מניפסט הצרחה: שום דבר לא פורט על הנימים שלי יותר מצרחה ודיסטורשן

א. מרוב שהעיניים נשואות רחוק, משהו כמו 480 מיליון קילומטרים מכאן אל המאדים, שם נחתה השבוע הגשושית אינסייט אחרי מסע של כ-200 ימים, לא שמנו לב ולא עשינו עניין גדול מזה שתחנת החלל הבינלאומית ציינה השבוע 20 שנה להיווסדה. 20 שנה למאחז האנושי הראשון בחלל. אז נכון, זה לא ממש חלל - לתושב חיפה יהיה קרוב יותר להגיע לתחנת החלל מאשר לאילת, וזה עוד בלי לדבר על הפקקים - ובכל זאת. 20 שנה של נוכחות אנושית קבועה בשמיים. 20 שנה שיש לנו מישהו למעלה, בחלונות הגבוהים באמת. 20 שנה של שיתוף פעולה בינלאומי זה לא דבר קטן, ולעניות דעתי זו סיבה טובה להרים כוסית לחיינו ולחיי כל אחת מ-233,600 הזריחות והשקיעות שראה האדם מהחלונות הגבוהים של תחנת החלל.

ב. השבוע הלכנו עם הילדים ל"רפסודיה בוהמית", הסרט על פרדי מרקורי ולהקת קווין. בדרך סיפרתי לילדים את סיפור "המנוח ואני" שלי על פרדי, שהלך לעולמו השבוע לפני 27 שנים: הייתי מדריך בקד"צ של המודיעין אי שם בשרון. הייתה זו שעת אחר צהריים חורפית וישבתי בחדרי כשבמהדורת החדשות של 17:00 הודיעו על מותו. בלי לחשוב פעמיים, למעשה בלי לחשוב אפילו פעם אחת, רצתי לכיתה, התפרצתי להרצאה של תת-אלוף ובישרתי לחניכיי את בשורת האיוב: "זה יום עצוב לעולם, יום עצוב לרוקנרול". אני זוכר את מבטי התימהון מצידם ואת המבט הזועם של התא"ל. התקרית עלתה לי בנזיפה אם אינני טועה. האם זו הייתה הנקודה שבה החלטתי לפרוש מקריירה צבאית ולהקדיש את חיי לחיים? יכול מאוד להיות, אמרתי לילדים, יכול מאוד להיות. אומנם אהבתי את חיי הקסרקטין, ילדיי, אבל את פרדי - ואת הרוקנרול - אהבתי יותר.

הילדים לא האמינו למילה, מבחינתם, כל מה שאני אומר הוא פייק ניוז ואין מילה כזו קסרקטין. התווכחתי, אבל בדיוק התחיל הסרט שלמרות שלא היה הכי מדויק מבחינה היסטורית, היה סוחף כמו הכינרת בשעות אחר הצהריים. במהלכו, חשבתי לעצמי שאולי באמת המצאתי את הסיפור עם הקורס, הרי הילדים צודקים - האוטוביוגרפיה שלי מפוברקת לגמרי. אבל כשיצאנו, פתחתי את הטלפון ושככה יהיה לי טוב - באור שאני רואה הייתה שם הודעה ממישהי שהייתה חניכה שלי בקורס קד"צ של המודיעין אי שם בשרון, שהלכה עם הילדים שלה לרפסודיה בוהמית ונזכרה בסיפור. א-הא! הקראתי את ההודעה לילדים וזכיתי לרגע נדיר של אמינות.

פרדי חייך מהשמיים את חיוך חתול הצ'שייר שלו.

ג. רוצה לומר שמאז ומתמיד, בעיקר ובטפל, באמת ובדמיון, ברוח ובחומר - הרוקנרול הוא חלק משמעותי ומשפיע בחיים שלי, בטח במישורים הרוחניים של הדברים ויותר מכל התיאוריות והפילוסופיות והדתות והספרים והסרטים והאמנויות. אלה כתבי הקודש שלי, אלה הגיבורים, האלילים, זו המיתולוגיה. שום דבר לא פורט על הנימים שלי יותר מצרחה ודיסטורשן.

השבוע, אם כן, הוא שבוע חשוב בתולדותיי: בימים אלה, ממש לפני 50 שנה, בסתיו-חורף 1968, הוציאו הביטלס את האלבום הלבן, הרולינג סטונס שחררו את שירם "סימפטיה לשטן" ובעיקר - נוסדה להקת הלהקות לד זפלין (נדייק: הוחתמה בחברת תקליטים, אבל זה כבר מושג שתצטרכו להסביר לילדים שלכם בעצמכם). שבוע כל-כך חשוב עד שלדעתי בהחלט אפשר לציין בו את שנת היובל לרוקנרול כפי שאנחנו מכירים אותו.

