בוקר יום חמישי בתחילת נובמבר. אני קושר את האופניים למתקן מחזור בקבוקים שצמוד לבית ספר ומרים מבט חצי מתריס וחצי חושש אל התא הקטן והשקוף שבקצה עגורן כחול חדש ונוצץ שמתנשא לגובה של 50 מטר מעל אתר בנייה בשכונת הדר יוסף בצפון תל אביב. אני הולך לטפס עד לראשו.
12 שעות בגובה של 50 מטר על עגורן מתנודד ברוח
זה פרויקט הפינוי-בינוי הראשון בהדר יוסף, ועל השטח שעד לפני פחות משנתיים עמדו בו בנייני רכבת ישנים עם 48 דירות שיכון קטנות, מקימה קבוצת גבאי את "Hadar ve Yosef", שככה יהיה לי טוב. פרויקט מגורים "אקסקלוסיבי שמתאפיין בתכנון סביבה אינטימי", של שישה בניינים בני שבע ושמונה קומות, 116 דירות סך הכול. יום אחד עוד יגורו פה אנשים עם חלומות ואסלות תלויות בעלות מכל הדחה סמוי, אבל בינתיים זה אתר בנייה.
אנחנו מקבלים תדריך בטיחות קצר וקסדה ויוצאים לדרך. אתר בנייה הוא מסלול מכשולים בשדה מוקשים וסכנות אורבות בכל מקום. מלבד מהמורות ובורות ומסמרים ומוטות ברזל וקרשים ודברים שנשענים זה על זה בצורה לא מי יודע מה מרגיעה, מים מטפטפים מכל מקום, כמו גם גיצים חשמליים, מכונות כבדות מתרוצצות על האדמה ומטענים כבדים מרחפים באוויר מעל. אנחנו עולים בחדרי מדרגות שעוד אין בהם מדרגות, חוצים מסדרונות שעוד אין בהם אורות ועוברים דרך חניונים שעוד אין בהם מכוניות. עוברים מאור לחושך ובחזרה כמה פעמים, עד שאנחנו מגיעים אל בסיס העגורן. אני דופק כמה פעמים על עמודי הפלדה. נראה לי יציב.
דרור פויר /צילום:שלומי יוסף
2,323 עגורנים יש בישראל, בין יותר מ-13 אלף אתרי בנייה, שבהם עובדים למעלה מ-240 אלף אנשים. שניים-שלושה עגורנים בממוצע קורסים בכל שנה וממלאים את לב כולם בפחד קמאי. מה יותר מאיים מגוש פלדה במשקל מאות טונות שנופל עליך מהשמיים? בפברואר קרה דבר כזה בדיוק לנטע רוטמן מתל אביב, שנסעה ברכבה בכפר סבא ומנוף מעך אותה למוות. מתוך 38 הפועלים שנהרגו השנה, ארבעה מהם, כ-10%, נהרגו ישירות כתוצאה מהעגורנים: על אחד נפלה באלה (שק החול הענק בצבע לבן שכולנו רואים), על השני פלטת בטון, על השלישי נפל דוד ועל הרביעי - ערימת בלוקים.
עגורנים | נתונים
ואלה רק התאונות שאנחנו שומעים עליהן. הרוב המוחלט של תאונות העגורן עובר מתחת לרדאר: מטענים שניתקים ונופלים, כבלים שמשתחררים - דמיינו את אפקט השוט שנוצר כשכבל השוקל 6.5 קילוגרמים למטר יוצר כשהוא נופל לאדמה מגובה 40 מטר ומחובר למטען של 10 טונות. פציעות קלות, תאונות שרשרת, נזק לציוד, לרכוש ולבניינים הסמוכים הם עניין שבשגרה. בסך הכול, כרבע מכלל התאונות באתרי הבנייה קשורות לעגורן.
