● לחלק הראשון בפרויקט נשות המופת של "ליידי גלובס"
לראשונה בפרויקט נרחב, מקבץ "ליידי גלובס" את 30 הנשים המופתיות של ישראל, שהופכות בפעילותן החברתית את המדינה למקום טוב יותר. פרויקט זה מציג את הנשים שמאחוריהן פעילות רבת שנים ששינתה חייהם של רבים, לצד כוחות עולים בתחום. המשותף: כל הנשים בפרויקט מונעות מתוך בעירה פנימית לתיקון עולם. לפעמים מתוך נסיבות חיים קשות, הן מחליטות לפעול למען האחרים, ובוחרות להסתכל על היש. גם אם חיו ברחוב, איבדו את היכולת ללכת, חוו אובדן קשה בגיל צעיר - הן הצליחו להפוך את הסיטואציה המשברית להובלה שמביאה מזור והקלה לאחרים, ובדרך מביאה להן גאולה אישית.
גל לוסקי, עדי קול / צילום: רמי זרנגר
גל לוסקי
Israeli Flying Aid
המיזם. העמותה שהקימה לוסקי פועלת להצלת אוכלוסיות במוקדי סכסוך ואסון, במדינות שאיתן אין לישראל קשרים דיפלומטיים ובמדינות האוסרות הכנסת סיוע מציל חיים לתחומן.
הטריגר. "היוזמה נולדה מתוך אג'נדה ישראלית המקדשת חיים, ולמעשה באה לפצות על צביעות ועוול שנעשה בפרק 7 באמנת מועצת הביטחון של האו"ם, המגדיר כי מניעת סיוע איננה נחשבת חלק ממעשי 'פשע נגד האנושות', למרות שרצחי העם המשמעותיים אינם מתרחשים בשל שימוש בנשק חם, אלא באמצעות מניעת סיוע מציל חיים. כשזיהינו ששלטונות אפלים הופכים אסונות הניתנים לטיפול פשוט לנשק להשמדה המונית, החלטנו שהארגון שלנו יסייע לאוכלוסיות אזרחיות.
"בסוריה, למשל, המשטר הוא החוק, אבל הוא גם הרוצח. מי הוא, שיקבע אם נכניס סיוע מציל חיים לילדים ונשים שאותם הוא מענה, מרעיב או מפציץ בחומרים כימיים? אף אחד לא מבקש רשות להרוג, ואנחנו לא מבקשים רשות להציל חיים, באף מקום ומאף אחד. אנחנו מצילים חיים איפה שצריך, לא איפה שמותר".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "היוזמה הפכה אותי לאדם סרקסטי וציני. אין לי סבלנות לצביעות. העולם שלנו משופע בפוליטיקאים עם אפס יכולות הנהגה, ואם כל אחד מאותם פוליטיקאים קטנים היה רואה בקורבן אחד בודד של מלחמה את הילד הפרטי שלו, החיים של כולנו היו נראים אחרת. זה כל כך מכעיס אותי, שלמדתי לצלוף ולהצליף בהם. איבדתי סבלנות לאטימות ולזחיחות של פוליטיקאים בעולם כולו. אם העולם חושב שלאסד יש זכות מוסרית להנהיג מדינה אחרי 900 אלף הרוגים, יש כאן בעיה. אם זו לא צביעות, אז מה כן? אם הייתה לי את הזכות להיות מתוסכלת ולהתעייף, הייתי עושה את זה. אבל כשאנשים נשחטים ונרצחים, אין לי".
תובנה מהדרך. "שאין לי זכות לוותר, להתייאש ולכאוב. ולמדתי בעיקר פרופורציה. אנחנו מצילים חיים של ילד ומחזירים אותו להורים שלו, אני אמורה להרגיש על גג העולם, אבל במקום זה אני מרגישה שיש מאות אלפים שלא אגיע אליהם ולא משנה כמה אתאמץ. למדתי, בעיקר, שיעור משמעותי על היכולות של אדם קטן, כמוני, לקום בוקר אחד בלי ידע מקדים ויכולת, אבל עם בחירה לא להשלים עם העוולות על הפלנטה שנולדנו עליה ולפנות זמן לנסות לתקן אותה, ולו בטיפה".
עדי קול
'אוניברסיטה בעם'
המיזם. הארגון שייסדה מאפשר למבוגרים חסרי השכלה מרקע סוציו-אקונומי נמוך, שנפלטו ממסגרות חינוכיות, ללמוד קורסים אקדמיים ייעודיים המועברים על ידי סטודנטים מצטיינים בארבע אוניברסיטאות. בכל שנה לומדים במסגרת המיזם כ-2,000 תלמידים המופנים ללימודים על ידי רשויות הרווחה, הבריאות והחינוך.
