תמיד היו פוליטיקאים ששיקרו, אבל נראה שכיום רבים מהם משקרים כמעט כל הזמן, בכל עניין, בלי עכבות ובלי שמץ של בושה. לאחרונה למשל השרה מירי רגב האשימה את ח"כ תמר זנדברג באמירת שקרים נגדה, וזנדברג טענה את אותו הדבר נגד רגב. השקרים הללו נאמרים בשבילנו ולמעננו, הם נועדו להשפיע עלינו. אבל הציבור לא יכול להיות לגבש דעה לכאן או לשם, כאשר הוא אינו יכול לדעת מהו שקר, ומהי אמת.
משקרים כדי לבלבל
לא לטעות, זה לא פייק ניוז. לא מדובר בידיעות עיתונאיות אלא בדברים היוצאים ישירות מפי פוליטיקאים, אפילו הבכירים שבהם. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן דונלד טראמפ, אצלו אמירת שקרים היא כמו לצחצח שיניים. הוא עושה זאת בטבעיות, במצח נחושה, ואז מנצח בבחירות לנשיאות. הוא מהווה דוגמה לפוליטיקאים שאם הם רוצים קולות, הם עושים זאת באמצעות שקרים. לבלבל את הציבור, את העיתונות, את בתי המשפט. מצב של בלבול הוא כר נוח לפוליטיקאים שהשקר הוא לחם חוקם.
המורה והתלמיד
אחד התלמידים המוכשרים ביותר של טראמפ הוא בנימין נתניהו. כמו טראמפ הוא לא צריך מחקרים, לא טורח לבדוק, הוא סומך על ציבור תומכיו שיקבל את דבריו כתורה מסיני, גם כאשר הם חסרי שחר. "הערבים נוהרים לקלפיות", היה תרגיל שטראמפ היה מתגאה בשכמותו. שקר מוחלט, אבל הוא הוכיח את עצמו. נוהרים שלא נהרו השפיעו בצורה דרמטית על תוצאות הבחירות האחרונות.
עוברים לסדר היום
מה קורה כאשר נחשפים שקריו של פוליטיקאי? שום דבר. לא בארה"ב, לא אצלנו ולא בשום מדינה דמוקרטי אחרת. צועקים, מגנים, מוחים ועוברים לסדר היום. לשקרים ולשקרנים בפוליטיקה יש למעשה חופש מוחלט מהציבור להמשיך בהתמחותם השקרית.
לציבור מגיע לדעת
מה שאני לא מבין זה מדוע לא עושים שום דבר בעניין זה. בספר החוקים שלנו קיים חוק נגד הוצאת דיבה, פגיעה בפרטיות וכיו"ב. למה רגב למשל לא מגישה תביעה נגד זנדברג ולהפך? זה לא רק עניין פרטי שלהן. הדברים נאמרו בכנסת. לציבור מגיע לדעת מיהו שקרן, אחרת לא יידע להבדיל בין עובדה לבין בדיה, בין דובר אמת לבין כזבן. זכותו של הציבור לדעת, אבל לא שקרים המשבשים את דעתו ודעותיו.
מגיפה זיהומית
רגב וזנדברג הן דוגמה עכשווית, אבל יש עשרות ומאות כאלה. זו מגיפה שמזהמת את התהליך הדמוקרטי, את הצורך שאנשים יצביעו על סמך עובדות ולא על סמך בדיות.
כתבות
ני"ע
