קשה להעלות על הדעת צירוף סמלי יותר מיום השנה המאה לסיום מלחמת העולם הראשונה והריב הפומבי בין נשיאי ארה"ב וצרפת. בשבוע שבו שותפות הגורל של הדמוקרטיות המערביות הייתה ראויה להטעמה ולחיזוק, קווי התפר בין בעלות הברית העיקריות התרחבו לממדים של שוחות בשדות הקרב של פלנדריה.
כשלעצמו, זה היה ריב מיותר, והוא התנהל בזירה מגוחכת, הלוא היא טוויטר. הוא התחיל בציוץ כבד-פה וכבד-לשון של הנשיא מאקרון, שקרא להקים "צבא אירופי", שיגן על משתתפיו מפני ארה"ב, רוסיה וסין. לא ברור בדיוק מה הוא ניסה להגיד בעצם השבוע שבו צרפת נזכרת בקורבנם של רבבות חיילים אמריקאיים, אשר הופעתם בזירה בקיץ 1918 הכריעה את המלחמה לטובתה.
דונלד טראמפ הגיב בציוץ נרגז בשעת נחיתתו בפריז, ביום שבת. מאקרון השתדל אחר כך להניח את דעתו. לא, הוא לא התכוון, הוא הסביר. הוא בסך הכול הסכים עם תלונותיו החוזרות של טראמפ על היעדר תרומה אירופית הולמת למימון נאט"ו, הברית הצפון אטלנטית, שיסודותיה הונחו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר צלב קרס התנופף בשמי פריז.
הכישלון הכוריאוגרפי
הפורמט של חגיגות המאה לא היה לרוחו של נשיא ארה"ב. האיש המתעב כל רמז של גלובליזם ושל רב-צדדיות מצא את עצמו בפורום, המוקדש לשני החטאים האלה. חמישה ימים לאחר מערכת בחירות, שבמהלכן הכריז כי הוא "לאומן", טראמפ נאלץ לשמוע את מאקרון מזהיר את העולם מפני לאומנות.
כל זה היה כאין וכאפס לעומת הכישלון הכוריאוגרפי. נשיא ארה"ב עמד להשתתף באזכרה בבית עלמין צבאי אמריקאי, 80 ק"מ מפריז. מסוק עמד להטיס אותו לשם. אבל המסוק לא יכול להמריא בגלל ראות לקויה. מה קרה אחר כך שנוי במחלוקת. הרושם היה שטראמפ סירב לצאת לשם ברכב השרד שלו, ולא רצה להירטב בגשם. הוא נעשה מיד יעד של גינוי ושל לגלוג משני עברי האוקיאנוס.
הנשיא ליקק את פצעיו עד שהתפרץ אתמול (ג') במטר של ציוצים נרגזים נגד מאקרון. באחד מהם הוא טען, שהצעת מאקרון להקים צבא אירופי הייתה ניסיון להסיח את הדעת מן הפופולריות הנמוכה שלו בין הצרפתים. מה שנכון נכון, מאקרון אמנם שקע אל תהומות של חוסר פופולריות.
אבל נשיא ארה"ב אינו פרשן פוליטי. הפופולריות של נשיא צרפת אינה עניין שהוא צריך לדון בו בפומבי, קל וחומר בשמחה לאיד. יתר על כן, הפופולריות של טראמפ עצמו, על פי סקר חדש של מכון גאלופ, פחתה עד 38%. מפלגתו איבדה את השליטה בבית הנבחרים. חישובי הבחירות שלו, ששורה של רפובליקאים קשרו להם כתרים לפני הבחירות, לא עלו יפה ברוב המקרים. כמעט משונה לשמוע את הנשיא הזה מנצל את קשייו הפנימיים של נשיא אחר לצורכי הקנטה. הוא יודע כנראה שאיש ממנהיגי אירופה לא ישתמש בנשק הזה נגדו, מפני שהם מבורכים בתכונה שהוא מתייחס אליה בבוז: התאפקות.
"הייתה זאת גרמניה"
ציוץ אחר הגיב על רצונו של נשיא צרפת בצבא אירופי, "כדי להתגונן מפני ארה"ב, רוסיה וסין" טראמפ צלף: "הייתה זאת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והשנייה. איך זה עבד בשביל צרפת? הם התחילו ללמוד גרמנית בפריז עד שארה"ב הגיעה. שלמו בשביל נאט"ו - ולא!" לא קשה להשלים את החסר: ולא - לא תהיה להם הגנת אמריקה בפעם הבאה.
