מה שלא מספרים לקורבנות הסחר בנשים

בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 מדינת ישראל מיגרה את הסחר בנשים למטרות זנות. דובר בצעד ראוי מאין כמוהו, שנעשה בכוונה מלאה - אבל באופן חלקי.

אף אחד לא תיאם עם צרכני הזנות את ההחלטה שלא יהיו פה יותר קורבנות לנצל, ואף אחד לא פעל כדי להוריד את הדרישה לצריכת זנות, ובהתאם קרו שני דברים חמורים:

הראשון - הסרסורים וסוחרי הנשים התחילו לדרדר נשים מקומיות לזנות. כך קמה לה תעשייה כחול-לבן, של 14,000 נשים וגברים שמנוצלים מדי יום לזנות בישראל.

והשני - הסחר חזר! לקח לו כמה שנים, והפעם זה נעשה בצורה יותר מתוחכמת. אבל בשורה התחתונה, היום כבר לא צריך להביא את הקורבנות דרך הגבול שהיה פרוץ בסיני, אלא דרך השער הראשי, מנתב"ג ושדות התעופה ליד אילת.

עיטור המאבק בסחר בבני אדם יוענק היום (א') אחר-הצהריים על-ידי נשיא המדינה, לשני גורמי מפתח במאבק בשנים האחרונות - סנ"צ רובי קיים ממשטרת ישראל והמרכז הארצי לטיפול בשורדי עבדות וסחר בבני אדם, מסיל"ה.

אין ספק כי יש ערך גדול להכרה על-ידי הנשיא, בצורך להעניק פרס, במיוחד כי מדובר בתופעה שכבר שנים מדינת ישראל טוענת שמוגרה. אבל תסלחו לי, עם ההתגברות האדירה של הסחר בנשים לישראל, לא יכול להיות שנמשיך להיות רק בזמן פרסים - אלא הגיע הזמן למעשים.

בשנה האחרונה, עם התקדמות החקיקה לאיסור צריכת זנות (שהוכחה בעולם כאפקטיבית למיגור סחר), ניכרת עלייה באכיפה המשטרתית נגד סרסורים. פעם אחר פעם נחשף איך בפשיטות על בתי הבושת בישראל, ואפילו על מועדוני החשפנות, נמצאות "תיירות" או "עובדות זרות" שנוצלו במקום.

קורבנות סחר אלה (וזה מה שהן - תיירות אלה נשים שבאות לטייל, לא מי שהובאו להיות מנוצלות בתעשייה אכזרית) אולי מגיעות לפה "מבחירה", כמו שאומרים לנו. אולי הצעירות ממזרח אירופה באמת בוחרות לעלות על המטוס בעקבות המודעות ברשת שמבטיחות להן הזדמנות של ממש בישראל. כסף גדול שרק יצטרכו לחלוק 50/50 עם הסרסור, אבל כרטיס הטיסה עליו, וכל שנשאר להן זה לארוז מזוודה ולבוא לגור קרוב לים בתל-אביב או בת-ים.

אף אחד לא מספר להן מה זה באמת אומר להיות בתעשיית הזנות הישראלית. אף אחד לא מספר מה זה להיות שקופה לחלוטין לרשויות, שמהרגע שתנחתי פה תרגישי שאין לך למי לדווח אם פוגעים בך.

אף אחד לא מספר לך במודעות עם התמונות של הטיילת של תל-אביב, שכשתגיעי לישראל, כדי לבדוק אם את מתאימה לתפקיד, כנראה שיאנוס אותך הסרסור שלך, לפעמים יותר מפעם אחת.

אף אחד לא יסביר מה זה אומר להיות במציאות בה הסרסור יודע שאת שקופה, שלעולם לא תתלונני. שאם תגידי שאת לא רוצה להיות פה, או לא רוצה להמשיך לקבל עשרות לקוחות, או אפילו לסרב לאדם אחד, הוא יוכל לאיים עלייך איומים מחרידים - מהגעה לכלא הישראלי, דרך שימוש באלימות קשה או איומים שהוא יודע מאיפה באת ומי המשפחה שבחרת לעזוב כי הייתה זקוקה כל-כך לכסף, ואם תגידי לא - הוא ידאג להגיע אליה כדי לפגוע גם בה.

אף אחד לא יספר לך שיפחידו אותך מהמשטרה, כי יסבירו שהשהות שלך, או זה שאת מרוויחה פה כסף, זה בכלל לא חוקי. אף אחד לא יספר לך שיש לך פה זכויות שיגנו עליך ומקלט, ושאם אכן תימצאי (וזה הפער הגדול) - הרשויות ירצו בטובתך. וכך מתחילה התופת.

החברה הישראלית מסרבת להמשיך להיות אדישה לאלימות נגד נשים. 50% מהציבור מסרב לשתוק על האלימות המתמשכת כלפיו, ובהתאם מתכוונות לשבות ביום שלישי הקרוב. אבל אני כאן כדי להזכיר שהכול קשור, שחברה שמותר לקנות בה גוף של אישה היא חברה חולה מהיסוד, שמדינה שממשיכים "לייבא" אליה נשים כאילו היו בשר, חייבת לצאת למלחמה אמיתית בניצול כל-כך מחריד. אז נכון, זה באמת מרגש שאפילו נשיא המדינה מבין שעל המאבק בסחר בבני אדם צריך לתת פרסים, העניין הוא שזה כבר מזמן לא זמן לפרסים, זה זמן למעשים. 

■ הכותבת היא מנהלת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות.