"יורשת זו מילה קשה, כי זה אבא שלי. אבל אני יודעת שאבי מאוד סומך עליי ועל שיקול דעתי"
ליפית אטיאס לא היה זמן למרד נעורים. מילדותה היא בעסקים: "אני לא עושה את זה בשביל הקריירה שלי. אם זה לא היה עסק שהקים אבא שלי, לא הייתי באנרגיה הזאת, אבל זה מפעל החיים שלו"
רק כשיפית אטיאס, סמנכ"לית השיווק של רשת רמי לוי שיווק השקמה, ראתה בעיתון (בראיון שער ל-G) את המילה "יורשת" - כלומר שסומנה על-ידי אביה לרשת אותו כמנכ"לית של מפעל חייו - היא לפתע הבינה. "פתאום ירד לי האסימון. זה נהיה מחייב כזה ברמה האישית. יורשת זו מילה קשה, כי זה אבא שלי. אבל אני יודעת שאבי מאוד סומך עליי ועל שיקול דעתי. הוא עוקב אחרי הפעילות שלי ויודע שאני מכירה את כל המחלקות ואת כל הנפשות הפועלות.
"כמובן שכשיגיע הרגע, אם ארגיש שאני לא מוכנה עדיין, לא אקח את זה. אני עוד בשלב הלמידה. זה עסק מורכב, בטח כשמדובר בחברה בורסאית. אבל אני דוחפת לשם ואבא שלי דוחף אותי לשם, עוזר לי, מלמד אותי, יושב איתי על הדוחות הכספיים. את השטח אני כבר חיה, מסתובבת בין הסניפים, חיה את המנהלים שלי. אז בזה הוא פחות מכוון אותי. הוא יותר מנטור שלי בתחום עולם ניירות הערך".
את אטיאס, 35, קשה מאוד לקטלג באמצעות התוויות המוכרות. היא סוחרת מלידה, אבל גם בעלת שני תארים במנהל עסקים ועוד מעט תואר במשפטים; בת צייתנית, אבל גם מי שהצליחה להחדיר רעיונות משלה לרשת ולשנות את אופיה; קרייריסטית ואם לארבעה (הגדול בן עשר, הקטנה בת 3 וחצי), וגם אישה חרדית. היא שופעת קסם אישי ומדברת על כל אלה בכנות כובשת.
אפשר לומר שהיא נולדה לתוך העסק ועובדת בו מהרגע שהיא זוכרת את עצמה. "אבא שלי פתח את הסופר הראשון שלו כשהייתי בת 11, אבל עד אז הייתי איתו כל הזמן בשוק. נולדתי להורים שהתחילו עסק ועבדו כל היום. בתור ילדה בת חמש-שש, אני זוכרת את עצמי יושבת עם אמא בבית - היא הייתה מכינה צ'קים למשכורות ואני הייתי מכניסה את הצ'קים למעטפות".
בגיל 14 כבר הייתה עולה כל יום אחרי בית ספר על קו אוטובוס 30 מגילה לתלפיות, ונשארת משמרת שלמה, עד 11 או 12 בלילה, ואז אבא שלה היה מקפיץ את כל העובדים לביתם, וגם אותה. מתי עשתה שיעורים? "כשהסתדר. לא הייתי ילדה של לימודים, אבל כשהיו מבחנים הייתי מצליחה ברוך השם, מוציאה 80". בגיל 17 כבר מילאה פעם בשבוע את מקומו של מנהל שהיה צריך לצאת מוקדם יום אחד בשבוע. כל ערב הייתה מורידה את הכסף לכספת.
אחרי הצבא חזרה כמובן לעבוד בחברה. באותו זמן חשב אביה לסגור את "רמי לוי מחסני אופנה" ו"אני אמרתי, אבא, תן לי לנסות לאושש את זה". אופרציית הטקסטיל שארגנה מספקת עד היום הלבשה תחתונה לכל סניפי רמי לוי. במקביל, התחילה ללמוד מנהל עסקים, "וגיליתי שיש דבר כזה, שיווק. אבא שלי ידע לעשות שיווק רק באמצעות המחיר". היא הקימה את מחלקת השיווק, ולאט-לאט נוצר גם מועדון לקוחות שהיום הוא גם מועדון אשראי, ומותג פרטי שעוסק בבניית מוצרים חדשים - פעילות שנמצאת גם היא תחת כנפיה כסמנכ"לית שיווק, למעט החלק של הסחר ("הסחר יודע עוד חלק מהתמונה שהשיווק לא רואה").
"אם זה לא היה עסק שהקים אבא שלי, לא הייתי באנרגיה הזאת, אבל זה מפעל החיים שלו"
בנוסף לכל אלה, "בתוקף היותי בעלת הבית, אני נוגעת בכל התחומים בחברה, גם אם הם לא נופלים תחת השיווק. אלה דברים שאני חיה אותם. אני נוגעת בכול. כמובן שאני לא לבד, יש פה צוות שלם, אבל אני שותפה לכל ההחלטות".
