"אסור לתת לסינים את נמלי הים, הם תמיד בצד שנגד ישראל": שאול חורב בראיון מודאג

בעיניים של פרופ' שאול חורב, אין שום דבר תמים בעובדה שחברה סינית היא זו שתתפעל את נמל המפרץ החדש המוקם בחיפה. מה שעבור שרי התחבורה והאוצר נראה אולי כמו תוצאה כלכלית טבעית של מכרז (שאליו ניגשה חברה אחת בלבד) - חורב מזהיר - עבור הסינים הוא משהו אחר לגמרי: חלק ממהלך כולל שלא רק יוצר עבור הסינים "חגורה ימית" - רצף של נמלים שנמצאים בדרך זו או אחרת תחת שליטתם, מבורמה ועד נמיביה, ממצרים ועד ספרד - אלא גם חלק ממדיניות כוללת.

התכנית הסינית להפוך לאימפריה מסוכנת לישראל

מהי אותה מדיניות והאם היא מסתפקת בהשגת כוח כלכלי? חורב שולף כתשובה ציטוט של נשיא סין שי ג'ינפינג, "שאומר, כשאנחנו מסתכלים על ההיבטים הצבאיים ועל האזרחיים, אנחנו מסתכלים על מעטפת אחת".

 נשיא סין שי ג'ינפינג וראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: רויטרס OliveauPoo

על אף המעמד האקדמי שהוא נושא, ראש מרכז חיפה למחקרי מדיניות ואסטרטגיה ימית באוניברסיטת חיפה, אשר מובילה את כל תחום מחקרי הים, הוא מקבל את פניי בלחיצת יד איתנה של יורד ים. פרופ' חורב לא גדל כאן בחדרי האוניברסיטה. הוא פיקד על שייטת צוללות ועל שייטת ספינות טילים, היה סגן מפקד חיל הים, ולאחר מכן כיהן כראש הוועדה לאנרגיה אטומית. מכון המחקר שהוא עומד בראשו רחוק ממגדלי שן אקדמיים, ובין מאסטרנטים ודוקטורנטים מסתובבים בו רבי חובלים ויוצאי יחידות מודיעין ימי.

מפעל הרחבת הנמלים של ישראל מלא בטביעות רגליים סיניות. המכרזים הנוגעים לנמל המפרץ (נמל נוסף לצד נמל חיפה) ונמל הדרום (נמל נוסף לצד נמל אשדוד) חולקו כך שהחברה הבונה את הנמל לא תהיה זו שמפעילה אותו. כך, בחיפה זכתה לפני שלוש שנים וחצי חברת SIPG הסינית במכרז להפעלת הנמל שאמור להיחנך ב-2021 למשך 25 שנה. הנמל באשדוד ייבנה על-ידי PMEC של צ'יינה הרבור הסינית, ויופעל על-ידי חברה הולנדית.

המכרזים כבר נעשו. אתה חושב שהם היו צריכים להיעשות אחרת?

"חסר בישראל מנגנון, שקיים בארצות הברית, שבוחן השקעות זרות - סיניות או אחרות - ומדי פעם אומר, פה מדובר בנכס אסטרטגי, ומבחינת ביטחון המדינה, אני לא מוכן שהוא יימסר לידיים האלה".

אתה אומר "סיניות או אחרות", אבל מצביע על הסינים.

"לא תמיד. כאשר נבחנה מכירת כימיקלים לישראל לחברה הקנדית פוטאש, עמדתי מהצד וראיתי את מיכל עבאדי בויאנג'ו (אז החשבת הכללית באוצר) ואת פרופ' דוד גילה (אז הממונה על ההגבלים העסקיים) מתייצבים נגד הנושא הזה, כאשר הדעה מלמעלה הייתה שהמכירה תתרום לנו ולמערכת היחסים שלנו עם קנדה; ובסופו של דבר, הם הביאו לדעה שמדינה לא משעבדת את אוצרות הטבע שלה למישהו אחר. גם כאשר תע"ש הופרטה ונמכרה לחברה ישראלית דווקא (אלביט) - הופרדה ממנה חברת תומר (שככל הנראה, מרכזת יכולות צבאיות הנחוצות למדינה) ונשארה בידי המדינה".