הבעיה עם העגורנים, בקצרה, היא לא שהם מזדקנים - כ-40% מהעגורנים (951) הם בני יותר מ-30 שנה - אלא שהם לא מתוחזקים טוב מספיק ושאין מספיק אכיפה, בדיקה ופיקוח. אחד מההישגים של השביתה הכללית שלא התממשה לפני שבועיים נסוב סביב הגדלת מספר המפקחים בכלל אתרי הבנייה מ-29 ל-60 בתוך שנה, אבל על אנשי העגורנים המספר העגום הזה לא עושה רושם: עד עכשיו היו בכל הארץ פחות מעשרה בודקים מוסמכים לבטיחות עגורנים (במשרד העבודה והרווחה אומרים שמספרם הוכפל לאחרונה וכעת יש 18 בודקים בשוק. אף על פי שלא היה חייב, "בשנה החולפת המשרד יזם ופתח קורס הסמכה במימונו המלא כדי להוסיף עוד בודקים"). גורמים בשטח אומרים שכל עוד הבודקים מקבלים את התשלום על הבדיקה מהקבלן, אין להם בדיוק את המוטיבציה הנכונה.
קריסת מנוף / צילום: עמי קאופמן דוברות מדא
טיפוס על סולם מתנדנד
אנחנו עומדים בבסיס העגורן. צריך לכופף את הצוואר כדי לראות את התא השקוף שבקצה. "הכי חשוב כשעולים למעלה", אומר לי אורי שפיר, ראש תחום עגורני צריח בקבוצת גבאי שמלווה אותנו למעלה, "זה לא להסתכל למטה. תסתכל רק ישר ותזכור: לא להסתכל למטה".
אנחנו מתחילים לטפס בסולם הדק. הוא ראשון ואני אחריו. שפיר מטפס בזריזות, אני מדדה לאט, שם שתי רגליים על כל שלב לפני שממשיך לעלות. זה סולם פשוט שמקובע בזווית קלה ומוקף במסגרת מתכת, מעין כלוב. בכל 10 מטרים יש מרפסת קטנה שאפשר לעמוד בה ולנוח. אל יקל הדבר בעיניכם, בעגורנים הישנים יותר צריך המנופאי לטפס 30 או 40 מטר על סולם ישר לגמרי בלי שום עצירה.
אבל גם בסולם הנטוי קמעה - בעולם, עגורן כזה מגיע עם מעלית, אבל פה מתקמצנים - מדובר במאמץ פיזי מסוים, שרק הולך ומתגבר בשעה שאתר הבנייה, כמו העיר כולה, נפרשים מתחתינו. בערך בגובה של 20 מטר אני מרגיש את המנוף הענקי הזה מתחיל להתנדנד. לא בפראות אומנם - זה בוקר נעים ויפה והרוח נושבת במהירות של קצת פחות משישה קמ"ש - אבל עדיין, להיות על סולם גבוה שמתנדנד ברוח זה לא בדיוק אזור הנוחות שלי.
אני נאחז בכל הכוח בכל שלב בסולם. "תסתכל ישר", מזכיר לי שפיר שתמיד נמצא שלב אחד מעליי בסולם, "הכי חשוב - אל תסתכל למטה". אז אני ישר מסתכל למטה. איך אני אמור לא להסתכל על מה שאמרו לי לא להסתכל עליו, מה אני, רובוט?
אורי שפיר, ראש תחום עגורני צריח בקבוצת גבאי / צילום: שלומי יוסף
אבל המרפסות הקטנות עוזרות להשקיט קצת את פחד הגבהים ומלמעלה רואים את אתר הבנייה הרבה יותר יפה וברור. מה שמגובה הקרקע נראה כמבוך לא ברור, מקבל סדר וצורה כשמסתכלים מלמעלה: אפשר לראות את החדרים, את המסדרונות, את הסלון. זה כבר כמעט בית. מאחר שאנחנו בצפון תל אביב, ככל שעולים מבחינים ביותר ויותר אתרי בנייה סמוכים ובפועלים העובדים בהם. האתר שלנו הוא עוד אתר מסודר יחסית, האתרים הקטנים יותר מסביב נראים זרוקים בהרבה.
כשעולים, הנוף מתמלא במאות עגורנים, רובם ישנים והרבה פחות נוחים מזה שעליתי אליו. אני לא יכול שלא לחשוב איך בכל אחד מהם יושב בן אדם, לבד, 12 שעות ביום. בהפסקת הצהריים, שנמשכת חצי שעה, לא שווה לו לרדת ולעלות, זה יגמור לו את כל הזמן. אז הוא נשאר למעלה לבדו. הדבר הראשון שכולם שואלים זה אם המנופאים משתינים בבקבוקים. התשובה היא כן. אבל מי שואל איך זה להיות לבד לגמרי 12 שעות, יום אחרי יום, במשך שנים? כל הקושי והבדידות האלה שווים תוספת של 3.50 שקלים לשעה, לפי צו ההרחבה להסכם הקיבוצי של המנופאים, סעיף 13: תוספת מאמץ (גובה ובידוד).
זה לא דבר פופולרי לחשוב, אבל בחיי, כשהייתי למעלה לא הבנתי איך יש 38 הרוגים בשנה ולא בשעה. אם על הקרקע חשבתי שאתר בנייה הוא מקום מסוכן, מלמעלה זה נראה הרבה יותר מפחיד: באתרים שונים ראיתי פועלים הולכים כלוליינים על קרש דק מעל לבור בטון לא מכוסה שממנו מזדקרים מוטות פלדה אימתניים, כמעט אף אחד לא קשור לשום דבר. אין מעקות. הפיגומים עשויים מקלות של ארטיקים. אני רואה פועל משליך מקומה שנייה קאטר ברזל ענקי שנוחת צמוד לפועל שעבר במקרה. קורת עץ מפספסת במילימטרים ראש של פועל. כמעט בכל רגע יש כמעט תאונה.
אחת הסיבות לכך היא שאתר בנייה הוא, מלבד כל הדברים שצוינו, גם סוג של גרסה היפר-קפיטליסטית מעוותת למיתוס של מגדל בבל, בקטע אחרי שאלוהים בלבל את השפות. באותו אתר עובדים ישראלים, טורקים, סינים, מולדובים, פלסטינים ואפריקאים שעוסקים במגוון רחב של עבודות. זה סוחב, זה מרתך, זה דופק וזה קודח. זה מנקה, זה מעמיס ההוא פורק. חלקם סופר-מקצוענים שיובאו במיוחד ומרוויחים הרבה, חלקם נאספו הבוקר במקרה. הכול זועק הבדלי תרבות וכשלים בתקשורת. במקרים רבים המנופאי, האתת (זה שאמור להיות העיניים של המנופאי על הקרקע) והפועלים שמעמיסים או פורקים את המנוף, בכלל לא מדברים את אותה השפה. אומנם את מגדל בבל לא הצליחו לבנות בצורה כזו והפועלים נפוצו על פני הארץ, אבל ככה בדיוק נבנית ישראל.
אנחנו ממשיכים לטפס בסולם. ככל שעולים, הולך ומתברר עד כמה המנוף הוא הלב של אתר הבנייה - הכול קורה סביבו ובקצב שלו.
נטפלים לקבלנים ולא ליזמים
במהלך העבודה על הכתבה שוחחתי עם עשרות אנשים מהתחום: מנופאים, עובדים, יזמים, קבלנים, מפקחים. בתחום שבו כולם מכירים את כולם, העדיפו רבים לא להזדהות בשמם. כל אחד אומנם רואה את המציאות מהצד שלו, אבל בסוף כולם מציירים את אותה תמונה ישראלית שכולנו מכירים - אין חקיקה, אין תקינה, אין אכיפה, אין ענישה, אין בדיקה, יש יישום חלקי ובעיקר יש בלגן אטומי ותרבות של תת-דיווח.
המספרים האמיתיים של הנפגעים בתאונות, אומרים רבים, גבוהים בהרבה מהמספרים שידועים לציבור. "אם נפצע פועל זר, הרבה פעמים לא מזמינים אמבולנס, שלא תיפתח חקירה", מספר מנופאי, "פשוט מסיעים אותו לבית חולים ומשאירים אותו שם". עובדים מספרים על מפקחים שחותמים על דוחות ביקורת שלא ביצעו ועל מנהלי עבודה שאף פעם לא שם. "אם אני נכנס לאתר בנייה ורואה מנוף מעליי - אני בורח", אומר בעל חברה קטנה.
"כל התחום הזה מסמר שיער", אומר עובד באחת החברות הגדולות במשק, "כולם מדברים על ההרוגים וזה מצוין. אבל המספר הזה לא השתנה משמעותית כבר 20 שנה והבעיה הכי גדולה זה עשרות אלפי הפצועים והנזק הכלכלי למשק. יש מאות תאונות ביום, ולקבלנים יש אינטרס ברור להסתיר אותן". "הרעש סביב ההרוגים מתמקד בקבלנים, באנשים הפשוטים למטה, ואף פעם לא מגיע אל המנכ"לים של החברות", אומר אחר.
רועי ויינשטיין שהקים את ועד המנופאים עד שפרש והקים חברה משלו לבדיקת עגורנים, מפנה גם הוא את תשומת הלב למי שחומקים מאחריות: "כשפועל אחד נופל ומת, חלילה, לקבלן יש עוד 300 משפחות להאכיל באותו יום, גם על זה צריך לחשוב. את כל הכסף עושה היזם - שלא אחראי לכלום - והקבלנים שעושים רווח שולי בפרויקט, 3%-5%, אוכלים אותה. הם לא מקבלים שום עזרה מהמדינה וכל דבר קטן מפיל אותם".
כאמור, בישראל פעילים מעט מאוד בודקים מוסמכים לעגורני צריח, שמתוארים על ידי אנשים שאיתם דיברתי כקליקה מסוגרת. וברור למה, כשהשכר על כל בדיקה יכול להגיע גם ל-8,000 שקלים ("שכרם נקבע בשוק החופשי" הבהירו במשרד העבודה והרווחה). הבודקים צריכים לבצע כ-3,500 בדיקות בשנה, משימה בלתי אפשרית, אבל הדוחות ממשיכים להירשם והחשבוניות ממשיכות לזרום.
לעובדים האחרים בתחום אין הרבה מילים טובות לומר עליהם: "קליקה", "מפעל הפיס", "חבר מביא חבר". ניסיתי לדבר עם כמה מהבודקים האלה ולא הצלחתי. בתחום אומרים שאפילו ארז מימון, ראש מינהל הבטיחות שהתפטר באוקטובר כשהוא מאשים בכירים במשרד העבודה "שפוגעים באינטרס של שלום הציבור", לא הצליח לעמוד מולם ולהגדיל את מספר הבודקים. בתשובה לשאלות לגבי מספר הבודקים, במשרד העבודה והרווחה הדגישו כי "מינהל הבטיחות אינו קובע את מספר הבודקים, אלא רק מאשר את הסמכתם". יותר ממנופאי אחד אמר לי שראה אנשים מאשרים מנוף בלי שעלו עליו או אפילו הרימו מבט אל על וחותמים על דוחות בטיחות שאפילו לא קראו.
אנחנו ממשיכים לטפס בסולם המתנדנד לראש העגורן, אל לב המכונה. ככל שאנחנו מטפסים, אני צובר יותר ביטחון. אני עדיין נצמד לסולם ונמצא במצב תמידי של רבע היסטריה, אבל אני כבר יכול לנשום בשלווה וליהנות מהנוף של המנוף אף שלא הייתי רוצה לטפס את הגובה הזה בגשם או ברוח.
אנחנו מגיעים למעלה. זרוע המנוף, שנראית כל-כך דקה ועדינה כשצופים בה מהכביש, היא גוש פלדה מסיבי ומרגש. משקולות אימתניות קשורות בצד האחורי של הזרוע, מכאן נשלחים הכבלים במשקל 6.5 ק"ג למטר להרים את כל הטונות האלה.
