זברות במקום חדי קרן: הנשים שמנסות לשנות את תעשיית ההייטק

ב-1975 פרסם צ'ארלס גודהארט מאמר על המדיניות המוניטרית בבריטניה. בבדיחות הדעת הוא כתב במבוא "כל סדירות סטטיסטית נוטה להתמוטט ברגע שמופעל עליה לחץ התצפית", או בפשטות: מדדים שנקבעים כמטרה מאבדים את משמעותם משום שבאותו הרגע הם הופכים יעדים לתמרון. הפרופסור אמריטוס מ-LSE שפרסם לאורך המאה העשרים מאמרים רבים בכתבי עת נחשבים ושימש יועץ לבנק אנגליה, ייזכר בעיקר בגלל אותו משפט, שמכונה היום חוק גודהארט.

הרעיון הבסיסי מאחוריו אינטואיטיבי: ברגע שרוצים למדוד או להשיג תוצאה כלשהיא (נניח תפוקה), מנהלים וזוטרים כאחד יעשו הכל כדי להשיג את היעד הזה, גם על חשבון הזנחה או פגיעה במדדים או סטנדרטים אחרים. זאת אומרת שאם למשל אמזון מודדת כמה מהר המחסנאים שלה מעמיסים מדפים (והמחסנאים יודעים זאת), הם ישקיעו את מירב המאמצים לשכלל פעולה זו ויזניחו, למשל, את העדינות הנדרשת לטיפול בחבילות או את איכות המיון הראשוני. או אם כל מה שמשקיע הון סיכון מחפש בסטארט-אפ מתחיל הוא נתיב סביר לצמיחת משתמשים על פני כדור הארץ, יכול להיות שמוניטיזציה או מודל עסקי יהפכו למשניים (למשל, חברת שיתוף הנסיעות אובר).

בהייטק מספרים הם חזות הכל ובאותה הנשימה הם חזות הכלום: הם החשובים ביותר בכל מה שקשור לצמיחה (משתמשים, מעורבות, דקות שמשתמשים שוהים באפליקציה) ובמשך זמן ארוך הם יכולים להיות לא חשובים בכל מה שנוגע לרווחים. רבקה סלוניט מכנה את הנטייה הזו "עריצות הכימות" - כלומר, מה שאפשר לכמת או לספור תמיד יקבל עדיפות בחשיבותו על פני מה שלא ניתן לכמת (רווח פרטי לעומת עשיית טוב ציבורית למשל).

זוהי גישה שאינה מתכון וודאי להצלחה והיא חלק מהסיבה לכך שתשעה מתוך עשרה סטארט-אפים נכשלים בשנים הראשונות - יותר ממסעדות בתל-אביב. אחת הסיבות לכך היא שבסופו של דבר, ובשונה מהסטיגמה, מספרים אינם מדע מדויק, במיוחד כאלו שמציגים את חוסנה הכלכלי של חברה. אפשר להבליט אותם על חשבון מספרים אחרים, להתווכח עליהם, לעשות על גבם מניפולציות ואפילו להחביא אותם, עד שפעמים רבות הם לא מייצגים את סך הערך שחברה מייצרת, ולכן הם גם לא מבטאים את הפוטנציאל הגלום בפעילותה.

לא מדובר על תגלית מרעישה כמובן, זהו חלק ממבנה המערכת שיודעת להכיל הפסדים יותר מכל מערכת אחרת על פני כדור הארץ. כך קרה שהיקפי ההון המשוגעים שמציפים את תעשיית ההייטק, הפכו את הרעיון של לבנות עסק בר קיימא מהר ככל הניתן למיתוס, בעוד שלרוץ מהר ולשבור דברים הפך לאתוס. אבל מה קורה עם כל היזמים שלא מצליחים לשים את ידם על הון? לא בהכרח משום שאין להם רעיון, כמו גם בעיית נגישות או פערי תרבות עם השולטים בברזים. כאן נכנסים עדרי הזברות, החלופה המעשית לחדי הקרן (אותו יצור מיתי או סטארט-אפ בשווי מעל למיליארד דולר). הזברות הן חיה שהיא שחור וגם לבן - הניהול בה נעשה תוך אחריות פיננסית ושמירה על רווח כספי יציב, במקביל למחשבה על טובת החברה. הן מתאגדות בקבוצות ושומרות על הדדיות כדי ליצור תפוקה קולקטיבית גבוהה יותר.