אוקיי, הבהרנו את רמת העיקרון, ועדיין לא שמענו אותך מתנגד לחברה ההולנדית שתפעיל את נמל אשדוד, למשל.

"הסינים כיום תלויים מאוד בייצוא שלהם. שלטון המפלגה הקומוניסטית בסין ימשיך לשרוד אם ימשיך גידול בכלכלה והאזרחים ירגישו שטוב להם. וכדי להגיע לגידול הזה, הוא זקוק לפרויקטים ולשווקים. כך פותחה אצלם 'יוזמת החגורה והדרך' (מעין דרך משי חדשה שמטרתה להפוך את סין לאימפריה). הם רוכשים את נמל פיראוס ומקימים נמלים במקומות אחרים בעולם".

ואתה חושב שזה לא נובע רק משיקולים כלכליים-מסחריים?

"בהחלט לא. מה שנראה אזרחי בעינינו, הוא חלק מתמונה גדולה יותר עבורם, מקשה אחת של אינטרסים אזרחיים, צבאיים ואסטרטגיים".

אתה רואה את זה כבר בא לידי ביטוי?

"ביחסים בינלאומיים יש מונח הנקרא 'כוח רך' ודיון בשאלה מתי הכוח הרך הופך להיות 'כוח קשה'. כאשר משהו חשוב לסינים, התהליך הזה קורה. למשל, במסגרת המאבק שלהם נגד טאיוואן, חשוב להם שמדינות ינתקו את הקשר עם טאיוואן - ומכיוון שיש להם עמדות כוח בפנמה ובדרום אמריקה, הם הפכו את הכוח הרך הזה לכוח קשה, הודיעו לפנמה שאם לא תנתק את מערכת היחסים הזאת, יקרה כך וכך, ופנמה נענתה (פנמה ניתקה את הקשר עם טאיוואן לפני קצת למעלה משנה, תוך שהיא מחזקת את יחסיה עם סין).

"דוגמה נוספת היא הסכסוך של סין על גבולות המים הכלכליים בים סין הדרומי, נגד וייטנאם, אינדונזיה, מלזיה ובעיקר הפיליפינים. ארצות הברית עודדה את הפיליפינים להגיש תביעה נגד הסינים בבית הדין הבינלאומי בהאג, והם גם ניצחו בתביעה הזאת, אבל הסינים טענו שהם לא מכירים בפסק הדין הזה מסיבות שונות, ופשוט שלחו ספינות של משמר החופים לפעול נגד ספינות הדיג הפיליפיניות. תוך שבועיים נשיא הפיליפינים התייצב בפרלמנט של סין וביקש לפתור את העניין בדרכי שלום, וגם התחייב לסלק את הבסיסים האמריקאים בפיליפינים".

מה יאמרו האמריקאים?

מימיו בוועדה לאנרגיה אטומית נותר בחורב רפלקס ראשוני של רתיעה מראיונות לתקשורת. אבל התפקיד מחייב, שכן מכון המחקר שהוא עומד בראשו לא נועד רק להרבות פרסומים אקדמיים, אלא לדבר לאוזניהם של מקבלי ההחלטות וגם לאלה של הציבור. האחרון מתבקש להפנות תשומת לב למרחב הימי של ישראל, ולהבין שישראל היא "מדינת ים" לא רק בשל החופים שלה, אלא בשל העובדה שלמעלה מ90% מצרכיה מגיעים דרך הים. מדי שנה מוציא המכון ספר שנקרא "הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל" עם המלצות למדיניות לסיכום.