מה קורה כשמסרבים לעלות
העיסוק במצב העגורנים והעגורנאים בישראל הוא חלק מהמאבק נגד תאונות הבניין. לפני קצת יותר משנה וחצי, בעקבות סיפורה של העגורנאית קטי קרקולוב, שנשלחה לעלות לראש עגורן במזג אוויר סוער (כמו רבים אחרים) וסירבה, התפטרו 240 מנופאים התפטרות קולקטיבית והפגינו מול הכנסת. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת החלה לעסוק במחדלי הענף ואחד ההישגים היה תקנה שלפיה העגורנאי רשאי לסרב לעבוד במזג אוויר סוער או בתנאים לא בטיחותיים. תקנה שנראית יפה על הנייר, אבל כמעט אין לה זכר במציאות.
ויטלי קופרוב, 43, עובד כבר 12 שנה כמנופאי. לפני כחודש וחצי, באתר הבנייה בבלומפילד, ניצל את זכותו/חובתו וסירב לעלות על מנוף שלא עבר בדיקה ביטחונית על-ידי גורם מוסמך. הוא משמיע לי הקלטות בטלפון של המנהלים שלו צורחים עליו לחזור לעבודה כשהוא מסרב. "כולם אומרים לך שבטיחות זה הכי חשוב והכול, אבל ברגע שאתה אומר שהמצב לא טוב ואי אפשר לעבוד, לוחצים עליך, מתקשרים לחברת הכוח אדם, מאיימים ומחליפים אותך. הם אומרים: 'אתה לא עובד טוב', 'אתה עושה בעיות'". יותר קל להחליף את העובד מאשר לתקן את הליקוי. "לא אכפת להם", אומר קופרוב, שהמקרה שלו נבדק בימים אלה על-ידי ארגון המנופאים. הוא הועבר לעבוד באתר אחר. מנופאים אחרים מספרים את אותו סיפור כמו קופרוב, רק לא לציטוט. פוחדים.
המנופאי ויטלי קופרוב / צילום: איל יצהר
"התרגלתי להיות למעלה", אומר קופרוב, "אבל זו בעיה. קשה להיות לבד. 12 שעות - זה לא נגמר. נהג עוצר אחרי שעתיים ויוצא קצת מהאוטו לחלץ רגליים - לנו אין לאן לצאת. אחרי שנים של עבודה כזו יש לך כאבי גב, כאבי רגליים, הרבה בעיות. רוב המנופאים לא מדברים. אני לא מסתכן, אני מעדיף ללכת הביתה מאשר לעשות דברים וחס וחלילה שמישהו ימות מהם. ולפעמים זה באמת מה שקורה - שולחים אותי הביתה ומביאים מישהו אחר. בסוף כולם רוצים לעבוד". עכשיו מתחיל החורף, הוא מסכם, "ואתה תשמע הרבה סיפורים כאלה".
"אנחנו רואים את הפועלים מלמעלה", מספר קופרוב, "עולים לקצה של הבניין בלי חגורה, בלי אבטוח. פועל עומד על רגל אחת, בלי רתמה, ואומר לך להעלות לו פלטת בטון. ככל שהפועל פחות מקצועי ככה הוא עושה יותר תאונות".
"מכריחים אותנו לבצע עבירות כדי לקדם את הבנייה", אומר יושב ראש ועד הפעולה הארצי של המנופאים, דן ורשבסקי, שמספר כי המאבק אומנם הניב "כמה הישגים משמעותיים, אבל את הדבר החשוב - הגבלת שעות העבודה ל-12 ביום - לא השגנו ונמשיך להילחם. מנופאי מגיע לאתר ראשון, בשש וחצי בבוקר, עולה למנוף ויורד רק כשהעבודה מסתיימת. הרבה פעמים מבקשים שתישאר עוד, וזה יכול להגיע בקלות ל-14 שעות ביום. זה לא חוקי, אבל אין אכיפה. המון אנשים שלנו נפצעים בדרך הביתה בתאונות דרכים. הקבלנים דורשים את השעות האלה והם חזקים יותר מהמנופאים. המשכורת טובה, זה כן, אבל השחיקה גדולה מאוד.