מאקרון לא השיב במישרים, אבל דובר של מאקרון הביע שביעות רצון אירונית מ"התעניינותו של טראמפ בהיסטוריה הצרפתית". היסטוריה כמובן מעניינת את טראמפ במידה מוגבלת. הסרקזם בעניין גרמניה הולם רק מי שאינו יודע, כי ההיסטוריה האירופית ב-70 השנה האחרונות עומדת בסימן הפיוס ההיסטורי בין גרמניה לצרפת.
בשנה הבאה ימלאו שבעים שנה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה. היא קמה על חורבות מלחמת העולם השנייה, כוננה מוסדות דמוקרטיים, והניבה עד מהרה את סיפור ההצלחה הכלכלי המרשים ביותר של אירופה אולי מאז ומעולם. תיכף להקמתה היא חיפשה וגם מצאה נתיבים של שיתוף פעולה הדוק עם צרפת. אי אפשר כלל לטעות בחשיבות העניין הזה: מלחמות בלתי פוסקות בין צרפתים לגרמנים שיבשו את חיי אירופה מאז שלהי המאה ה-18. במשך 125 שנה הצרפתים היו התוקפנים ושוחרי ההתפשטות, וידם הגיעה עד ברלין ומעבר לה. אחר כך התהפכו היוצרות, והגרמנים חזר והשפילו את צרפת.
הצורך לשים קץ למעגל הקסמים של אלימות ואלימות-נגד, שעלה לאירופה בערך ב-70 מיליון הרוגים במחצית הראשונה של המאה ה-20, הניב את החזון של אחדות אירופה: תחילה באמצעות קהילה כלכלית מוגבלת, אחר כך באמצעות איחוד עם סממנים של מדינת-על פדרלית. "היחסים המיוחדים" בין גרמניה לצרפת עמדו מלכתחילה במרכז האחדות. בכל עשור היה צמד גרמני-צרפתי שהנחה את אירופה: דה גול ואדנאור, פומפידו ובראנדט, ז'יסקאר ושמידט, מיטראן וקוהל, שיראק ושרודר, ולבסוף אנגלה מרקל ושלושה נשיאים צרפתיים.
מנתץ ההסכמות ההיסטוריות
איבתו של טראמפ לאחדות אירופה אינה ביטוי של אנטי-אירופיות בתור שכזאת. הוא עוין אינסטינקטיבית כל שותפות רב-צדדית, בין שהיא נאט"ו, או האו"ם, או הסכמי סחר חופשי בין יותר משני שותפים, או ועידת האקלים, או ארגון מדינות אמריקה. אבל מעבר לאינסטינקטים, נשיא ארה"ב אינו מבין את ההיסטוריה האירופית, שבמאה השנים האחרונות דווקא נארגה בהיסטוריה האמריקאית.
הוא פיתח אנטיפתיה עמוקה כלפי הקנצלרית מרקל, ועכשיו הוא מפתח אנטיפתיה כזאת כלפי מאקרון. בשעה שבריטניה משלימה את גירושיה מאירופה, ופופוליזם לאומני ואנטי-ליברלי מתחזק והולך בחלקים של היבשת, מרקל ומאקרון הם היסודות שעליהם מושתתת עכשיו אחדות אירופה.
לרוע המזל, שני היסודות האלה מעולם לא היו מעורערים יותר. מרקל עומדת בעיצומה של הדרך החוצה, לאחר סדרה של תבוסות פוליטיות מבית; ומאקרון, עם פופולריות נמוכה ועם אבטלה גבוהה, יתקשה לחזור ולהיבחר (אם כי יש לו זמן. הוא אינו צריך להתייצב מול הבוחרים אלא במאי 2022).
בארה"ב שוררת הסכמה רחבה, החוצה גבולות מפלגתיים, על הצורך בשמירת הברית עם הדמוקרטיות המערביות. אבל הנשיא טראמפ רואה את עצמו מנתץ ההסכמות ההיסטוריות. בעיניו הן חלק מן "הביצה" של וושינגטון, שהוא גמר אומר לייבש. אין זאת אומרת שהתקפת הציוצים על נשיא צרפת מבשרת בהכרח התקפה כללית. לעתים קרובות היא ממלאת את הצורך של טראמפ לקרוא דרור לרגשי תסכול. היא מאשרת לעומת זאת מישקע עמוק של איבה ושל נרגנות, שיחזור וייראה מפעם לפעם, ויזיק ליחסים הטראנס-אטלנטיים.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