הטריגר. "כסטודנטית לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית, יזמתי תוכנית בשם 'משפט רחוב', שבמסגרתה סטודנטים למשפטים העבירו סדנה בנושא חוק ומשפט לנוער עובר חוק. בטקס הסיום של הקורס ערכנו משפט מבוים בפקולטה ואליו הוזמנו הורי הנערים. בכניסה לאולם ניגש אליי אחד ההורים ושאל אותי מהו המקום הזה. כשהסברתי לו, הוא ענה: 'חבל על הזמן של הילד, עדיף שילך לעבוד. זה לא מקום לאנשים כמונו'. באותו רגע ידעתי שאעשה כל שביכולתי על מנת שלא יהיו אנשים בישראל שיחשבו שהאקדמיה סגורה בפניהם".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "המפגש הייחודי בין התלמידים שנכנסו לראשונה בשערי האוניברסיטה לבין הסטודנטים שנוכחו בכוח העוצמתי שניתן בידם, גרם לי להאמין בכוחו של אדם אחד להוביל שינוי בחייו ובחיי הסובבים אותו".
תובנה מהדרך. "את אחד השיעורים שיישארו איתי תמיד למדתי מ-א', מכורה לשעבר לסמים ושורדת זנות, בוגרת 6 שנות לימוד בלבד שהיום עומדת לסיים תואר ראשון בקרימינולוגיה. היא לימדה אותי שכשדלת אחת נפתחת ומעיזים להיכנס בה, אין לדעת כמה דלתות ייפתחו אחריה וכמה רחוק ניתן להגיע".
עדי אלטשולר / צילום: רמי זרנגר
עדי אלטשולר
'כנפיים של קרמבו', 'זיכרון בסלון' ורשת בתי הספר 'המכילים'
המיזם. בגיל 16, הקימה את 'כנפיים של קרמבו' - תנועת נוער לצעירים עם ובלי צרכים מיוחדים. השנה הקימה את רשת בתי הספר 'המכילים' - חמישה בתי ספר ציבוריים המשלבים תלמידים עם ובלי צרכים מיוחדים.
הטריגר. "הרגשתי שהדבר הבא מבחינתי הוא להמשיך את הקו שהתחלתי ב'כנפיים של קרמבו' גם בעולם החינוך הפורמלי, ולייצר אפשרות לכל תלמיד ותלמידה להיות הם, במקסימום שלהם. החלום שלי הוא לעשות חינוך מיוחד, מותאם אישית לכולם. ב'המכילים' המגוון האנושי הוא נכס ולא נטל, וכל זה מבלי להתפשר על מצוינות אישית ומבלי שתלמיד אחד יבוא על חשבון השני. השנה פתחנו חמישה בתי ספר, עם כ-1,700 תלמידים, אבל המשימה היא שכל בתי הספר יהיו מכילים, כי זו הפדגוגיה שנותנת מענה לחינוך במאה ה-21".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "למדתי עם השנים שליזמים חברתיים יש זכות בעולם הזה להיות כלי שרת לרעיונות, פרויקטים ומיזמים, ושעם הזכות לברוא וליצור, מגיעה אחריות לייצר דברים שיתקיימו אחרינו ולא יהיו תלויים בנו. צריך לזכור כל הזמן שהמיזם הוא מאיתנו, אבל לא שלנו.
"תנועה שקמה בעולם היא אף פעם לא יצירה של אדם אחד. אחד מסימני הצלחה בעיניי הוא שכמה שיותר אנשים ירגישו בעלות על הרעיון והמיזם. זה לא שיש מישהו אחד שהוא מקור הידע - כדי לייצר תנועה בת קיימא, הנוגעת בחיים של אנשים רבים, צריך לבנות שותפויות אמיתיות, להיות נדיבים, להתאמן על נפרדות ושחרור אגו ופחדים".
תובנה מהדרך. "אחד הרגעים הבלתי נשכחים עבורי היה כשאחת האימהות ב'כנפיים של קרמבו' שאלה אותי אם אני יודעת מה הפחד הכי גדול בלהיות הורה מיוחד. אמרתי שלא, והיא ענתה: 'מה יקרה לילדה שלי כשאני לא אהיה כאן'. היא סיפרה לי שהארגון נותן לה תקווה שאולי יום אחד לא תצטרך לדאוג כל כך הרבה, כי כשהיא מסתכלת על החניכים והחונכים, היא מבינה שגדל כאן דור אחר, שרואה בבת שלה חברה, מורה ושווה, ואולי יום אחד היא לא תצטרך לדאוג כל כך.
