נציב תלונות הציבור על שופטים: ביה"ד לעבודה לא יקיים גישור בסכסוך קיבוצי שנדון בפניו

החלטה דרמטית של נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס פרופ' אליעזר ריבלין: בית הדין הארצי לעבודה הוא חסר סמכות לקיים הליכי גישור או פישור בהליכים המתקיימים בסכסוך קיבוצי שנדון בפניו. עוד קבע ריבלין כי בית הדין אף אינו מוסמך לקיים דיונים מצומצמים "בחדר הישיבות", אף אם הדבר נועד להחזיר את הצדדים להידברות כדי למנוע את השבתת המשק.

אל נציב תלונות הציבור על שופטים הוגשה תלונה של מנכ"ל חברה, שלא הייתה צד להליך סכסוך עבודה קיבוצי עליו הכריזו העובדים, אולם הוא נכח בדיונים בבית הדין הארצי. לדבריו, לאחר שהחלו העובדים בשביתה, הוציא בית הדין הארצי צו המורה להם לשוב לעבודה; הצו לא כובד, ומשכך הוציא בית הדין גם צווי הבאה לראשי ועד העובדים. אלא שאז הם "ירדו למחתרת" וסירבו להתייצב בפני בית הדין. הנהלות המעסיקים הגישו לבית הדין בקשה להאשים את העובדים השובתים בביזיון בית הדין, ונקבע דיון דחוף בבקשה.

לדברי המתלונן, ראשי הוועדים התייצבו לדיון, אך במקום לדון בבקשה "קיימו השופטים דיון 'עדכונים חמים' מהשטח", ובהמשך יצאו להפסקה וזימנו את הצדדים "להתייעצות בחדר השופט שהתנהלה ללא פרוטוקול". הוא הוסיף כי "לחדר לא זומנו ראשי הוועדים אשר נחשבים משיבים בתיק".

מספר ימים לאחר מכן התקיים, לדברי המתלונן, "דיון חסוי", גם הוא בלשכת השופט, אליו הוזמנו יו"ר ההסתדרות יחד עם בא-כוחו, נשיא התאחדות התעשיינים,  נציגת פרקליטות המדינה, מייצגי הוועדים וכן נציג מכל מקום עבודה. לאחר מכן, בתחילת הדיון הפומבי באולם פנה ראש הרכב השופטים אל הצדדים שהשתתפו בפגישה בחדרו בשאלה אם יש להם מה להוסיף על שנאמר. בתגובה הם הביעו נכונות להיכנס למשא-ומתן בחסות בית הדין, נמסרו לוחות זמנים, ובכך תם הדיון.

השופט שעמד בראש ההרכב הסביר, בתגובתו לנציב התלונות, כי הוא ביקש לכנס את הצדדים על-מנת לקדם תהליך של משא-ומתן. לדבריו, המטרה הראשונה והעיקרית, שעה שקיים ברקע איום של שביתה, היא להחזיר את הצדדים להידברות, על-מנת למנוע נזקים "שעלולים להגיע למיליוני שקלים למשק הישראלי". מאמצים אלה אינם יכולים, לדבריו, להתנהל "באולם מלא שיושבים בו עשרות אנשים שאינם הנציגים למשא-ומתן". בנוסף לכך, הימצאותם של גורמים אשר נושאים בקרבם "מטען רגשי עצום" אינו מאפשר דיון פתוח של כלל הגורמים הנוגעים לסכסוך. קידומו של המשא-ומתן חורג ממסגרת פורמלית של דיון משפטי, ולכן הוא מתקיים ב"חדר הישיבות". בענייננו, כך ציין, הצדדים אכן הצליחו להגיע לכדי הבנות בדיון שהתקיים ב"חדר הישיבות", ומשכך הוסכם כי אין עוד טעם בקיום הדיון הרשמי. לדבריו, הנושאים המשפטיים לא נידונו כלל באותה ישיבה שהתקיימה בחדר הישיבות, ודיון מסוג זה מבוקש לעתים קרובות על-ידי הצדדים עצמם, ו"מטבע הדברים ובהתאם למקובל, לא נערך (בו) פרוטוקול".

מתגובת השופט התברר כי אכן גם בדיון הראשון התקיים בפני שופטי ההרכב מפגש בחדר הישיבות, שבו לא נכחו כל הצדדים להליכי הביזיון, ולדבריו, מקובל שהדיון ב"חדר הישיבות" מתקיים בפני ראש ההרכב ולא בפני ההרכב כולו.

הנציב ריבלין ביקש את התייחסותה המערכתית של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת ורדה וירט-ליבנה, שעמדה על המדיניות הנוהגת של בתי הדין לעבודה מזה שנים רבות ולדבריה מקובלת על כל הצדדים לסכסוכי עבודה ובמיוחד על הצדדים המרכזיים בסכסוכים הגדולים - ארגוני העובדים, ארגוני המעסיקים והמדינה.

