כן לנאמנות במשפט

"נאמנות במשפט" אינה מילה גסה, היא העיקרון המכונן של עריכת הדין. עורך דין חייב לפעול בנאמנות ובמסירות כשהוא מציג את עמדת שולחו, וכשהוא עושה כן, אין מקום לכנותו בגנאי "יועץ משפטי צייתן". על נאמנותו זו כתב השופט ... חשין כבר ב-1955, שהיא "רוח אפיו של המקצוע... נשמתו של המקצוע". בראש כללי האתיקה המקצועית עומדת חובת עורך דין, כל עורך דין, לייצג את לקוחו "בנאמנות ובמסירות, ללא מורא". זוהי החובה המכוננת של מי שפועל בשם האחר. והלקוח, יכול להיות משולי החברה, גביר רב עוצמה והשלטון עצמו!

העצמאות והאומץ המקצועיים החיוניים בעריכת דין פרטית וציבורית, מתבטאים בחופש כמעט מוחלט בהצגת העמדה המקצועית בהליך החסוי בין היועץ המשפטי לשולחו (ממשלה, תאגיד, גוף שלטוני, תאגיד פרטי ואדם מהיישוב). במסגרת השיח החסוי עם שולחו, חייב הפרקליט לנקוט עצמאות מלאה ולהביע את עמדתו ללא מורא. אולם משקיבל השולח החלטה, חייב הפרקליט לפעול בנאמנות ובמסירות למימושה. כמי שפועל בנעלי השולח, דבריו כאילו נאמרו מפי השולח והוא משמש כידו הארוכה. חריגה מכך, עלולה לשמוט את יסוד השירות המשפטי והציבורי בפרט.

עורך דין - של לקוח פרטי, תאגיד, גוף ציבורי, ממשלת ישראל, הוא קודם כול שליח. כשהוא מקבל עליו את השליחות, מחובתו לייצג את עמדת שולחו גם אם אינו מסכים לה. לא יעלה על הדעת, שעורך דין יודה באשמת לקוחו הטוען לחפותו! או בעודו מגן על הלקוח יבהיר שהחפות היא רק עמדתו "המקצועית", אבל "אישית" הוא חושב שהלקוח אשם! כך גם במשא ומתן חוזי, ובייצוג עמדת משרד ממשלתי בוועדות חקיקה ועוד.

עורך הדין שאינו יכול לחיות בשלום עם עמדת שולחו, רשאי להשתחרר מהייצוג. במשפט הציבורי, אם ראש המערכת, היועץ המשפטי של משרד או הממשלה, מוצא שלא ניתן להצדיק משפטית את עמדת הלקוח, מחובתו - המיוחדת - מכוח האינטרס הציבורי, להציג את הדברים במלוא עוזם בפני שולחו, ולהבהיר שלא ייצגו בתנאים אלה. זהו כוח חריג בעוצמתו, והשימוש בו שמור למקרים יוצאי דופן. אבל כל עוד הוא מייצג את שולחו, גם היועץ המשפטי לממשלה, ומשניו, עוזריו ופרקליטיו, לא רשאים לפעול נגד עמדת הממשלה ולתקוף אותה בפומבי.

לגבי הדעה שלעורך דין ציבורי יש חובת נאמנות גוברת לציבור, לאינטרס הציבורי או לעקרונות היסוד של השיטה - ככל שעמדה זו מבטאת תחושת שליחות וזהירות שחב בה עורך הדין הציבורי, היא נכונה ומבורכת. אולם כשמבקשים לפטור אותו מחובת הנאמנות והמסירות לשולחו הציבורי, זו שגיאה יסודית.

לפני מספר שנים, התעוררה השאלה - האם הפצ"ר, המשמש גם כיועץ המשפטי של הרמטכ"ל, חב לרמטכ"ל חובת נאמנות, והאם חילופי הדברים ביניהם חסויים. שאלה זו יורדת לשורש מעמדו של הייצוג הציבורי. אם נפטור את עורך הדין הציבורי של ממלא התפקיד הציבורי, או של גוף שלטוני מחובת הנאמנות והמסירות, ומחובת הסודיות, ייוותר השלטון ללא ייצוג משפטי אמיתי. ומי ייצגו?

אבל הרעה הגדולה יותר היא, שאנו עלולים להפוך את עורך הדין הציבורי, שממלא תפקיד קריטי של יועץ ונאמן בהליכי קבלת ההחלטות, ליריב של שולחו. כזה שלא יהיה חייב לייצג בנאמנות את נושא המשרה והגוף השלטוני, ואף רשאי לפי שיקול דעתו לתקוף את שולחו, להציג את עמדתו באופן שלילי, ולהשתלט על הייצוג כאילו הוא הוא השולח ולא השליח.

בישראל זה שנים נהוג שפרקליט ציבורי רשאי להציג הן את עמדת שולחו והן גם עמדה מקצועית מנוגדת שהתגבשה במשרד המשפטים. נדגיש, לא דעתו האישית של הפרקליט וגם לפי שיטה פלורליסטית זו, הוא לא רשאי להציג רק את העמדה המנוגדת, ולא לתקוף את עמדת שולחו כעמדה לא ראויה או לא לגיטימית.

בייעוץ המשפטי לממשלה התגבשה עמדה, שאפשר להגן על חוק הנאמנות בתרבות, אף שהוא מעורר קשיים משפטיים. עו"דית דינה זילבר, משפטנית מצוינת, הייתה רשאית, ואפשר אף חייבת, להציג בצד את ההגנה האפשרית על החוק וגם את הקשיים המשפטיים שהוא מעורר. אולם בהצגת שולחה, ממשלת ישראל, כמי שפועלת בשדה החקיקה באופן לא לגיטימי ("שיח פוצע"), וכמי שמתייגת לא רק "נאמנות" אלא גם "בוגדים" ו"גיס חמישי" - היא חרגה גם מהגישה הפלורליסטית הנוהגת. 

לשעבר יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין