חוק הפורנו: כן, לצנזר!

בשבועות האחרונים התפתח דיון, ולא בפעם הראשונה, סביב הצעת החוק לצנזר תכנים פורנוגרפיים ברשת - הרוחות סערו, המתרסים נבנו והנשקים נשלפו. אלא שמקומן של הקורבנות העיקריות מתעשיית הפורנו - כמה לא מפתיע - נפקד לגמרי מהוויכוח.

הגרסה האחרונה של הצעת החוק - למעשה תיקון לחוק התקשורת - שהגישו ביום שישי חברי הכנסת שולי מועלם מהבית היהודי ומיקי זוהר מהליכוד, מבקשת לחייב את ספקיות האינטרנט להציע ללקוחותיה חסימה של תכנים פורנוגרפיים. לטובת מימוש טכנולוגי של ההצעה הוקצה סכום של 60 מיליון שקל מתקציב המדינה. בגרסה מוקדמת יותר, ביקשו הח"כים לשלול לחלוטין את אפשרות הגישה לפורנו מכלל הציבור, דבר שהביא עליהם עליהום ציבורי לא קטן וגרם לחברי הכנסת איתן כבל מהמחנה ציוני, מירב בן-ארי מכולנו ועליזה לביא מיש עתיד להסיר את תמיכתם מההצעה.

בעוד שמדובר בדיון חשוב מאוד, הוא נפל לתוך קטגוריות מבולבלות ומבלבלות של חופש, התערבות יתר של המדינה, צנזורה ברשת, שלום הילד, תועלתנות ועלויות כלכליות. הליברלים טוענים ל'פגיעה בחופש'; המצדדים בחוק מבקשים ל'שמור על נפשם' של הצעירים; וברקע אנשי טכנולוגיה שטוענים ובצדק שמדובר בבזבוז כספי ציבור שלא יביא תוצאות בשטח. כולם צודקים.

אני מבקש להרחיב את הדיון על ידי הפניית זרקור לפינה האפלה ביותר של סוגיה זו. בתוך כל הוויכוח נעלם קולם החלש, הבלתי-נשמע של פועלות ופועלי תעשיית הפורנו שנמצאים מהעבר השני של המסך. זו שחיה מחוץ לעולם הפנטזיה של הצרכן. זו שהגיעה לקצה ומוכרת את גופה לעבדות 'מרצון' כדי לסגור את האוברדרפט, לממן את הלימודים או סתם כדי לשרוד. לעתים היא מוצאת את עצמה מככבת על המסך הקטנטן רק כי נקלעה למקום הלא נכון, בזמן הלא נכון עם הטורף התורן.

 שולי מועלם / צילום: תמר מצפי

ההימנעות מדיון על הקורבנות אינה מקרית

"הפנטזיה הפורנוגרפית הופכת את מושא התשוקה למוצר צריכה, ומחליפה את האהבה בחוקי השוק הקפיטליסטי. זה השחרור הסופי של העולם האנושי מאשליות. כשמין הופך מצורך למצרך, המקדש החשוב ביותר של האידיאלים האנושיים הופך לשוק, וערך יורד לדרגת מחיר", כתב הפילוסוף סר רוג'ר סקרוטון בשנות ה-90.

תפקידה של הפורנוגרפיה היא יצירת והענקת דימוי ממשי לתחום הפנטזיה. תפקידה של הפנטזיה הפורנוגרפית הוא לשווק סיפוק מהיר בדמות אנושית, תוך העלמת העוול שכרוך בקיומה של תעשייה שבמרכזה נשים שמוכרות את גופן ואת נשמתן בעבור סיפוק רגעי של מיליונים מהצד השני של המסך. הפורנוגרפיה הופכת את מושא הפנטזיה מעצם מהותה ללא אנושית, ל'חפץ' חד-פעמי שניתן להעלים בסוף השימוש. כך, הם לא צריכים להסתכל על הריק שניבט לעתים מעיניהם של קורבנותיהם.

ההימנעות מדיון על הקורבנות - 'השחקניות', איזו מלה מכובסת - של תעשיית הפורנו אינה מקרית. הזרות, מנגנוני הניתוק הרגשי ובעיקר המרחק הפיזי מכוכבנית הפורנו התורנית, יכולים להביא את האנשים הכי מוסריים להתנהג כמו מפקדי מחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה. "הבהמי הופך לאנושי והאנושי לבהמי", כתב קרל מרקס לפני כמאתיים שנה.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

בתוך כל אדם קיים מערך נפשי שלם, שתפקידו למנוע מאיתנו ליצור זיקה בין זוועות שאנחנו גורמים להן בעקיפין או במישרין, לבין האחריות שלנו עליהן. ישנם מספר מנגנונים נפשיים כאלה כאשר המרכזיים שבהם הם מנגנוני הדחקה והכחשה, שמאפשרים לאדם למסך אלמנטים מחיי היומיום, שהכרה בהם יכולה למוטט את הנפש; ומנגנון הניכור, שבהקשר הנוכחי, מאפשר לאדם לנתק בין מעשיו לבין השפעתן על מצבו של אדם אחר, שנמצא במרחק של מאות או אלפי קילומטרים ממנו ומנוצל כתוצאה ישירה מהביקוש שהוא ואחרים יוצרים בשוק.