"דבר נוסף הוא ניצולת שואה, שאחרי ערב של 'זיכרון בסלון', אמרה לי: 'תמיד לפני חג, כשמראים את ניצולי השואה הרעבים ללחם בבית בלי חשמל, תזכרי שרווחתם האמיתית של ניצולי השואה היא שיזכרו אותם'. ואז נחתה אצלי ההבנה שיש כאן הזדמנות וחובה לתיקון היסטורי, כשיש שורדי שואה שעדיין כאן איתנו".
יסמין אבו פריחה / צילום: ענבל מרמרי
ד"ר יסמין אבו פריחה
ג'נסיס, להפחתת מחלות גנטיות באוכלוסייה הבדואית
המיזם. הקימה את Genesis במטרה לנסות למגר מחלות גנטיות באוכלוסייה הבדואית ובחברות סגורות אחרות על ידי הנגשת בדיקות גנטיות טרום נישואין. המודל כולל עיצוב בדיקת סקר המותאמת לאוכלוסייה הבדואית, שימוש בגישה מבוססת קהילה על מנת לבדוק את כלל הבדואים הצעירים לפני שהם מתחתנים וביסוס מאגר מידע גנטי בדואי, שיאפשר זיהוי של זוגות בסיכון.
הטריגר. "האוכלוסייה הבדואית נמצאת בתחתית המדרג הסוציו-אקונומי של החברה בישראל. למעשה, ניתן לומר כי האוכלוסייה הבדואית בנגב הינה המגזר העני, הבור והחולה ביותר בישראל. היא גם מחזיקה בשיעור הריבוי הטבעי הגבוה בעולם - 3.5% נכון לשנת 2017. המשמעות היא שהאוכלוסייה מכפילה את עצמה כל 19 שנים. במקביל, מכיוון ש-60% מהנישואים בקהילה מתרחשים בין בני דודים מדרגה ראשונה ושנייה, מתקיימת באוכלוסייה זו גם השכיחות הגבוהה ביותר של מחלות גנטיות (עד 15% בשבטים מסוימים).
"אני עצמי מגיעה ממשפחה בדואית ונשאית של מחלה גנטית שנקראת בטא-תלסמיה, שהיא המחלה הגנטית השכיחה ביותר בעולם הערבי. העבודה שלי במסגרת מחלקת ילדים בסטאז' הפגישה אותי עם מחלות גנטיות נוראיות נוספות שנפוצות בחברה הבדואית. התחושה העיקרית שיצאתי ממנה מהסטאז' היא שעם הטכנולוגיה המצוינת וההתקדמות האדירה שיש לנו היום, אין סיבה שנראה את המחלות האלו בשכיחות כל כך גבוהה. יש מה לעשות, ורפואה מונעת צריכה להיות הפתרון".
תובנה מהדרך. "מעולם לא דמיינתי שאעשה משהו כזה. אני לומדת כל הזמן דברים חדשים. הדבר הראשון שלמדתי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא איך להתמודד עם כישלון. היו לי המון כישלונות בדרך, ואני בטוחה שעוד יהיו, וזאת חוויה די מטלטלת ומכוננת. אני גם שמחה לגלות מחדש את החברה שלי - החברה הבדואית. גדלתי בעומר, רחוק מעין המשפחה המורחבת, ומתוך רצון להשתלב התכחשתי לשורשים הבדואים שלי. היום, בזכות המיזם, אני מרגישה מחוברת יותר מתמיד לשורשים, לתרבות המדהימה הזאת, לשפה ובעיקר לאנשים".
מאיה דרייר, שרה טנקמן, מייסון ריא / צילום: רמי זרנגר
מאיה דרייר
עמותת 'יד לנשימה'
המיזם. העמותה שהקימה דרייר מסייעת לחולים בתסמונת CCHS. החולים בתסמונת הנדירה מפסיקים לנשום בשנתם, וחלקם מתקשים לנשום גם בזמן ערות ותלויים בהנשמה מלאכותית 24 שעות ביממה. עמותת 'יד לנשימה' מהווה מקור תמיכה לחולים במחלת היתום ומקדמת את המחקר, במטרה למציאת טיפול תרופתי לכ-1,200 חולים בעולם. היא יזמה הקמת צוות מחקר ראשון בתחום בישראל, באוניברסיטת תל אביב.
הטריגר. "בעלי ואני הקמנו את העמותה לאחר שהתאומים שלנו אובחנו כחולים בתסמונת. רגע האבחנה היה לא פשוט עבורנו, זוג צעיר שהופך לראשונה להורים ומתבשר שילדיו חולים במחלה נדירה, שמשמעותה, בין היתר, שחייהם יהיו תלויים במכונת הנשמה מלאכותית. מה שהיה קשה אף יותר, הייתה ההרגשה של הבדידות. הרופאים לא הכירו את המחלה [שלחו אותנו לקרוא בגוגל], לא היו משפחות בישראל שיכלו לקשר אותנו אליהן, לא הייתה עמותה, אבל מה ששבר אותנו - ולמעשה גם מה שחיזק אותנו והניע אותנו להקים את העמותה - זה שדווקא בישראל, מדינת הטכנולוגיה, היזמות, הקדמה הרפואית והסטארט-אפים, לא מצאנו אף אחד שעוסק במחקר בתסמונת. המצב לא היה שונה בחו"ל. החלטנו שנרים את הכפפה ונביא את השינוי.