"אני רחוק מלהתנגד להשקעות סיניות כאן ולהטיית הסחר של ישראל לסין, הודו ומזרח אסיה - הכיוון שראש הממשלה מצביע עליו", מבהיר חורב. "אבל תפעול נמל הוא 'ברחל בתך הקטנה', ואת זה לא נותנים. בנוסף, צריך לזכור איפה סין עומדת ביחס לישראל: בכל המקומות שבהם אני השתתפתי, כמו הוועדה לאנרגיה אטומית, הם תמיד היו בצד שנגדנו. להם ברור שהם צריכים את הנפט והדלק של המפרץ הפרסי".

הם מתפעלים ולא בעלי נמל המפרץ. איזה נזק יכול להיגרם כאן?

"מדובר בתפעול נמל שלידו הנמל הגדול ביותר של חיל הים הישראלי, יש בסיס צוללות לא רחוק, וכמו כן, זה יכול לפגוע בשיתוף הפעולה שלנו עם הצי האמריקאי. מפקד חיל הים האמריקאי לשעבר, אדמירל גארי ראפהד (Roughead) למשל, שהיום יושב במכון המחקר הובר, אומר שהוא תמיד תמך בכך שנמל חיפה יהפוך לנמל בית של הצי השישי (שבו עוגנים לטווח ארוך ומבצעים תיקונים וכדומה), אבל 'אם הנמל יופעל על-ידי סינים, לא נסכים לכך בשום פנים - האנשים שלנו יירדו בנמל סיני ויצותתו להם'".

אתה מדבר על הים, אבל יש תשתיות קרקעיות בישראל שנבנות בידי חברות סיניות, כמו מסילת הרכבת מאילת לאשדוד, וכמו חלק מבניית הרכבת הקלה בתל אביב.

"נכון. ניסינו להאיר בעיה הרבה יותר גדולה. אני, כמומחה לתחום הימי, יכול לומר שלא טוב שהסינים יפעילו נמל בישראל. מישהו אחר צריך יהיה לומר שהרכבת הקלה עוברת מתחת לקריה שבה הסודות הביטחוניים של ישראל. יש בישראל הרבה גופים שעוסקים בראייה הביטחונית הצרה, אבל אלה אינם עוסקים במכרזים אזרחיים כגון הקמת נמל או רכבת, וחסר בישראל גוף שיבחן ראייה ביטחונית רחבה יותר - סקיוריטי ולא רק דיפנס - בהיבט הלאומי".

הזוכים במכרז הם כבר עובדה נתונה. אתה בוכה עכשיו על חלב שנשפך?

"גם עובדות נתונות התבטלו. למשל עסקת הפלקון (מכירת מל"טים לסין שארצות הברית התנגדה לה, והיא בוטלה). ישראל שילמה קנסות עצומים, אבל הפסיקה את זה".

אז אתה אומר שמדינת ישראל צריכה לבטל את הזכייה במכרז של הסינים במפרץ חיפה?

"אני לא אומר את זה. אני אומר שחסר הגוף שידון בכך, שיכול להיות שיגיד אני רוצה לבטל, או לשנות את תנאי המכרז, ואולי הוא גם יגיד כאן מאוחר מדי, פה כבר נפלנו, אבל בוא נראה שבדברים אחרים לא ניפול".

והמכרז באשדוד שבו זכתה חברה סינית בהקמת הנמל, פחות בעייתי בעיניך?

"גם זה דבר שצריך לבדוק. גם מי שבונה יכול להתקין מנגנונים רדומים. גם הרעיון הזה צריך להיבחן בצורה יותר רחבה. אנחנו לא היחידים שחוששים מהשתלטות הסינים על נמלים. הודו חוששת מאוד כי הסינים בונים נמלים מתחת לאף, במיוחד במדינות במצוקה כמו בנגלדש, סרילנקה והמלדיבים. כיום משתמשים בהם כנמלים מסחריים - מחר ייכנסו לשם אוניות סיניות, ממש מתחת לחלון של ההודים".

הסכם רע? ביחס למה

במשך שמונה שנים (2015-2007) היה חורב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ועל כן רק מתבקש לשאול אותו על הסכם הגרעין עם איראן. חורב אומר שכאשר מדברים על הסכם הגרעין, נוהגים לתחום אותו בעשר שנים (ומכיוון שחלפו שלוש מאז חתימתו, לעוד שבע שנים), אבל האמת היא שמדובר בהסכם מדורג שמתמשך על פני 25 שנה. "גם אחרי 15 שנה, לאיראן לא יהיו יותר מ-200 קילו של חומר ברמת העשרה של 3.67%, וזה לא מספיק לייצור פצצה", הוא אומר.

בוא נתחיל בשאלה האם מדובר בהסכם טוב?

"כשאומרים הסכם רע או טוב, צריך לשאול ביחס למה. יש טבלת השוואה המראה מה היה קורה ללא ההסכם, ומה קורה איתו. ללא ההסכם, האיראנים היו יכולים להגיע תוך חודשיים-שלושה לחומר בקיע לפצצה גרעינית. ההסכם דחה זאת כי הוא חסם את כל ארבעת הנתיבים לייצור החומר הבקיע הזה.

"אז היו בהסכם חלקים גרועים, שמדינת ישראל וראש הממשלה אכן הציפו אותם, אבל בסופו של דבר, הוא נתן איזשהו מענה לחסום את איראן, עם משטר פיקוח הרבה יותר חזק של סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית), שעד כה לא הופר. נשארו נושאים שצריך לטפל בהם. אחד מהם הוא תוכנית הטילים הבליסטיים - תחום שאיננו בתחום האחריות של סבא"א - ואיראן ממשיכה לפתח טילים כאלה.

"חורים נוספים בהסכם הם אי חסימת היכולת האיראנית לעשות צנטריפוגות מתקדמות, ואז אם יהיה משבר או שהם יפרשו מההסכם, הם יוכלו לקצר את הזמן עד להגעה לפצצה. כמו כן, האיראנים היו צריכים לבוא טרם ההסכם ולספר כל מה שעשו קודם בתחום הפיתוח - זה תחום שהם משקרים בו, וצודקים מי שאומרים את הדברים האלה. המעצמות היו להוטות להגיע להסכם, היה תהליך בהול לקראת סיום תקופת אובמה, וסבא"א במקום להתעקש על כך, נכנעו ללחץ.

"אז אנחנו יודעים שב-2003 (לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק) הם הפסיקו את תוכניתם הגרעינית כי ראו מה קרה לסדאם חוסיין בעיראק, ואמרו אנחנו הבאים בתור. אבל סבא"א ויתרה על הצגת הדברים שנעשו קודם לכן".

אז אתה מתאר פלוסים ומינוסים, אבל מה צריך לעשות עם ההסכם הזה?

"ההסכם היה טוב לשעתו, אבל כאמור עם 'חורים', ועומדת כאן שאלה פילוסופית האם ארצות הברית הייתה צריכה לבוא ולהגיד אני פורשת מההסכם, או להגיד שאת הדברים החסרים בהסכם היא תכפה באמצעות סנקציות, ולשמור על ההסכם".

ומה התשובה?

"תלוי מהי התחזית למה יקרה הלאה. כבר התפרסם שהרוסים הבטיחו שיקנו מאיראן נפט ויעבירו לאירופה, וברור מה יעשו הסינים וההודים (הכוונה שלא יצטרפו לחרם על איראן אלא אולי להיפך). ארצות הברית כן הצליחה להזהיר חברות בינלאומיות מקשרים עם איראן. יכול להיות שבסוף ייכנסו למשא ומתן".

אז אתה חושב שישראל לא צריכה לצדד בביטול ההסכם?