בהשאלה, עד שהציבור במערב לא קרא או ראה תמונות של ילדים ב'מפעלי יזע' - עבדות מודרנית בחסות הקפיטליזם החזירי - של חברות כגון נייק ואחרות, הוא לא הבין את הסבל שמגולם בכל צעד שהוא עושה בנעליו הממותגות. מכאן, ועד לחקיקה והתקוממות נגד תאגידים אלה הדרך הייתה קצרה יותר.

כשנכנסים לעומק הוויכוח הנוכחי ברשתות ובאמצעי התקשורת הממוסדים, די מדהים להיווכח איך כל כך הרבה אנשים נאורים כביכול מגנים על 'הזכות לחופש צפייה בפורנו' כאילו מדובר במלחמת עצמאות נגד דיקטטורה אימתנית או עמידה נגד הפשיזם. באותו הזמן הם שוכחים ומשכיחים את האמת היחידה החשובה בוויכוח הזה: תעשיית הפורנו היא מפעל יזע בינלאומי, שפועליו מוכרים את גופם כסחורה כדי לספק ביקוש שנוצר על ידי מיליוני אנשים שנהנים מכך שהניצול מתקיים רחוק מהעין ורחוק מהלב.

וזו האמת הנוראה מכל: ההיגיון הקר היחיד שמאפשר את קיומה של תעשיית הפורנו הנצלנית הוא כלכלי. המנוע שלה הוא האדישות של האנושות וההסכמה בשתיקה לקיומה. הדלק שלה הם הצופים שאפילו לא נדרשים להכניס יד לכיס, אלא רק להקליק והפרסומות שמזרימות את כסף לתעשייה הזו כבר מגיעות מעצמן.

 מירב בן ארי / צילום: שלומי יוסף

מפעל יזע בינלאומי רחב היקף

למרות כל זאת, מתנגדים רבים לחסימת האתרים טוענים שמדובר בעניין עקרוני שנוגע להתערבות המדינה בחייו של האזרח הפרטי. במלים אחרות, היום אתרי פורנו, מחר אתרי זכויות אדם, מחרתיים יצירת אמנות או הצגה בתאטרון ובשבוע הבא ארגונים שלא באים טוב בעין לשלטון. יש מידה לא קטנה של צדק בחשש הזה. יחד עם זאת, לחברה יש חובה לסמן קווים אדומים ולדאוג לחלשים קודם כל.

בסופו של דבר זה - כמה פוליטי - שיח על גבולות. אם צפייה בפורנו היא זכותו האזרחית של אדם בחברה דמוקרטית, שכן הוא ריבון ויכול להחליט החלטות מושכלות בתוך ביתו, מאיפה הטאבו על חסימה וצנזור של סרטוני אונס וניצול מיני שעולים לרשת? לפי אותו היגיון, גם במקרים אלה יחליט האדם בינו לבין עצמו אם לצפות או לא, לשתף מכרים בקבוצות ווטסאפ וכך הלאה.

אני מודה שהפתרון כאן לא פשוט ודעתי מאוד לא נוחה מכך שנבחרי הציבור מחוקקים ומקדמים חוקים אנטי-דמוקרטיים או כאלה שלכל הפחות מאתגרים את הדמוקרטיה על ידי הצעות חוק אוויליות. אלא שהדיון בעומק שלו לא יכול להישאר חד-ממדי כלכלי או בי-פולארי - חופש או צנזורה. הוא חייב להיות מקיף יותר ומורכב יותר וציריו צריכים להיות רחבים יותר: בין חמלה אנושית לבין אדישות לעוול, בין אמפתיה לבין ניכור ועבדות מודרנית, בין חינוך לבין בורות, בין עושר לעוני וכו.

לעתים צריך להכריע בין שני ערכים שמתנגשים האחד בשני. במקרה הזה נדרשת הכרעה בסוגיה מוסרית ממשית כאשר על כף אחת של המאזניים מונחת הצנזורה ועל הכף השנייה מונחת הנצחת החיפצון וניצול קורבנות תעשיית הפורנו.

אף שהצנזורה היא על פי רוב אויבת מושבעת של רוח הדמוקרטיה, ישנם מקרים ספציפיים כמו במקרה הזה, כאשר היא יכולה לתפקד כמגינת החלשים. בכך, הצנזורה תבטא את מהותו של המשטר הדמוקרטי, שתפקידו לא רק להגן על החלשים מפני עריצות הרוב והשלטון, אלא גם מפני לחצים חברתיים, כלכליים ופוליטיים או אפילו סתם מפני 'נאורות מדומה' שדורשת חופש בלתי-מוגבל - יהא המחיר אשר יהא.

בדבר אחד אני בטוח, מול עוול אנושי של אדם אחד כלפי אחר, גם אם הוא בלתי-נראה ונמצא במרחק של אלפי קילומטרים, צריך לעצור ולומר: די! No pasarán.

 איתן כבל / צלם: תמר מצפי