"אירוני, אבל דווקא מלילות חסרי שינה ומהלחץ הגדול של ההתמודדות עם תאומים קטנים מונשמים, החלטנו לפעול. ההרגשה שכל החיים נצטרך 'לשרוד את הלילה' ו'לשרוד את היום' גרמה לי לתחושה קשה אמיתית. סירבתי להאמין שכל מאמצינו יהיו קצרי טווח ויתמקדו בלשרוד. דווקא מהמקום הקשה והנמוך, החלטנו שהמאמצים שלנו צריכים להתחלק באופן שווה בין לשרוד את הלילה לבין לייצר תקווה לעתיד טוב יותר".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "הפעילות בעמותה גרמה לי להבין שאין דבר כזה להתייאש. המילה 'לא' מסמלת עבורנו שיש דרכים נוספות או עבודה יותר קשה. ובכלל, מאז האבחנה של הבנים, השיח של רועי ושלי הפך להיות 'נקרא עוד', 'נבדוק עוד', 'נמצא פתרון אחר'. אנחנו יודעים ששום דבר לא יעצור אותנו".
שרה טנקמן
קרן בריאה לקידום רפואת נשים
המיזם. הקרן שהקימה טנקמן פועלת לקידום זכויות וצרכי נשים במערכת הבריאות.
הטריגר. "החלטתי לפעול בעקבות טראומה אישית שקרתה לי לפני 4 שנים. הייתי בחודש חמישי להריון ראשון, עם תאומים, והרגשתי כאבים שהלכו וגברו. נסעתי בלחץ למוקד, ושם הרופא שבדק אותי טען שאלו כאבים מדומיינים ושלח אותי הביתה. הבנתי ללא כל ספק שהגוף שלי מאותת סכנה ושאני חייבת להגיע למיון, אבל הרופא סירב להאמין ולסייע לי. לבסוף נסעתי לבדי לבית החולים, שם הובהלתי לחדר לידה ועברתי לידה שקטה, שהסתיימה במותם של התאומים.
"בתקופה שלאחר הלידה ניסיתי להבין את הסיטואציה שבה צעקתי מכאבים ולא האמינו לי. למדתי שיש פער בין נשים לגברים - לאישה יש סיכוי גבוה שיתעלמו מהכאב שלה, בגלל התפישה החברתית המתייגת נשים כמתלוננות, מגזימות, היסטריות. נחשפתי לעוד היבטים שבהם המגדר משפיע על המערכת הרפואית, למשל העובדה שנשים נעדרו מהרבה מחקרים, ושיש המון מצבים רפואיים של נשים שלא זכו למחקר קליני מספק. החלטתי להקים את קרן בריאה ולהשמיע את קול המטופלות".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "המיזם גרם לי להאמין ביכולת של אדם לעשות שינוי, גם בתוך מערכת סבוכה וביורוקרטית. גיליתי שיש רופאים ורופאות מדהימים שרוצים לפעול יחד איתנו לשינוי. השיא היה כשקופת חולים כללית והסתדרות הרופאים הוציאו לראשונה נהלים בנושא בדיקות גינקולוגיות בהשפעת הפעילות שלנו. גם ברמה האישית, היום אני מאמינה לעצמי יותר. אני פחות מפקפקת בדעה או במחשבה שלי, גם אם מי שעומד מולי הוא 'בעל סמכות'".
תובנה מהדרך. "אני לומדת שכדי להילחם למען מטופלות, לפעמים אני צריכה לשים את עצמי דווקא בצד השני ולהבין מה הקשיים שהרופאים חווים, לנסות להבין איך הגענו למצב שרופא, למשל, צועק על מישהי תוך כדי שהיא עוברת הפלה. מהשותפים שלי במערכת הבריאות אני לומדת שהמציאות היא לא שחור-לבן ושכדי להתקדם צריך להיאבק אחד למען השני. אני נאבקת עבור המטופלות שראויות ליחס מכבד בחדר הטיפולים, אך גם עבור הרופאים שפעמים רבות עובדים בתנאים לא הגיוניים".
מייסון ריא
עמותת מ.ע.א, למען חד הוריות ערביות
על המיזם. הקימה את עמותת מונתדא אלמועילאת אלואחידאת במטרה לקדם שוויון לנשים ערביות חד הוריות, גרושות ואלמנות. במסגרת המיזם, נשים זוכות לתמיכה וייעוץ.