חשיבה לטווח ארוך במקום כסף מהיר

40% מהעסקים החדשים ב-2017 הוקמו על ידי נשים, אך רק 3% מסך ההון בארה"ב באותה שנה - סכום שמסתכם ב-84 מיליארד דולר - גויס על ידי סטארט-אפים בהובלת נשים. לעומת זאת, סטארט-אפים בהובלת גברים גייסו 80% (היתר הוא שילוב בין השניים). במחקר שבוצע בין 2010 ל-2016 באוניברסיטת קולומביה עלה כי במפגשי פיץ', שבהם יש למכור את הרעיון ואת החברה במהירות, שני שליש מהיזמים הגברים נשאלו על סיכויי ההצלחה שלהם בעוד ששני שליש מהנשים נשאלו על הסיכוי שלהן להיכשל.

יפעת אורון, מנכ"לית לאומי טק, מסבירה ל"גלובס": "זה לא מופרך, כשמשקיעים ברעיון בשלב מוקדם, קשה לבחון דברים שהם מעבר לקבוצת היזמים שעומדים מאחורי הרעיון. למשקיעים קל יותר להתחבר ליזמים שדומים להם - למשל רקע תעסוקתי, צבאי ותרבותי. לכן יזמים שאינם באים מרקע דומה לזה של מנהלי ההשקעות בקרנות ההון סיכון, מתקשים יותר לגייס כסף."

אורון, שמובילה את פעילות ההייטק של הבנק ופרסמה לאחרונה מאמר דעה על הזברות במגזין Entrepreneur, הוסיפה: "המציאות הממונית הולידה חברות שהיו צריכות לקום בלי הכסף המוכר של קרנות הון סיכון, שמתנהלות בצורה אחרת. לחברות יש פחות גמישות ופחות יכולת לצבור הפסדים, ולכן הן חייבות להיות יעילות ולהגיע מהר ללקוחות ולהכנסות".

מי שביסס את הדיון על הזברות היו ארבע יזמיות אמריקאיות: ג'ניפר ברנדל, מארה זפדה, אסטריד שולץ ואניה וויליאמס, שייסדו את תנועת Zebra Unite. ההתחלה שלהן כללה פוסט ויראלי בשפה פרובוקטיבית ומעוררת מחשבה בפלטפורמת מדיום: "סטארט-אפים, בדומה לאנטומיה הגברית, מעוצבים לאירועי נזילות", הן כתבו ומשם הציעו לבחון את המטאפורות שממלאות את תחום ההון סיכון כמו Seed, Acceleration, Exit ו-Growth, והזכירו שלסטארט-אפ יש סיכוי להצליח בדיוק כמו הסיכויים הדלים שיש לזרע להפרות ביצית".

בעיניהן מדובר על מודל ממוני בזבזני ולא רצוי, שבו מיליארדי דולרים מייצרים מעט מאוד הצלחות כלכליות. הזברות, לעומת זאת, מציאותיות הרבה יותר ועל כן מציעות מודל חלופי. הן רוצות לפתור בעיה משמעותית תוך תיקון מערכות קיימות, לתקן את מה שחדי הקרן שברו ועדיין להיות רווחיות, הן רוצות להימנע מהמירוץ הממוני שבו מתמודדים על תואר חד-קרן. עבורן, רשימות של "יזמים מבטיחים" (ששמים לב אליהם), הן חסרות תכלית ואין לראות בשערי מגזינים סימן להצלחה.

משקיעי הון סיכון נמשכים שנים לחדי קרן, אך הזברות טוענות שעדיף לא להיכנע לנורמות הקיימות ואין לקחת חלק ברטוריקה שמתגמלת את מי שמבטיח צמיחה מהירה שאפשר לכמת רק בכסף. במודל החלופי של הזברות מייצרים סגנון השקעה נוסף שמתגמל חשיבה לטווח ארוך, שמעדיף לפתור בעיות על פני שיבוש. הן רוצות עסקים שמעבר לכך שהם מצליחים כלכלית, הם גם מייצרים משמעות וערך ללקוחות.

הדיון על העקה המוסרית של התעשייה מתנהל כבר שנים. מדי זמן מה צצה עדות חדשה על החד גוניות המחשבתית והפיזיולוגית של מי שמובילים אותה - משקיעים ומושקעים כאחד - על סביבות עבודה רעילות ודכאניות. עיתונים ומגזינים (גם אנחנו) הכריזו זה מכבר על תהליכים מפעפעים של כניסת העובדים לריק שהותירו מאחוריהם הרגולטורים, או על הניסיון ("המופלא") שלהם למחות על מכירת מוצרים בפיתוחם לתעשיות הביטחוניות.

לרגע יוצא דופן אחד לפני חודשיים, אחרי שנחשף רצח העיתונאי הסעודי בתורכיה, אפילו היה נראה כאילו נוצר גל קטנטן של חשבון עצמי בתעשיית ההייטק על השאלה מאיפה מגיע הכסף: צצו עדויות מעניינות על יזמים ששאלו את המשקיעים שלהם האם הממשל הסעודי, משקיע כבד בשוק, לקח חלק במימון סיבוב כזה או אחר.

