג ", זו בהחלט אלטרנטיבה להכנסה נוספת לעסקים הקטנים. עבור העסקים הגדולים זה בעיקר נושא של מיתוג".

האם יש מקומות שהתיירות הפכה מעסק משני לעסק העיקרי?

"אני לא מכיר מקומות כאלה אבל צריך לזכור שכפי שהחקלאות היא ענף עונתי גם התיירות היא ענף לא יציב. מצד שני ברור שכל שקל שהחקלאים מכניסים הוא מבורך ובעיקר לקטנים. עבור יקב שמייצר 5,000-10,000 בקבוקי יין בשנה, הקמה של מרכז מבקרים יכולה להיות בגדר 'להיות או לחדול'. כל בקבוק שיימכר ישירות ביקב זה רווח נקי. אצל היקבים הגדולים השיקול הוא אחר לגמרי".

"יש עסקים כמו 'שביל הסלט' שהפך את העסק התיירותי לעסק המרכזי שלו", אומרת גינזבורג. "אבל בדיוק כמו בכל עסק חייבים להתמקצע ולעשות את כמו שצריך. בדומה לצימרים - אם מתייחסים לזה כאל עסק צדדי זה נראה ככה. זה לא מתאים לכל אחד".

האם אתם ממליצים מהעסקים לגבות כסף מהמבקרים?

דותן: "זה תלוי. יקב למשל יציעה טעימות וסיור שעליהם הוא יכול לגבות סכום מסוים שיוחזר בקנייה של בקבוקים, יש יקבים שלא גובים דבר. בבתי בד שמוכרים שמני זית ומוצרים אחרים לרוב לא יגבו כסף כי יוצאים מנקודת הנחה שיימכרו מוצרים. באתרים של קיטוף עצמי יגבו סכום סמלי לכניסה ויתנו סלסלה של פירות במסגרת התשלום. ביקור ברפת או מרכז מבקרים לליטוף חיות שאין לו מה למכור - אך טבעי שייקח תשלום. בדרך כלל מדובר ב-25-40 שקל למבקר ויש מקומות שמההורים גובים פחות".

 עסקים לדוגמא

התיירים מחו"ל על הכוונת: "שלא יסעו רק לירושלים ולתל-אביב"

משרד התיירות מקווה לסיים את השנה הנוכחית עם מספר שיא בתיירות הנכנסת לישראל - 4 מיליון תיירים. גם החקלאים רוצים ליהנות מזרם התיירים ולהוציא אותם מחוץ לתל אביב או לירושלים.

לדברי דותן, "כיוון שהתייר הישראלי נוסע המון לחו"ל, זה פגע בתיירות הפנים במרחב הכפרי. המחשבה היום היא על תיירות נכנסת ואנחנו מזהים פה פוטנציאל. יש התעניינות עולמית בענפי החקלאות, יש תיירים שבאים ורוצים לראות ולחוות חקלאות מקומית, החזון הוא שיהיה אתר מאורגן כמו אגרוטוריזסמו האיטלקי שמציע מסלולי תיור וביקור אצל חקלאים. אתר מאוגד כזה ימלא את הצימרים באמצע השבוע ולא רק בסופי שבוע ואם זה יקרה הם יוכלו להוזיל מחירים ולהתחרות בצימר בחו"ל שעולה 50 אירו ללילה".

שם, מסביר דותן, החוויה היא אחרת בעיקר לאור העובדה שגם המדינה מכירה בחשיבות הנושא. "בשבוע שעבר יצאתי עם קבוצה של חקלאים ושל מנהלי מחלקות לביקור שאירח משרד החקלאות בכדי ללמוד את המודל שקיים באיטליה", מספר דותן, ומסתבר שיש מה ללמוד: ב-2006 נחקק חוק התיירות הכפרית באיטליה והוא כולל עקרון חשוב שמאפשר לחקלאים מראש להגדיל את הכנסתם היות שהחוק קבע שהחקלאים משלמים מס מופחת למדינה. לפחות 50% מעסקי החקלאות משלבים עסקים תיירותיים שגם עליהם משלמים מס הכנסה מופחת.

"זה תמריץ יפה וחשוב שמביע את ההכרה והחשיבות של המדינה לשמור על הענף החקלאי - וזה בעצם כל העניין. זו התוכנית היחידה שבה הממשלה תומכת כספית באנשים פרטיים בהיקף של מיליארדי אירו בשנה והכול כדי לשמור על החקלאים הלוואי וזה היה קורה גם פה".