הטריגר. "לאחר הגירושין שלי, מצאתי את עצמי במקום מאוד קשה ועלוב. אנשים הפיצו עליי שמועות בגלל ההחלטה שלי להתגרש, וזה העמיד אותי במקום של אישה שלא שמרה על המשפחה והילדים שלה. נאלצתי להתמודד עם המצב החדש. מתוך החוויה הזו, חשבתי כל הזמן - אם אני אישה עצמאית וחופשית ובקושי שורדת, מה עושות גרושות אחרות? זה הפך למסע אישי, וברגע הראשון שהייתה לי הזדמנות להקים קבוצות תמיכה לנשים גרושות עשיתי את זה, והאפקט היה חזק. נשים גרושות ואלמנות מצאו אוזן קשבת, הכלה והעצמה בבת אחת, והרגישו צורך בהקמת גוף תומך שיפעל לשינוי תדמיתן ויעזור לעוד גרושות ואלמנות באזור שלנו".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "המיזם הפך אותי לאישה אמיצה ופמיניסטית יותר, שלא דופקת חשבון, וסייע לי לגלות את החוזקות שבי. בעקבותיו גם בחרתי להתמקד בנשים גרושות במסגרת הדוקטורט שלי. המיזם הזה הוביל אותי לעוד מיזמים שאני גאה בהם - מרכז העשרה לכלל התושבים בסח'נין, וגם בית קפה שפתחתי - 'ניסא קפה', שבו נערכים מפגשים של נשים ערביות ויהודיות".
תובנה מהדרך. "למדתי מאישה שהזכירה לי את הסיפור שלי - אחרי הגירושין היא לא רצתה לצאת מהבית והיה קשה לה להצטרף למעגל התמיכה שלנו. לקח זמן לשכנע אותה, אבל אחרי שנה היא השתנתה לחלוטין. הפכה לאישה חברותית יותר, יודעת לנהל שיח בלי להרגיש מאוימת ולא מרגישה אי נוחות על היותה גרושה. זה לימד אותי על כוח ועוצמה של קבוצה - היא יכולה להוקיע אותך חברתית, או להרים אותך למעלה".
יעל ארד / צילום: רמי זרנגר
יעל ארד
קידום ספורט הישגי בישראל
הפעילות. חברה בהנהלת הוועד האולימפי. הקימה את 'היום שאחרי', המסייע לספורטאים אולימפיים בתהליך הפרישה מהחיים התחרותיים. פועלת לקידום ספורט הישגי בישראל, וקידום ערכי מצוינות בעולמות היזמות, ובקרב בני נוער.
הטריגר. "כמי שהתמודדה עם חבלי הלידה של בניית תהליכים הישגיים בספורט הישראלי בשנות ה-80, הבטחתי לעצמי שאחרי שאתבסס בעולם העסקי, אחזיר לקהילה שממנה באתי. החלטתי להשתלב במקום שבעיניי משפיע באופן הכי מהותי על ספורטאי ישראל - הוועד האולימפי, שם מתרחשת קביעת המדיניות של כלל הספורט בארץ.
"בעבר, כשספורטאים כמוני החליטו על פרישה, הם מצאו את עצמם בתהליך אכזרי וקשה, כלכלית ומנטלית. אחרי שנים של ייצוג המדינה והצלחות בינלאומיות פנומנאליות, הם מתמודדים עם ריק, אי ודאות וקושי בבחירת מסלול חיים חדש. במסגרת 'היום שאחרי', הם מלווים ע"י מנטורים ובונים תוכנית סדורה המאפשרת להם נחיתה רכה באזרחות".
תובנה מהדרך. "כשהייתי ספורטאית צעירה למדתי על בשרי כמה קשה להתקדם מנקודת האפס עד לקו הפריצה הבינלאומית. הבטחתי לעצמי שאהיה שם בשביל כל מי שמעז לחלום בגדול, ויש לו ניצוצות כישרון ומשמעת עצמית.
"אני נפעמת כל פעם מחדש כשפונים אליי נער או נערה, מעיזים להתגבר על הביישנות הטבעית, ופורשים בפניי את החלומות שלהם - אני תמיד אומרת לעצמי שמי שמתגבר על החסמים ופונה לעזרה ממקום חזק של חלום המצוינות, חובתי לעמוד לרשותו כדי לסייע. אני תמיד מזכירה לעצמי שגם כשאני העזתי לחלום, היו המון אנשים שלא האמינו שזה אפשרי, ובלי אלה שכן העיזו והאמינו - כנראה שלא הייתי עושה את זה".