"הדת מורידה אותי לקרקע"
מאז נישואיה עברה תהליך של "התחזקות", שמתבטא היום בסממני לבוש חרדיים. עם הלבוש הזה היא נכנסת לחדר מלא גברים ולפחות בהתחלה סופגת את הריקושטים. "הייתה לנו פגישה עם ספק והייתי אמורה להגיע עם אבא שלי, אבל הוא לא יכול היה להגיע, אז הגעתי לבדי", היא נזכרת בפעם הראשונה שנתקלה בזה. "כשנכנסתי לחדר, היה נראה לי שאנשים התרחבו והתרופפו בכיסאות שלהם. לא היה להם נוח. זה היה כל-כך בולט לעין, שמנהל המכירות שלהם אמר להם: 'תתיישרו בכיסאות'. זה אישר לי את מה שהרגשתי. לא ידעתי אם זה בגלל שאני 'בת-של', או בגלל שאני אישה או אישה דתייה, אבל מבחינתי זה היה לטובתי, כי הם היו פחות מוכנים. אבל האמת היא שהיום אני עובדת עם אנשים שמכירים אותי, וכבר לא רואה את ההתרופפות הזאת בשפת הגוף".
את בת בכורה, יש לך עוד שתי אחיות ואח. איך הם מקבלים את זה שאת סומנת כיורשת של האימפריה המשפחתית?
"אין בכלל קנאה, הם מאוד מפרגנים לי. בסופו של דבר, המשפחה יודעת שטובת העסק היא במקום הראשון, ואדם לא ייקח אחריות כזאת אם הוא לא חושב שהוא מסוגל לשאת בה. ואני עושה ויתורים גדולים מאוד בשביל העסק הזה. אני לא חיה חיים רגילים, ואני לא אמא רגילה. אני אמא של שבת, והילדים שלי חווים אותי רק מהערב. בתחילת השנה הייתה אסיפת הורים בכיתה של הבן שלי, אז הוא מיוזמתו אמר לרב שלו: 'אמא שלי, אין לה זמן לדברים האלה, היא לא תבוא'. הוא כבר ידע לבד. מכיוון שגם בעלי (אופיר אטיאס) עובד בעסק, הילדים שואלים: 'מתי אנחנו נתחיל לעבוד?'".
טוב, את מקריבה בשביל הקריירה. אנשים עושים דברים כאלה.
"אני לא עושה את זה בשביל הקריירה שלי. אם זה לא היה עסק שהקים אבא שלי, לא הייתי באנרגיה הזאת, אבל זה מפעל החיים שלו".
אם כבר הגענו לאבא, נראה לא פשוט לעבוד מגיל העשרה לצד הורה, עם כל מרד הנעורים והרצון להתבדל מההורים.
"גם בזה אני לא אדם רגיל. הייתי ילדה מאוד טובה. לא היה לי זמן למרד נעורים. גם לא היה לי זמן להיפגש עם חברות, וכשהן רצו להיפגש איתי, הן באו אליי לעבודה. אני כן זוכרת ויכוח משמעותי שהיה לי עם אבא שלי בזמן שניהלתי את פעילות הטקסטיל שלנו. קניתי סטוק מאוד גדול, וחשבתי שעכשיו חרשתי את העולם ורציתי לתמחר אותו בצורה מסוימת, ואבא שלי חשב אחרת, ולימד אותי שאפשר להרוויח מעט (על כל פריט) ולמכור הרבה. זה נשאר צרוב אצלי ואני ממשיכה ככה".
אבל יש דבר שאותו עשית בדרך שונה. אתם הייתם משפחה מסורתית, ואת הפכת לחרדית לכל דבר. איך זה קרה?
"היינו משפחה מסורתית, אבל לא דתית בכלל. אני תמיד האמנתי בשם, אבל אחרי שהתחתנתי והייתי כל-כך מאושרת, רציתי להודות לקדוש ברוך הוא, ובעלי, שגם הוא מצדו התחיל 'להתחזק', זרם איתי והחלטנו לשמור שבת חתן. ואז שמרנו את הראשונה, ואחריה את השנייה והשלישית. ועם כל לידה הרגשתי שמדובר בנס פרטי שלי, וחשבתי שלא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא לא מעורב בזה. לאט-לאט התחלתי גם לשנות את הלבוש, וככה הגענו לאן שהגענו". התהליך, אגב, סחף את שאר המשפחה (אחד האחים חזר בתשובה עוד קודם) וכולם החלו לשמור שבת.
הדת שינתה את האופן שבו את חושבת?
"כן, היא נתנה לי להבין שעם כל העשייה והשאפתנות האישית, יש מישהו שמנהל את העולם. זה מוריד אותי לקרקע, נותן לי פרופורציות, וגם מאפשר לי להתמודד עם בעיות".
איך את רואה את העתיד שלך?
"כרגע אני רואה את עצמי משרתת את החברה ולא משנה תחת איזו כותרת, מנכ"ל או סמנכ"ל. משרתת אותה בכל הכוח, ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, כדי לקחת אותה קדימה".
כתבה: שלומית לן / צילום: איל יצהר