אמרו לי: "כדי להיות כירורגית צריך שערות על הביצים"

שירה (שם בדוי) היא רופאה צעירה שבקרוב תתחיל את ההתמחות בכירורגיה במחלקה מובילה. עוד מימי בית הספר לרפואה ידעה שהיא רוצה להיות כירורגית כללית, אך נאלצה לעבור דרך ייסורים עד שהצליחה להגשים את השאיפה הזו. "בסבבים שעושים במחלקות במהלך הלימודים, שואלים את הסטודנטים מה כל אחד רוצה להיות", היא מספרת. "ואז כשמישהי אומרת שהיא רוצה כירורגית, יש תגובה שתמיד חוזרת על עצמה - 'זה לא מקצוע לנשים'.

"רופאים מסביבך, בכירים ומתמחים, אומרים לך - זה לא מקצוע לאשה. כי זה מקצוע מאוד אינטנסיבי כי את ממשיכה לעבוד ככוננית פעילה גם אחרי התמחות. כאילו, את רוצה להרוס לעצמך את החיים? את לא רוצה משפחה? לא רוצה ילדים? לא רוצה לגדל את הילדים שלך? זה פחות או יותר התוכן. שהוא ממש לא מעודן; אלא נאמר ישירות".

החוויה של שירה, שמהדהדת אצל רופאות נוספות עמן שוחחנו, מבהירה שהסיבה לכך שנשים הן רק 15% מהכירורגים הכלליים בישראל רחוקה מלהסתכם בכך ש"נשים רוצות יותר איזון בחייהן", וכירורגיה הוא הרי מקצוע אינטנסיבי מאוד. אלא שהאווירה במחלקות הכירורגיות, כפי שמתארת זאת שירה, היא פשוט "אנטי-נשית". במילים אחרות, גם היום - שנת 2018 - רופאות צעירות פשוט נדחקות החוצה מהמחלקות האלה, בגלל אפליה ודעות קדומות כלפיהן.

שירה מספרת למשל שחיפשה מחלקה כירורגית להתנסות בה עוד בהיותה בסטאז', בתקווה שתוכל להיקלט בה גם אחר כך להתמחות. וכך הגיעה למחלקה כירורגית בבית חולים פריפרי קטן, והצליחה שם מאוד. "הייתי מאוד טובה. וכבר התחילו לרשום אותי לניתוחים. אמרו לי - אנחנו רוצים להכניס אותך להתמחות", היא מספרת. אבל אז הגיעו למחלקה שני רופאים גברים. שניהם התקבלו - היא נשארה בחוץ.

"זה היה משבר מאוד מאוד גדול. אחד המשברים הגדולים של חיי הלך אתי אני חושבת הרבה זמן קדימה. חשבתי לעצמי - נתתי כאן 200%. מה אעשה בפעם הבאה? אילו עוד כישורים אני יכולה להביא? זה מה שיש לי. אולי לא אלך לכירורגיה. אלה המחשבות שעברו לי בראש. זה עירער את הביטחון שלי. התחלתי לחשוב שמשהו בי לא בסדר.

"כדי להיות כירורגית צריך שערות על הביצים"

פרופ' רבקה כרמי, רופאה ונשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מכירה היטב את האווירה שמתארת שירה. "אני התמחיתי בתקופה שבה מנהל מחלקת נשים ומיילדות באחד מבתי החולים אמר לקולגה שלי, שרצתה להתמחות בגניקולוגיה, ש'הוא לא מקבל נשים למחלקה כי החזה שלהן יסתיר את שדה הניתוח'". כרמי טוענת ש"זה דבר שאיש לא יעלה דעתו לומר היום". אבל מתברר שזה לא נכון.

"המשפט הכי קיצוני שנאמר לי זה שכדי להיות כירורגית צריך שערות על הביצים", מספרת שירה. וזה לא הכל. "היה אירוע אחד עם רופא בכיר שהיה צריך לתת לי כסף למסיבה לרופא אחר. הוא ניגש אלי באמצע סבב בוקר עם כל רופאי המחלקה, מנהל המחלקה ומול מטופל. והעביר לי במין ליטוף על היד שטר של 50 שקל ואמר, 'זה על אתמול בלילה'".

איך הגבת?

הייתי בשוק. כולם מסביב חשבו שזה מצחיק. הלכתי למנהל מחלקה שלי ואמרתי - אני לא מוכנה שידברו אלי ככה. אמר - 'אני לא יכול להיכנס לריבים על כל בדיחה'. גם הממונה על הטרדות מיניות אליה פניתי לאחר מכן אמרה בתחילה שזה נשמע לה כמו בדיחה. רק אחרי שהבהרתי שיש בינינו יחסי מרות היא אמרה: 'אה, אז אולי זה לא מתאים. מה את רוצה לעשות?' אחר כך אותו רופא שאל הרבה אנשים למה אני מסתובבת לידו עם פרצוף חמוץ.

"היחס הזה לא מגיע רק מצד גברים מבוגרים. הוא מגיע מכולם. יש איזשהו חלחול לתוך המתמחים הצעירים וגם המתמחות הצעירות, והם מזדהים עם התוקפן ומייצרים אווירה אנטי-נשית".

אז מדוע רק כל כירורג שביעי בישראל הוא אשה? מדוע יש רק 3 נוירוכירורגיות בכל המדינה? האם זה באמת רק בגלל שרופאות רוצות להיות אמהות ולאזן יותר טוב את החיים שלהן? התשובה היא - ממש לא.

"הבחירה בהתמחויות שרופאות נוטות לבחור בהן - משפחה, ילדים, גנטיקה וכן הלאה - זו לא לגמרי בחירה עצמאית וחופשית", אומרת פרופ' כרמי. "שמעתי. שמעתי לא אחת ולא שתיים, שאומרות: 'רציתי כירורגיה. זה היה על סדר היום. אבל אחרי ההתנסות במחלקה החלטתי שזה לא בשבילי'".