מורן סמואל / צילום: רמי זרנגר
מורן סמואל
"גבולות שקופים", לשינוי תפיסה כלפי אנשים עם מוגבלות
המיזם. סמואל, ספורטאית פרלימפית, הקימה עם שני שותפים את פרויקט 'גבולות שקופים', שחושף בני נוער לענפי ספורט פרלימפים, מאפשר להם להתנסות בכדורסל כיסאות גלגלים ובאתגרים קבוצתיים שבהם עיניהם מכוסות, ולהאזין לסיפורם האישי של ספורטאים פרלימפים. פן נוסף של הפרויקט הוא לספק תעסוקה לספורטאים עם מוגבלות.
הטריגר. "למרות שבשנים האחרונות יש שיפור בתחומים שונים הקשורים למוגבלויות, עדיין קיים חוסר בשוויון הזדמנויות בתחומים כמו תעסוקה, לימודים ובילויים. בתפיסת עולמי, הכול מתחיל בחינוך, ולכן ככל שנצליח לפגוש באופן אישי יותר ילדים ובני נוער, נוכל להשפיע בטווח הארוך על התפיסה שלהם ולהמחיש להם שמוגבלות היא רק חלק מהאדם, ולא מגדירה את האדם עצמו".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "הזכות להשפיע ולשנות עמדות עוזרת לי להתמודד ולקבל את עצמי הרבה יותר מבעבר. דרך ההשפעה החיובית עליהם, אני משתחררת יותר ויותר מהמוגבלות האישית שלי".
תובנה מהדרך. "לא מעט פעמים בני נוער ניגשים אלינו בתום פעילות, ומשתפים בקושי אישי שהם מרגישים, ובכך שבזכות המפגש יש להם מוטיבציה להתמודד איתו. קרה שקיבלתי שיחות ממורים של תלמידים עם מוגבלות שחשפו עצמם מול הכיתה, ושיתפו בקשיים בזכות המפגש איתנו. למדתי שלבני נוער אין מושג איך מרגיש אדם עם מוגבלות שלא יכול להיכנס למקום בילוי כי יש בו מדרגות, ושכשאנחנו מצליחים ליצור הזדהות, אנחנו יכולים לייחל לשינוי בעולם".
מיטל בן ארי, ורד עובדיה / צילום: רמי זרנגר
מיטל בן ארי
"חוות החופש", לשיקום והצלת בעלי חיים
המיזם. חוות החופש שהקימה בן ארי יחד עם עידית רומנו, היא מרכז לקירוב לבבות בין בני האדם לבין בעלי החיים ניצולי תעשיית המזון. בחווה המבקרים נפגשים לראשונה עם בעלי חיים כמו: פרות, חזירים, תרנגולי הודו, עזים, גדיים, כבשים, טלאים, תרנגולים מתעשיית הבשר ומתעשיית הביצים. בעלי החיים מגיעים אל החווה במצב קשה ועוברים שיקום ארוך, פיזי ונפשי. "עם הזמן, הם מתחילים לפתח בנו, בני האדם, אמון בחזרה".
הטריגר. "לפני 6 שנים הפכתי להיות טבעונית לאחר צפייה בהרצאה המרתקת של גארי יורופסקי, העונה לשם 'ההרצאה הכי טובה שתשמעו אי פעם'. היא טלטלה אותי ופתחה בפניי עולם שהיה חבוי עבורי. לא האמנתי שכל כך הרבה ידע הוסתר ממני, ושאני לוקחת חלק בדברים שלהם אני מתנגדת בתוקף. באותו הזמן עבדתי בתפקיד בכיר בתחום הכספים בחברת הייטק. את כל שעות הפנאי שהיו לי החלטתי להקדיש בהתנדבות לעשייה חברתית לקידום זכויות בעלי חיים בעמותת ויגן פרנדלי.
"הבנתי שמה שמניע אותי הוא הרצון לייצר מודעות להשפעות של תעשיות המזון מהחי ועמוק בתוכי ידעתי שבהייטק לא אשאר. לאחר זמן מה, עדית רומנו ואני החלטנו להקים חווה חינוכית ראשונה מסוגה בארץ. שתינו הגענו מתוך האמונה שרק דרך ידע וחינוך ניתן לשנות מציאות, ושרחוק מהעין הוא רחוק מהלב. החלטנו לקרב את בעלי החיים ניצולי תעשיית המזון אל העין, וכך אנחנו פותחות לבבות של כל מי שעוקב אחרינו ברשתות ומי שמגיע לביקור בחווה.
"המבקרים בחווה מתקבלים בחיבוק ואהבה ללא שום שיפוט וחווים מפגש מלא בקסם, אהבה וחמלה עם בעלי חיים שהיו מיועדים לתעשיות המזון, שומעים על סיפורי ההצלה ולומדים על ההשפעות של הבחירות היומיומיות שלנו על בריאותנו, המצב האקולוגי בעולם ובעלי החיים".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "אין בלתי אפשרי. הכול עניין של התמדה, עבודה קשה, חיבור לאמת הפנימית שלי ורצון לשנות. למדתי לשים לעצמי מטרה ולא לוותר עד שתוגשם, ואני באמת מאמינה שכשעמוק בפנים את יודעת שאת עושה את הדבר הנכון, מחוברת אל המטרה בכל נימי נשמתך, את מנצחת את הפחדים והקולות שתמיד נמצאים שם, ומגשימה את המטרה".
תובנה מהדרך. "למדתי שבעלי חיים יכולים לעזור לנו, בני האדם, במצבים לא פשוטים ומצוקות שונות. מגיעים אלינו מתנדבים רבים שחוות החופש הפכה למשאבת החיים עבורם. אני יכולה להעיד על עצמי שהתקופה הקשה ביותר בחיים שלי הייתה כשאיבדתי את אמא שלי במפתיע, לפני כשנתיים. מי שעזר לי לשרוד את היומיום הוא גארי, שהיה אז טלה בן שבועיים, והיום הוא כבש בן שנתיים. גארי הוא ניצול תעשיית הבשר. המזל של גארי היה שנולד נכה ולא הצליח לעמוד על רגליו. בגלל נכותו החקלאי זרק אותו בפינת חי, כיוון שלא היה יכול למכור אותו כמוצר לתעשיית הבשר.
"תלמידת בית ספר ניסתה לעזור לו ויצרה עימנו קשר. מהרגע הראשון שראיתי אותו נוצר בינינו חיבור מאוד עמוק, הוא חי אצלי בדירה וטיפלתי בו סביב השעון, מה שגרם לכך שהוא החתים אותי כאמא שלו. לכל מקום שאליו הלכתי, הוא הלך איתי, ואם נעלמתי מעיניו או נסעתי לקניות בסופר לשעה - הוא נכנס להיסטריה ולחץ, עד שלפעמים קרס מהלחץ הרגשי.
"עד היום, הוא מאוד קשור אליי, ויש לו קריאה מיוחדת רק עבורי. כשאני מגיעה אל החווה ומחנה את הרכב, הוא מזהה את הרעש וקורא לי בקולי קולות. מדי לילה אני צריכה להגיע אליו ולומר לו לילה טוב, אחרת לא יירגע. כיום הוא משתמש בסדים שעוזרים לו בהליכה ולמרות נכותו מצליח לתפקד, לשחק, לקפוץ וללכת. אני מודה לו יום יום שעזר לי, שאהב אותי ושהוא מהווה חלק כל כך חשוב מחיי".
ורד עובדיה
הפורום המשפטי למען נשים חרדיות
המיזם. הפורום שייסדה פועל כדי לקדם סוגיות שונות למען נשים חרדיות, ובהן: מניעת אלימות במשפחה, פגיעה בזכויות העבודה ועוד. בתחילת החודש עלה קמפיין רחב של הפורום - 'גבר אמיתי לא מרים ידיים', בו לקחו אישי ציבור, אמנים ועוד.
הטריגר. "הייתי גננת חרדית, אשת אברך, ונחשפתי פעמים רבות לאלימות כלפי נשים וכן לפגיעה בזכויות העבודה של נשים בסביבתי. הבנתי שנשים חרדיות הסובלות מאלימות או ניצול הן שקופות פעמיים: גם מול הקהילה וגם מול החברה הישראלית. החלטתי ללמוד עריכת דין כדי לשמש להן שופר".
תובנה מהדרך. "הבנתי שכשאת מוכנה להיות שליחה, אז הקב"ה מוצא לך שותפים. במהלך הדרך נחשפתי לנשים בתפקידים בכירים שהתוודו בפני על היותן נתונות במעגל אלימות. הבנתי שהאלימות פוגעת בכולן, והיא איננה מבחינה בין מגזר כזה או אחר, מעמד חברתי או הכנסה".
מכי חכם נאמן, אירית חובב ריזמן, יובי תשומה כץ / צילום: רמי זרנגר
מכי חכם נאמן
"רוח נשית", למען נפגעות אלימות
המיזם. העמותה שהקימה מסייעת לנשים לצאת ממעגל האלימות ולהתחיל חיים חדשים, ומסייעת לחיזוק כוחן הכלכלי.
הטריגר. "הכול התחיל בעקבות אלימות ומצוקה שחוויתי בתוך המשפחה. החלטתי לשבור את מעגל האלימות והשתיקה שממנו סבלנו אמי, אחיותיי ואני, ולסייע לנשים אחרות לצאת ממנו. החוויה האישית הקשה הייתה המנוע שלי לחקר תופעת האלימות כלפי נשים, ולהבנה שעל בסיסה הוקם הארגון - עצמאות כלכלית לנשים היא מפתח מרכזי ליציאה ממעגל האלימות, והיא שתמנע את חזרתן למעגלי האלימות. הטריגר הפך מחזון אישי לחזון חברתי".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "המיזם הפך אותי לפעילה חברתית בעלת מודעות פמיניסטית ופוליטית. למעלה מעשור, אני פועלת בזירה החברתית כשהמנוע העיקרי שלי הינו חוש צדק ואמונה בכוחן של נשים להוביל שינוי".
תובנה מהדרך. "למדתי שאישה שהייתה שם, שעברה אלימות, זאת ששרדה את התופת והייתה במעגל אימים שקשה לצאת ממנו, היא לא מסכנה - להיפך, היא גיבורה. וכאשר היא לומדת לבקש עזרה ולא להרגיש בושה ואשמה, היא כבר עושה צעד משמעותי לשבור את המעגל, כי התוקפן תמיד ינסה להשאיר אותנו חלשות ומבודדות. למדתי על בשרי וחוויתי דרך הנשים בעמותה מה גדולתה של עזרה הדדית של נשים למען נשים, אין עוצמה גדולה ממנה".
יובי תשומה כץ
חברים בטבע, העצמה קהילתית
המיזם. תשומה כץ מקימה גרעינים של יוצאי אתיופיה וישראלים ותיקים בשכונות שבהן ריכוז גדול של יוצאי אתיופיה, במטרה לחזק את עוצמות הקהילה האתיופית, לחלוק ידע וליצור קשרים מפרים בין קהילות.
הטריגר. "המיזם נולד מייאוש גדול ומתוך רצון שהקהילה שלי תהיה במקום טוב יותר. גדלתי בשכונת מצוקה, שבה הוותיקים נולדו בצפון אפריקה. לדור הראשון היו אתגרים של עולים חדשים, אבל בני הדור השלישי שנשארו בשכונה (והם הרוב), כבר היו משפחות מצוקה. ראיתי שאנחנו בדרך להיות קהילה במצוקה שנים קדימה, למרות שזה לא אנחנו - לא היינו משפחות מצוקה באתיופיה ואין שום סיבה שנתחיל להיות כאלה בישראל. זיהיתי את האפשרות ליצור עולם אחר, שיש בו מגוון של פנים, קהילות, צבעים, דעות, יכולות, מיומנויות וידע שאפשר לחלוק. אחד המיזמים שלנו גרם לנשים מהקהילה האתיופית לצאת לעבוד. נשים שלא עבדו בחייהן פוגשות קהלים מגוונים ופתאום מגלות רעיונות חדשים ותובנות חדשות, וגם מצליחות יותר בראיונות עבודה ובדיבור מול קהל".
הסביבה שיצרתי משפיעה עליי. "בניגוד לעבר, היום אני מאוד ערה לזה שאני לא יכולה לראות הכול. יש חלקים שאני רואה בבירור בגלל המשקפיים שאני מרכיבה כדי לראות את העולם, אבל יש עוד סוגי משקפיים בעולם. כדי שאוכל לראות את העולם ביותר מצבע אחד, אני מקיפה את עצמי באנשים שמביאים איתם זוויות הסתכלות שונות. אנשים ממגדרים שונים, מרקעים שונים, משלל תרבויות ובשלל גילאים".
אירית חובב ריזמן
"תופסים כיוון", קידום שוויון הזדמנויות בתעסוקה לצעירים מהפריפריה
המיזם. מטרת הארגון שהקימה היא קידום שוויון הזדמנויות בתעסוקה לצעירים אקדמאים והנדסאים מצטיינים מהפריפריה. הארגון מסייע להם לרכוש כלים להשתלבות בשוק התעסוקה החדש, ומצמיד להם מנטורים מארגונים מובילים במשק.
הטריגר. "ההבנה כי זהו תחום המחולל שינוי חברתי ומשנה חיים. הגענו לשילוב תעסוקתי של מעל 90% מהבוגרים, ולשיפור משמעותי בשכרם של בוגרי התוכנית".
תובנה מהדרך. "כבת למושב תל עדשים, גדלתי בתחושה שכל מה שארצה לעשות בחיי המקצועיים יהיה פתוח בפניי, מעולם לא התביישתי להשתמש ברשת הקשרים ולבקש עזרה מהשכנים. בעקבות המיזם הבנתי שזכיתי ברשת תמיכה בילדותי ובבגרותי שלא כולם זוכים לה, ורציתי להרחיב את הרשת הזו לעשיית טוב. המיזם המחיש לי שיש אנשים נפלאים בארץ עם נכונות לסייע. רק צריך לתת הזדמנות ולחבר צעירים עם אנשים שכבר 'עשו את זה'".
כתבות
ני"ע