"רוב התאונות זה החאפרים שמעסיקים מנופאים בשחור. אלה עובדים שאין להם שום מילה, ויש הרבה כאלה. הרבה מנופאים עם רישיונות מזויפים. בחברות הגדולות והמסודרות זה כמעט ולא קורה. זו עבודה שרק מי שאוהב יכול לעבוד בה. מאוד קשה, מאוד מפחיד. כשאתה יושב על מנוף ומרים משהו, הכול רועד וזז ומרעיש. אתה מרגיש שהכול נופל. זו עבודה עם אחריות וגם עם סיפוק - אתה בונה את הבניין מהבור ועד עשר קומות. זה יפה, אבל לא העבירות שמכריחים אותנו לבצע. המנופאי יכול להגיד הכול, אבל מי שקובע באתר זה הקבלן ומנהל הפרויקט - ולשניהם אין אחריות על בטיחות".
"תקינות העגורן ובטיחותו מצויים באחריותו של הקבלן", אומרים במשרד העבודה והרווחה. "הן מבחינת וידוא שהעובדים עליו הם בעלי רישיון בתוקף והן מבחינת ביצוע תסקירי בטיחות לעגורן כחוק. במידה שקבלן פועל עם עגורן ללא תסקיר בטיחות או ללא רישיון מפעיל, מדובר בעבירת בטיחות חמורה, בגינה משרד העבודה והרווחה סוגר את האתר בצו בטיחות ללא הגבלת זמן".
לדברי ורשבסקי, "אנשים נפצעים, יושבים חודשים בבית, ואף אחד לא שואל מה שלומם. אם נפצעת ואתה יכול להגיע לבד לבית חולים יגידו לך, לך לבד. אין חשיבה על הפועלים. פועלים זרים בכלל סתם זורקים אותם לבית חולים כדי למנוע דיווח על תאונה באתר, דברים מזעזעים. מי שלא היה באתר בנייה לא יבין מה מרגיש הפועל כשהוא במצוקה ואין לו לאן ללכת ולמי לפנות".
שיביאו פקידים סינים
אנחנו משלימים את הטיפוס. בראש העגורן החדש דנדש יש מרפסת קטנה, צמודה למנגנון הכבלים האימתני. תל אביב נראית נהדר מהזווית הזאת: מתחתינו הלונה פארק, רכבות הרים מלאות בילדים אצות רצות מתחתינו, מצד שמאל עוברת רכבת, התנועה זורמת בכבישים, בבית הספר הצמוד יוצאים להפסקה. המגדלים מנצנצים בשמש והים תכול מאחור. שאון האתר לא נשמע, גם לא שאון העיר. רק הדים מרוחקים שהצליחה הרוח לשאת עד למעלה.
יוסי סבג, 26, הוא העגורנאי היום. תא הפרספקס השקוף יפה וגדול במפתיע - בכלל לא כמו התמונות שראיתי מהעגורנים הישנים. לסבג יש כורסת שליטה נוחה של קפטן קירק עם כל מה שצריך בשביל להפעיל מנוף, מולו מסך קטן עם נתונים טכניים שונים. כל התא שקוף, גם הרצפה.
אני מתיישב בכורסה שלו לרגע, נהנה מהשילוב העילאי בין הנוחות של הכורסה לתחושת הריחוף שנותן תא הפרספקס השקוף שתלוי בקצה מוט מתכת בגובה 50 מטרים. לא חשבתי שאני יכול להיות מבסוט יותר, אבל אז סבג לוקח אותנו ואת הזרוע לסיבוב של 360 מעלות מעל העיר ואנחנו צוהלים כילדים קטנים.