"הרבה פעמים, לישראל עדיף בכלל לא להיות צד בעניין. אם מלאכתך נעשית על-ידי צדיקים - ופה טראמפ עושה את זה - תן לו לעשות את הדברים האלה. אני לא בטוח שאנחנו צריכים לרוץ ולהגיד שיש ארכיונים וכדומה. מבחינתנו, הרבה יותר חמורה התפשטות האיראנים לסוריה ותוכנית הטילים הבליסטיים. אז אם מישהו מטפל לך בגרעין, תטפל אתה במה שחשוב לך".

איך יגנו על אסדות הגז?

נחזור אל הים, ואל אחד הדברים שהשתנו בצורה דרסטית בשנים האחרונות, והוא - שטח המים הכלכליים של ישראל, שגדול יותר מכל שטחה של ישראל ערב מלחמת ששת הימים. סביב המים הכלכליים יש אי אילו מחלוקות עם השכנות. עם קפריסין המחלוקת, שבמרכזה עומד שדה הגז אפרודיטה, קרובה לסיום ורק נותר לקבוע איזה אחוז מהשדה או ממה שהופק ממנו שייך לישראל. עם לבנון הדברים שונים, ויש מחלוקת סביב אזור של 880 קמ"ר עשירים בגז. במשך שנים, לבנון הייתה שקועה במלחמת האזרחים שלה ולא התעסקה בעניין. עכשיו היא התחילה להוציא מכרזים, ו"שמענו את האיומים של שר הביטחון (אביגדור ליברמן) שלא ניתן להם (לחברות הבינלאומיות שיחתמו על הסכמי הפקת גז עם לבנון). בעיניי, מחלוקות צריך לפתור לפני שמגיעים לעימות, גישור יותר טוב ממלחמה, וצריך לברך על זה שהם יחפשו - וגם ימצאו - גז. בתפיסה שלי, עדיף 'אויב בפוטנציה' שיש לו מה להפסיד מאשר מי שאין לו, כמו שאנחנו רואים היום ברצועת עזה. אגב, אני גם שותף לדעתו של שר התחבורה (ישראל כ"ץ) שצריך למצוא דרך לתת נמל לעזה, מאותה הסיבה".

 השר ישראל כ"ץ / צילום: רויטרס Baz-Ratner

נושא שלדברי חורב המדינה לא באמת נתנה את דעתה עליו בצורה כוללת הוא איך להגן על שדות הגז שבים. חיל הים אומנם מיהר והצטייד בספינות בשווי 3 מיליארד שקל, אבל אלה הולכות ונבנות תוך כדי כך שכל התוכניות השתנו, מתקני הגז התקרבו לחוף, וספק אם ההוצאה הייתה מוצדקת. "אני שואל אם סער 6, ארבע הספינות שנבנות כעת בגרמניה, הן אכן הכלי המתאים", אומר חורב. "כאשר שאלו ב-2014 איפה תיעשה הפקת הגז, חשבו שהיא תיעשה על הבאר, כלומר במרחק גדול מהחוף. כשדן הראל חתם על העסקה הזאת, הוא אמר שהיא מהווה קפיצת מדרגה דרמטית ביכולת ההגנה של חיל הים על מתקנים אסטרטגיים במרחק עשרות ומאות קילומטרים מהחוף".

ואז, מה קרה?

"היום צה"ל ממליץ על מיקום האסדה קרוב ככל שניתן לחוף, לטובת הכנסתה למטריית ההגנה האווירית. אבל אם היא קרובה לחוף, למה צריך ספינות של 200 טון שיגנו על העומק? אפשר לעשות זאת באמצעים אחרים (וזולים בהרבה)".

 אסדת קידוח וספינת חיל הים/ צילום: דובר צהל

אז מה אתה רוצה מחיל הים? איך הוא יכול היה לדעת שהכול ישתנה?