רגע דומה היה בקיץ 2017, אז בהלת ה-ICO (הנפקות מטבעות דיגיטליים) תפסה תאוצה וסטארט-אפים קטנים וראשוניים בתחום הבלוקצ'יין הצליחו לגייס עשרות מיליוני דולרים בתוך דקות ספורות. ICO, בשונה מזברות, רחוקים שנות אור משמרנות עסקית אבל בשני המקרים מדובר ביזמים יחסית קטנים שסובלים מבעיית אמונה מצד המשקיעים השמרניים. על אף שזברות ובלוקצ'יין מנסים לפעול במעין יקום מקביל של ההון סיכון, צריך לזכור שבסופו של יום הכסף מנצח. כל עוד המשקיעים יחפשו את הסיבוב הענק במונחי דולרים, שום דבר מהותי לא באמת ישתנה, גם לא בתקופות של מיתון.

ההון ימשיך לזרום מאותם המקומות אל אותם המקומות וייצר עבור סטארט-אפים צעירים מאוד ספציפיים שקט נפשי, יכולת להכיל הפסדים, אורך נשימה ולא פחות חשוב - תחרותיות בגיוסי טאלנטים. הוא יאפשר צמיחה, התרחבות, סבבי גיוס נוספים וימשיך לייצר עניין סביבם בהיזון חוזר הדוק. הנה, קחו למשל את תחרות הסטארט-אפ המבטיח של "גלובס": מתוך 30 חברות שמתחרות על התואר (הבחירה - על ידי משקיעי הון סיכון), 25 הן כאלו שנוסדו ומנוהלות רק על ידי גברים, לארבעה סטארט-אפים יש אישה אחת בגרעין המייסדים ועוד סטארט-אפ אחד בודד הוקם על ידי אישה, ללא גברים לצידה.

ערך חברתי במקום מפלצות טכנולוגיות

אורון הבינה שחברות הזברה הן הזדמנות לייצר ערך, לא רק בגלל הרצון לעודד גיוון בתעשייה אלא גם מסיבות בנקאיות כלכליות: "קמות חברות שהיו צריכות להתמודד עם אמצעים פיננסיים מצומצמים, מה שבפועל גרם להן להיות יעילות ולהיות עסק - כך שהן כבר לא סטארט-אפ, אבל אנחנו מחפשים פוטנציאל בסוגים רבים של חברות. אנחנו יודעים לתת אשראי בשלבים ראשונים כאשר החברות עדיין מפסידות, אבל בוודאי שיש לנו יכולת חיבור מובנית עם חברות טכנולוגיה שכבר מייצרות הכנסות משלב מוקדם ולא צורכות הרבה כסף. אולי החברות האלו מוותרות על איזשהו סוג של צמיחה שימנע מהן להיות חד-קרן אבל הן חברות יציבות וצפויות".

אם נחזור וניזכר במנטרות של ענקיות הטכנולוגיה לפני שהיו ענקיות, נראה כי הם מרוכזים בשיפור ושינוי: לחדש ובוודאי לצמוח, מתוך יצירת ערך לצרכנים ולקהילות. גוגל דיברה על "אל תעשה רע", עבור אמזון זה היה "עבודה קשה, תהנה, עשה היסטוריה" ובפייסבוק רצו "ליצור קהילות". ההצלחה שלהם הייתה מבוססת, אם בכוונה כנה או לא, על הרצון לבנות מוצר שיוסיף ערך חברתי, לא רק תאגידי פרטי תוך שיבוש תעשיות קיימות.

כשמתחילים להתרחק מהרעיונות האלו, מה שנשאר לנו הן מפלצות טכנולוגיות שמשבשות בחירות, מפיצות חדשות מזויפות, סוחטות את מיציהם של עובדיהן במחסנים. מודל מנוון ולא מסעיר שחברות צעירות - בדחיפה אסרטיבית של המשקיעים - מנסות להעתיק ולשכפל כשהערך הכלכלי הכללי לא באמת עולה. "אנחנו מנהלים עסק וכדאי שנצמח", מסכמת אורון. "אני מאמינה שגיוון מעלה תשואה. בסופו של דבר בדירקטוריונים ששיעור הייצוג הנשי בהם גבוה יותר, התוצאות הפיננסיות טובות יותר. זה לא טוב שיש לך דירקטוריון שכולם חושבים אותו הדבר ורואים את אותו הדבר. זה לא מאתגר ולא שואל את השאלות הקשות".