מה לרבנים ולפוליטיקה? הכול

מהיכן שלא תסתכלו על זה, ישנו פער ניכר בין האדם שהיינו רוצים שהוא יהיה מנהיג, לבין מי שהוא בפועל מנהיג. כזו היא הפוליטיקה. אנשים נאצלים בעלי אופי ענוג לרוב לא יבחרו בכלל בעשייה ציבורית כאפיק תעסוקה. בשביל להיות פוליטיקאי צריך להיות קומבינטור, תככן, תחמן ואיש קרבות.

רבנים, למעשה, מעולם לא "הפכו" להיות מנהיגים של הקהילות. הם תמיד עסקו בהנהגה. וכן, גם הנהגה פוליטית.

הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסדה של ישיבת פוניבז' בבני-ברק, היה בעברו ציר ב"סיים", הפרלמנט הליטאי. לאחר השואה, מלבד הישיבה שהקים, בנה ועמד בראש "בתי אבות": בתי יתומים לילדים שרידי שואה, שהוא היה להם לאב שני. כך גם הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין ומחולל רעיון "הדף היומי" שהיה אף הוא ציר בפרלמנט הפולני.

אפשר להרחיק עוד בהיסטוריה ולהיזכר בפרשן התנ"ך המפורסם, דון יצחק אברבנאל, שר האוצר בממלכת בספרד שלפני הגירוש; ברבי שמואל הנגיד, משנה למלך מאות שנים לפניו; רבי יהודה הנשיא (המאה ה-1), מחבר "ששה סדרי משנה" וידידו האישי של קיסר רומי.

דבר אחד אי-אפשר לומר על האנשים האלה: שהם אנוכיים ותאבי-בצע.

די להציץ בתמונות ביתו של הרב אהרן יהודה ליב שטינמן (נפטר בבני-ברק אשתקד) המראות את הדלות ואת הפשטות בה חי. מיטת סוכנות עלובה ועליה שרפרף עץ חשוף ששימש לו כמשענת. הצניעות והמינימליזם הזועק, יכולים ללמד דבר או שניים בסדרי העדיפויות של דייר הבית. כך נראה גם ביתם של הרב אלישיב, הרב שך ומנהיגיה הנוכחיים של היהדות החרדית שיבדלו לחיים.

בדבר נוסף אי-אפשר להאשים את האנשים הללו: בורות. האנשים הללו הקדישו את כל חייהם ללימוד, חשיבה, אינטלקט ותרבות הרוח. הארוחות הבסיסיות שהם הכניסו לפיהם הספיקו בקושי כדי להחזיק את גופם. ספורט, אם עשו, היה רק על-פי צו הרופאים ובמינימום הנדרש. האנשים הללו הקדישו עשרות שנים מחייהם ללימוד והשכלה, והתמידו בפעילות זו עד נשימתם האחרונה.

ודבר אחרון שאי-אפשר להאשים אותם, בחוסר אכפתיות לציבור. האנשים הללו הקדישו את לילותיהם וימיהם עבור בעיות וקשיים של אנשים פרטיים כציבוריים. רבים יודעים לספר על הקהילה התומכת הקיימת בחברה החרדית, מעטים יודעים כי מאחורי כל קהילה כזו יש מנהיג אשר מנחה אותה ואת עסקניה מה וכיצד לעשות. לכל אדם שנקלע למצוקה כספית, רפואית או משפחתית יש כתובת שהוא יכול לפנות אליה בבקשת ייעוץ.

אחת הדמויות הבולטות שעלו ארצה לאחר השואה היה הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאז-קלויזנבורג, שריד המחנות בעצמו. כשהוא עלה ארצה הוא קומם מאפר את החסידות שבראשה עמד, הקים את "מפעל הש"ס" קרן מלגות לעידוד לימוד ומצוינות בתורה, והוא זה שגם הקים את בית החולים לניאדו בנתניה.

מרגש היה לראות רבי ישיש כמו הרב חיים קניבסקי, תלמיד חכם בעל זיכרון פנומנלי העוסק בתורה יומם ולילה, שגם לאחר שחצה את שנתו ה-90 טרח להשתתף בעצרות בחירות בערים שאינו גר בהם. הוא שידר גם לאזרח הקטן בעיר הפריפריאלית שלמישהו אכפת ממנו באמת.

הניצחונות בבחירות לרשויות המקומיות בחיפה ובירושלים נחשבים כ"ניצחון של החרדים", אולם זהו ניצחונו של האזרח שידע כיצד לבחור ועם מי להתייעץ.

לא פלא אפוא שהחרדים נוהרים אחר רבותיהם (רבנים אמתיים, לא מתחזים או שרלטנים הגובים כסף תמורת ביקור) ולא פלא שביום שלישי האחרון הם עשו הכול למען בחירתו של משה ליאון לראשות העיר ירושלים. יש להם אמון בהם. לא דבק בהם הסיאוב המאפיין את העסקונה והפוליטיקה הקלאסית המצויה. איש לא בחר ברבנים אלה, מלבד הציבור שהצביע ברגליו וראה בדמויות אלו כתובת טבעית להתייעצות. הם בטחו באכפתיות שלהם, בחוכמה שלהם ובניקיון-כפיהם. סוג מודל אפלטוני שלא חייב להיות פנטזיה.

● הכותב הוא אברך, סופר ופובליציסט.