"הוא לא בא ואמר, אני רוצה לבחון, לעשות עבודה, לראות מה יוחלט. יכול להיות שבסופו של דבר היו מזמינים כלי שיט קטנים יותר. אני מבין את חיל הים, הוא רצה לחדש את הצי שלו".

אז הוא ניצל את המצב ורץ והזמין את הספינות היקרות?

"אני לא אומר שהוא ניצל. נתנו לו משימה, וזה גם התאים לאינטרסים שלו. אני אולי הייתי עושה אותו הדבר במקומם. העניין הוא שכפי שקבע מבקר המדינה, המדינה עוד לא התחילה אפילו לחשוב איך באמת נכון להגן על מתקני הגז".

מישהו פנה אליכם בעניין הזה?

"כן. מועצת זכרון הגיעה אלינו בבקשה שנעשה עבודה כוללת סביב המרחק הנכון של המתקנים הללו מהחוף. אמרתי להם, אנחנו נעשה את העבודה, אבל התוצאות יהיו על-פי מיטב שיפוטו של החוקר. אולי הוא לא יגיע למסקנה שאתם רוצים, שהמתקנים צריכים להיות מרוחקים 120 ק"מ מהחוף".

החוקר ניר זרחי החל בעבודה, ניתח את כל השיקולים, ביטחון ובטיחות, צורך בהגנה על התושבים לצד דרישות הביטחון וכדומה, והגיע למסקנה שהמרחק הנכון הוא 40-30 ק"מ מהחוף. תושבי זכרון סירבו בתחילה לפרסם את הדוח. אבל אז הגיעה מערכת הביטחון וקבעה שמתקני הגז יוצבו במרחק 10 ק"מ מהחוף, ואז הזדרזו התושבים לפרסם את הדוח. בכל מקרה, התושבים הם היחידים שהגיבו בינתיים על מסקנות המחקר, על אף שבתיווכו של הנשיא ראובן ריבלין, הגיעו אנשי המכון עם הדוח למשרד האוצר ולגורמים נוספים, ו"מערכת הביטחון לא מתייחסת כרגע לדבר הזה".

לקחי לבנון השנייה

בחדר איתנו יושב יורד ים נוסף: רב חובל אלכס גרסון, עמית חוקר טרי במרכז ואיש ים ותיק שהפליג שנים רבות, היה סגן מנהל רשות הספנות והנמלים, וייצג את מדינת ישראל בארגון הימי הבינלאומי בלונדון. הוא כאן בגלל הספנות הישראלית, כי אם יש נושא שמעורר חרדה רבה אצלו ואצל חורב, זוהי הסכנה הקיומית על התחום הזה.

 חורב (משמאל) עם אלכס גרסון/ צילום: יונתן בלום

ישראל לא הייתה אף פעם מעצמת ספנות מי יודע מה, ואולי ראוי לשאול האם יש טעם לשמר בכוח ספינות וספנים, אבל השניים שבים ומזכירים כי מרבית צרכיה של ישראל מגיעים דרך הים - מעל 90% - ומחזירים אותנו להיסטוריה ומזכירים איך במלחמת לבנון השנייה, כאשר נמל חיפה היה תחת מתקפה, התגלה מחסור חמור בתזקיק מסוים לדלק, שגרם למחסור בדלק למכוניות. אז נקבע שחייבים לקיים תשתית ימית חיונית, שתקיים את מערכת ההובלה לישראל גם בעת משבר.

גרסון הולך עוד יותר אחורה, למלחמת יום כיפור: "הייתי כבר בצי הסוחר, ובעזרת הספינות של החברה הימית להובלת פרי (של היזם וחלוץ הספנות מילה ברנר) נסענו לסנדי הוק בארצות הברית (נמל צבאי) וטענו פגזים ומטוסים והובלנו לישראל. את זה עשו רק אוניות ישראליות".