העגורני יוסי סבג / צילום: שלומי יוסף
אחת הבעיות העיקריות שעליה מדברים רבים היא מנופאים חסרי הכשרה עם רישיונות מזויפים, אבל זה מין הסתם לא המקרה שלנו. יוסי סבג למד הנדסה ואדריכלות ואת עתידו הוא רואה בתחום הבנייה. העבודה על המנוף, הוא אומר, נותנת פרספקטיבה נהדרת. הוא עבר את מסלול ההכשרה המלא לעבודה על עגורן, מאות שעות בסך הכול. יש לו קולה, ערגליות, במבה ורדיו והוא מבסוט.
כשהמנוף עובד, זה מן הסתם הרבה פחות שליו ורגוע, אומר סבג, הכול רועד, חורק, המנוף מתנדנד, ואתה מרים פלטות של טונות שמתנופפות ברוח כמו כלום, זה מפחיד ולא לכל אחד. צריך לאהוב את זה. "אני נהנה שאין לי מנהל על הראש", אומר סבג. "יש לי שקט, ויש לי נוף. אני מסתדר פה 12 שעות בכיף, אפילו 14. הכסף גם טוב מאוד, בסביבות 20 אלף שקל בחודש. נעשה את זה 10-15 שנה, נקנה דירה ונעבור הלאה". בינתיים הוא לבד, "במנוף אין מקום לחברה", הוא אומר ומראה לנו תמונות של שלושת הכלבים ושני החתולים שלו.
אחד הנושאים בכנס ה-9 למנהלי פרויקטים של איגוד המהנדסים לבנייה ותשתיות, שהתקיים בשבוע שעבר, היה הקשר בין גיל העגורן לתאונות, בעקבות ניסיון לקדם חקיקה להגבלת גיל העגורנים. רוב המומחים, כמו פרופ' אביעד שפירא מהטכניון, קבעו שהתאונות לא קשורות לגיל אלא לתחזוקה. ד"ר גבריאל רביב ניתח 200 אירועי בטיחות בעגורנים של "כמעט ונפגע" (תאונות ללא נפגעים) והגיע למסקנה שהגורם בעל פוטנציאל הסיכון הגבוה ביותר הוא הגורם הטכני ולא טעות אנוש.
גיל העגורן אולי לא קשור ישירות לתאונות באופן סטטיסטי, אבל מכל שאר הבחינות מדובר בעולם אחר, מן הסתם. כמו ההבדל בין נוקיה בן 20 לאייפון X. התא גדול יותר, נוח יותר, הטכנולוגיה מתקדמת והעבודה מהירה יותר.
אריק טובול, סמנכ"ל ההנדסה של קבוצת גבאי / צילום: שלומי יוסף
המנופאים שדיברתי איתם מספרים על הבדלים בכל אספקט. "העגורנים הישנים והחדשים זה לא אותו עולם", אומר סבג, "הטיפוס נוח בהרבה ותא המפעיל מרווח ונעים. במנופים הישנים היית כל הזמן יושב עקום, מכופף". קבוצת גבאי, מספר אריק טובול, סמנכ"ל ההנדסה בחברה, החלה השנה לייבא ולשווק עגורנים חדשים כמו זה שעליתי עליו. מיליון ו-600 אלף שקל, וגם אתם יכולים מנוף כזה. "תראה את המדינה", אומר טובול, "לא יודעת לתכנן, לא יודעת לבצע. מביאים פועלים סינים? שיביאו פקידים סינים. שים בצמתים החשובים אנשים מהתחום והם יפתרו את הבעיות, אבל את המדינה זה לא מעניין. אז שזה יעניין את מנהל העבודה?".
הדרך למטה הרבה יותר קלה ומהירה. כשאנחנו מגיעים סוף-סוף לאדמה יציבה, אני מרים שוב מבט למעלה אל התא הקטן והשקוף שבקצה העגורן.
כתבות
ני"ע
