המחאה נגד אלימות המופנית כלפי נשים היא מהמוצדקות שהתעוררו בישראל בשנים האחרונות, אבל יומיים לפני מועד השביתה, נראה כי לפחות באופן תקשורתי היא לא מצליחה לייצר את אותה תהודה שייצרה לפני חודשים ספורים מחאת הלהט"ב.
בשלב הזה כבר היו אמורים להירתם למחאה עשרות חברות מסחריות ואפילו מהסיבה האינטרסנטית: נשים מהוות חצי מהאוכלוסייה, ומשקלן ברוב החלטות הקנייה מכריע - לא לחינם רוב הקמפיינים המסחריים מופנים אליהן.
הסיבה לכך טמונה באופן ניהול המאבק: למאבק חברתי לא מספיק להיות צודק, צריך גם לדעת לנהל אותו תקשורתית.
מחאת הלהט"ב נוהלה כמו מלחמה - מחמ"ל - על-ידי חברי קהילה מקושרים שבאים מתוך התקשורת ומהעולם המסחרי, ולכן הם גם הבינו כיצד לייצר באזז תקשורתי שהפך את ההצטרפות למחאה לדבר הנכון להיות בו. הם פתחו בבליץ שאי-אפשר היה להתעלם ממנו ונקשו על כל דלת. למארגני המאבק היה פנים ושמות. לא היה צורך לחפש אותם - הם הגיעו למי שצריך ולא היססו להיות לא נחמדים כשחשו בכך צורך.
מחאת הנשים, לעומת זאת, מרגישה מאורגנת פחות. "מי מנהל את המאבק", שאלו היום רבים, שהתקשו להבין מי עומד מאחוריה. בשלב הזה מי שלוקח עליה בעלות הם בעיקר דמויות פוליטיות כמו מרב מיכאלי ואחרות, שאולי מחוברות לנושא, אבל בהיעדר פנים אחרות הן בלי להתכוון צובעות את המחאה בצבע פוליטי.
לבעלי ההשפעה קל לשבת בבית ולצקצק בלשון אל מול הנרצחת התורנית, אבל התופעה נראית להם רחוקה. כי האלימות נגד נשים לא נעשית בפרהסיה, ורוב מקבלי ההחלטות לא מכירים נפגעות אלימות באופן אישי, כי גם אם יש להן בארגון מישהי כזאת, סביר להניח שהיא לא נושאת לגבי זה שלט.
בשעות האחרונות נראה כי המודעות להפגנה מתחילה לחלחל לגופים הכלכליים. יותר ויותר גופים מודיעים על החלטתם להצטרף. הבאזז התקשורתי עדין לא קיים מספיק, אך ניתן רק לקוות שגם זה יגיע.
בשלב הזה נראה כי אין במחאת הנשים מי שעובד מול התקשורת ורותם אותה. לא נראה שיש עבודה מול הנשים החזקות בתעשיות השונות, פעילות חברתיות או כל גורם מסחרי שיכול לסייע. ייתכן שבונים על מחאה ספונטנית, אבל בעידן התקשורתי של היום, גם לספונטניות חייבים לדעת לעזור.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