כסף לא פותר הכול? אי אפשר לשלם יותר לאוניות זרות כדי שיגיעו?

גרסון: "מהניסיון שלנו במלחמת לבנון השנייה, 95% מהאוניות שנכנסו לנמל חיפה למרות הסיכונים, היו אוניות של צים (אז חברה ממשלתית ישראלית) ורוב האוניות הזרות הסתובבו וברחו. היו מעט מאוד אוניות זרות שהוצע להם פרימיום כספי והן כן נכנסו. וזה היה בעייתי למרות שנמל אשדוד היה פתוח. תחשבו מה יכול לקרות אם שני הנמלים יהיו תחת התקפה".

אי אפשר לומר שהמדינה לא חשבה על זה. כאשר הופרטה חברת הספנות צים ונמכרה למשפחת עופר, השאירה לה המדינה מניית זהב שאחד הכללים בה הוא שצים תחזיק "צי ברזל" של 11 אוניות עם מפקדי ספינות ישראלים וחלק מאנשי צוות ישראלים. אלא שהספינות הזדקנו, וגם צים נקלעה למשברים כלכליים, ובנוסף, אותו הסכם גם קבע שצים תוכל להוריד את היקף הצי הזה אם היא נדרשת לכך כלכלית, וכי אם המדינה רוצה לשמר את הצי הזה, היא צריכה לשפות את צים כלכלית. למען הסר ספק, עד כה זה לא קרה. "כיום מספרם המדויק של האוניות, כשירותן ומצבן מבחינת האיוש בצוות ישראלי אינו ברור", מנסח חורב בדיפלומטיות, וגרסון, קצת פחות דיפלומט, מודיע: "הם מכרו כבר את הרוב".

ומוסיף חורב: "אומר לי ידידי אלי גליקמן (מנכ"ל צים) שיש לו אנשים בדירקטוריון של צים שאומרים לו להיפטר גם מהספינות שעוד נותרו (בצי הברזל)".

אז מה צריך לעשות?

"כמו שהמדינה התקינה במטוסים מסוימים מערכת הגנה נגד טילי כתף והשתתפה בהוצאה, היא צריכה להיות מוכנה לממן את החזקת הספינות שישרתו אותה בשעת חירום. אני מכיר את התפיסה שאומרת ששם המשחק זה לתת תמריץ ואם ניתן לאוניה זרה מספיק תמריץ - היא תיכנס לנמל בכל מצב. אבל אני לא הייתי רוצה לסמוך על זה".

אבל אם תבוא עכשיו המדינה ותקנה לצים אוניות, יבואו כל המיקי רוזנטלים ויגידו, עוד פעם המדינה נותנת מתנות לעידן עופר ולטייקונים.

"אפשר להגיד טייקונים עד מחר, אבל צריך למשוך משקיעים לישראל ולא להבריח אותם. אי אפשר לבקש ממישהו לשמור אוניות עבור המדינה ולהכשיר אנשים, ולשלוח אותו להתחרות בגורם שאין לו הצרכים האלה. זה בדיוק תפקיד המדינה, לדאוג לאותן 11 אוניות".

יחד עם היעלמות האוניות העבריות, הולכים ומתמעטים גם הימאים הישראלים. "זה דבר קריטי", אומר גרסון, "כי הידע הולך ונעלם. בעיקר הבעיה חמורה בדרגים הגבוהים - רב החובל, הקצונה באונייה, המכונאי הראשי. בכל השאר אפשר להסתמך על עובדים זרים. "לא בטוח שבזמן חירום הצוותים האלה יבואו בשביל כסף", מזהיר גרסון. "יש לנו רשות להכשרה ימית שהיא מעולה, אבל היא נמצאת על כרעי תרנגולת כי אין מספיק ביקוש. אנחנו בדקה ה-90. אם משהו לא ישתנה, תוך עשר שנים לא יהיו כאן אנשי מקצוע ימיים".