ברור, קשה לשים תאריך מדויק על הרוח הגדולה, מתי בדיוק החלה לנשוב ומאיפה. נכון, הרוקנרול היה כבר בסביבה כמה שנים טובות ב-1968. נכון שלא מעט מיצירות המופת הנצחיות של הז'אנר כבר נכתבו ולא מעט מגיבורי התרבות הצעירה כבר הלכו לעולמם. מתי הכול התחיל? יש שילכו אחורה לבלוז, יש כאלה שעבורם הרוק מתחיל עם אלביס, יש כאלה שיגידו צ'אק ברי, יש כאלה שיגידו הימים הראשונים של הביטלס, של תרבות הנגד בסן פרנסיסקו - כולם צודקים ואין לי שום בעיה שכל אחד יציין את מה שבא לו כרצונו ולפי ראות עיניו, הרי זו רוח הרוקנרול.

בשבילי, דווקא השנה הזו, ובעיקר סופה, מסמלים נכונה את היובל האמיתי. המפץ הגדול התרחש לא מזמן, ועכשיו אנחנו בשלב התגבשות היקום, היווצרות החלקיקים והגלקסיות ומה לא. והנה, בנקודה הזו בזמן, השבוע לפני 50 שנה, מגיחה לד זפלין מתוך הכאוס ומעניקה לרוח הרוקנרול את ההתגלמות המושלמת בבשר. היו, ויש, ויהיו המון להקות, אבל לא תמצא התקבצות כזו של ארבעה מוזיקאי-על לישות נשגבת אחת שהכירה לעולם את צורת הפולחן הטהורה: רוקנרול אצטדיונים.

ד. יש זמרים נוגים. הם לא מעניינים אותי. יש להקות שצובעות בגוונים ליריים את היומיום האפור. לא אכפת לי מזה. יש שירים עדינים ששרים חלש. אני מעביר אותם. יש הופעות אינטימיות. אני משתדל לא ללכת. מה שאני צריך זו להקה שתתופף בתופי הטם-טם ותשחרר את המפלצת הקדומה. אני צריך לא לדעת מה הולך לקרות עכשיו. אני צריך שיעשו לי את מה שקרה השבוע לשישה אנשים שעלו על מעלית בגורד שחקים בשיקגו, ובקומה 95 ניתק הכבל והם נפלו 84 קומות עד שנעצרו ללא פגע. ככה אני רוצה להרגיש.

אני קצת מקנא באנשים האלה כשאני מדמיין את עצמי נופל איתם במעלית וצורח את הצרחה הכי איומה שאי פעם צרחתי, צרחה שמתפרצת מהמקום הכי עמוק שלי ולא מתחשבת בשום דבר. ככה אני רוצה להרגיש. אני צריך את הצרחה - הרי הצרחה מהות הכול, היא העומדת בלב הרוקנרול. ואם אני לא יכול לצרוח אותה, ולא תמיד אני יכול, אז שמישהו יצרח את זה במקומי. ואף אחד לא צרח כמו רוברט פלאנט כשמאחוריו מכה ג'ון בונהאם בתופי הגיהינום.

לאנשים ששואלים אותי מה הסוד שלי, ואין הרבה כאלה, אני תמיד ממליץ ללכת רחוק, עדיף במדבר, אבל גם מול הים זה טוב, וכשאף אחד לא רואה אותם, פשוט לצרוח כמו משוגעים, לצרוח כאילו מישהו מכניס לכם יד לגרון והופך אתכם מבפנים החוצה כמו סוודר.

כי אם אדם הוא באמת עולם ומלואו, חייבים להיות בתוכו הרי געש, לא ככה?

ה. 50 שנה לרוקנרול, וגם אני עוד מעט כבר לא ילד. למזלי, יש את רוברט פלאנט שעדיין ממשיך לשאת את הלפיד ומלמד אותי לחיות. הוא לא משחזר את מה שהיה, שר קריוקי ללהיטים מלפני חצי מאה, הוא לא ממחזר ולא מתחפש, הוא לא נאחז - הוא חי את העכשיו. לא כי "ההצגה חייבת להימשך" - זה משפט של הסתומים מהתיאטרון. ברוקנרול זו לא הצגה, זו האמת, זה החיים. ושנית, הוא מראה לנו שהדברים לא "חייבים" להימשך - הם יימשכו כמה שזה נכון, ואז ייפסקו. כי לכל דבר יש סוף. האש תבער עד שתכלה, אבל עד אז - תבער מכל הלב ותצרח כאילו אתה במעלית שנופלת 84 קומות, אולי יבחינו בך מהחלונות של תחנת החלל הבינלאומית.

ואם לא, גם טוב.