לדבריה, עולה השאלה אם תפקידו של בית הדין הוא לשמש כ"בית משפט קלאסי" השומע משפטים ופוסק בלבד - או שמא עליו להוות גורם המעורב ביישוב סכסוכים. התשובה, לשיטתה, ברורה: בית הדין הארצי רואה עצמו גורם מרכזי ביחסי העבודה במשק, ועל כן הוא משמש כגורם המשכנע את הצדדים לאמץ מדיניות של שיתוף-פעולה ולהביא למצב של צמצום שביתות. בית הדין רואה את תפקידו בסכסוכים שכרוכים בהם שביתות - להחזיר את הצדדים לשולחן המשא-ומתן, לעודד יישוב סכסוכים באמצעות משא-ומתן קיבוצי, למנוע נזק אדיר למפעל או למשק כולו ולקבוע נורמות לניהול מאבק מקצועי. תפיסה זו של "קידום הידברות במקום שביתה", שאף הצדדים ליחסי העבודה מבקשים אותה וחפצים בה, הביאה לכך שנחסכו לאורך השנים אלפי ימי שביתה, וגם המדינה סבורה כי זהו הכלי הטוב ביותר הקיים היום למנוע שביתות העלולות לגרום לנזק כספי אדיר של מיליארדי שקלים.

הנציב ריבלין ציין בהחלטתו כי אין מחלוקת על התועלת שביישוב יעיל ומהיר של סכסוכי עבודה, ואין מחלוקת כי יש לעשות כל שניתן על-מנת לפעול לצינון סכסוכי העבודה במשק והבאת הצדדים לכדי משא-ומתן באופן שתימנענה שביתות העשויות לפגוע במשק - אך כל אלה כפופים למסגרת הדין המצוי.

לפי הדין המצוי, קבע ריבלין, לא נמצא מקור סמכות המתיר לשופט בית הדין הארצי לשמש מגשר-מפשר ובה-בעת לשמש גם כשופט היושב על מדין ושופט על-פי דין. אין בית הדין יכול לשמוע כל אחד מהצדדים לחוד, וההרכב הפוסק בדיון המשפטי אינו רשאי להיחשף לדברים שנאמרו אצל המגשר/מפשר.

נראה כי בית הדין לעבודה, מתוך כוונה ראויה וטובה, מערב בין התחומים באופן תדיר. עירוב תחומים זה גורע, מטבע הדברים, מן הסמכות המוסרית המוסדית ומן הניקיון התודעתי הנתונים לשופט, בעת שהוא יוצא מ"חדר הישיבות" ועובר לאולם בית הדין; בעת שהוא נדרש לצוות על הצדדים ולהורות להם כיצד לנהוג. טשטוש קו הגבול עשוי להביא לביזוי בית הדין ולהתעלמות הצדדים מצווים שהוא מוציא. הוא מטשטש את החומרה שב"היעלמות" צדדים המבקשים שלא לקיים צו (כפי שאירע גם במקרה זה בתחילת ההליך). ההתנהלות הגמישה ב"חדר הישיבות" "זולגת" לאולם המשפט - והרסן מותר.

המחוקק היה ער לצורך להסדיר את יחסי העבודה בעת משבר, גם שלא בדרך של הכרעה שיפוטית, ומשכך כונן הסדרים מיוחדים כגון הוראה המעניקה סמכות לממונה הראשי על יחסי העבודה, אליו רשאים לפנות צדדים לסכסוך, ובית הדין עצמו אף מפנה צדדים להליכי גישור/פישור חיצוניים.

אולם "בענייננו, כך למדתי, מתקיימים בבית הדין הארצי לעבודה נוהג, או 'מסורת', לקיים הליכי גישור בפני השופט או ההרכב האמורים הם עצמם להכריע בתיק, אך ספק רב אם יש בנוהג זה כדי להכשיר את שלא התיר המחוקק. סמכותו של בית הדין הארצי נקבעה בחוק... לא רק קושי של הסמכה 'פורמלית' מצוי בפנינו... השופט, כך עולה מההסדר החוקי, אינו יכול לדלג, הוא עצמו, מן האולם ל'חדר הישיבות' - וגם לא להפך".

ריבלין הוסיף כי מקום בו פעולת בית הדין נעשית בחדר סגור, בהיעדר פרוטוקול, עשויה להיווצר פגיעה באמון הציבור. עלול להיווצר הרושם כי בית הדין נותן חסותו להסכמים סמויים מן העין בין הצדדים, בלא שהדברים נבחנו לאור השמש. מעבר לכך, דיון אשר מתקיים בנסיבות שתוארו בלשכה או ב"חדר הישיבות" של בית הדין, סותר אף את עיקרון פומביות הדיון.

הנציב קרא למחוקק לתת את דעתו לשאלות שמעוררת התלונה ובין השאר לצורך לשנות את גישתו המקורית, שייחדה את הגישור לממונה על השכר (ולא לבית הדין), כאשר יהא כמובן צורך לשמור על ההבחנה בין גישור לבין שפיטה. "על אופיה של השפיטה ראוי לשמור גם בימי שביתה", סיכם הנציב וקבע כי התלונה מוצדקת מבחינה מערכתית, אך דחה את התלונה נגד שופטי ההרכב שפעלו כנהוג וכמקובל במערכת.