עדיין אפשר לשפר את מערכת החינוך הישראלית

איך מגדלים דור עם הישגים בלימודים ואכפתיות חברתית? מיטב המוחות, מסינגפור עד סן דייגו, מצאו את הנוסחה המשולשת: רפורמה רצופה וארוכת טווח, שלא מושפעת מחילופי שר או שלטון; ראיית המורים כ"בוני האומה" והפיכת ההוראה למקצוע נחשק ומתוגמל; ובנייה נכונה של מוסדות חינוך, שמאפשרת להוציא את המדיניות לפועל.

בבתי ספר רבים בישראל כבר אפשר למצוא ניצנים להישגים חינוכיים, יחד עם שוויון חברתי. אך ללא אסטרטגיה כוללת ומחויבות של המערכת השגים נקודתיים אלה יכולים להפוך גם להישג לאומי, שיעלה את מדינת ישראל למפת המדינות המובילות בחינוך בעולם.

השינוי צריך להתחיל בחקיקה. חוק חינוך ממלכתי חייב לאחד את כלל הזרמים תחת תוכנית ליבה אחת, מותאמת לרוח הזמן. יש להשלים אותו ב"חוק מקצוע ההוראה", אשר יבקר ויסדיר, ממש כמו בהתמחויות אחרות, מי בכלל כשיר לחנך וללמד. לבסוף, יש לקבע בחקיקה רפורמה לעשר שנים לפחות, שהפוליטיקאים המתחלפים לא יוכלו לקעקע ויאפשרו למערכת להטמיעה, להסתגל אליה ולבסוף גם ליהנות מפירותיה ללא הפרעות ורעשי רקע.

את כובד המשקל בהכשרת המורים יש להעביר מלימודי תעודה ושלל תוכניות מקוצרות ללימודים לתואר שני במוסדות אקדמיים, בהתאם למתווה המל"ג, עם שילוב של לימודים עיוניים והתנסות קלינית בשטח. בתום ההכשרה יש צורך בהליך ממושך של התאקלמות וכניסה לעבודה, שבמהלכו המורה המתחיל נתמך מקצועית בידי עמיתיו ומוסד ההכשרה האקדמי ומלמד רק חלק מהיקף משרתו, כדי לאפשר לו כניסה רכה להוראה. את הליך הקליטה יש להמשיך בפיתוח מקצועי מתמיד הכולל מחקר עצמי, עבודת צוות ולימודים מתקדמים לשם התמחות, וזאת במימון נדיב של המדינה (ועם כמה שפחות מעורבות מצד המגזר השלישי).

הלמידה עצמה חייבת להשתנות ולהפוך לרב-תחומית, ממוקדת פרויקטים ובעיות רלוונטיות, עתירת שימוש בכלים טכנולוגיים שמאפשרים נגישות מהירה למידע, לנתונים ולתהליכים, מפתחת כישורים ויכולות הנדרשים בעולם העבודה המודרני. לידע יש עדיין חשיבות אך בעולם שבו פרדיגמות הידע מתחלפות בקצב מהיר, וממילא אי אפשר וגם לא צריך לדעת "הכול". יש להתמקד בתכנים סלקטיביים, שהלומד גם משתתף בבחירתם, בהפנמת העקרונות שעליהם הם מושתתים ובעיקר הבנת ההקשר, אשר מייתר את השאלה: למה לעזאזל צריך ללמוד את זה?

התכנים אמורים לכלול גם מקצועות כמו טכנולוגיה ויסודות התכנות, מעורבות חברתית וקהילתית, שוויון אזרחי וקבלת האחר. למורה דרושה אוטונומיה רבה יותר לגבי מה לומדים, איך מלמדים וכיצד בודקים את ההישגים. בדיקת הישגים גם היא אמורה להיות רחבה בהרבה ולכלול הערכה עצמית, הערכת עמיתים והערכת החונך בדומה לאופן שבו אנו נמדדים בשוק העבודה.

על בחינות הבגרות לעבור שינוי מהותי ולהתמקד במספר קטן של מקצועות חובה, לצד עבודות גמר קבוצתיות ופרטניות המצביעות על יכולות חשיבה גבוהה וכישורים של עבודת צוות, יצירתיות ויזמות, אינטליגנציה רגשית, הכוונה עצמית ויכולת להעביר ידע. מספר הזכאים לתעודה אמור להרקיע למאת האחוזים כמעט. בהתאם, ההשכלה הגבוהה אמורה להיות פתוחה בפני כל ולהוות תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, לתפקוד יעיל בעולם העבודה.

התחליף החדש של "בית ספר" - כולל שמו האנכרוניסטי - עדיין לא לחלוטין נהיר. אך ברור שמגמות דמוגרפיות, תהליכי גלובליזציה מואצים, תמורות מהירות בשוקי העבודה והתבססות הכלכלה על המשאב האנושי - כל אלה מחייבים מהלכים אסטרטגיים מקיפים כדי להכין את הילדים של היום, דור האלפא וה-Z, לעולם של מחר.

■ הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית בית ברל.