פסק דין "הבוגדת" בעליון: ההלכות החדשות מחייבות דיון נוסף

בשבוע שעבר התבשרנו כי הוגשה בקשה לדיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון, אשר קשר בין שאלת זכותה של אישה בדירת המגורים לבין "בגידתה" בבעלה. עכשיו הכדור במגרשה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, לה הסמכות להכריע אם לאפשר דיון נוסף ולפתוח מחדש, בהרכב גדול של שופטים, את ההכרעה בפרשה.

אמנם בניגוד לכותרות בחלק מאמצעי התקשורת ולמה שאולי הובן בשיח הציבורי, לא הייתה בפסק הדין של בית המשפט העליון משום אמירה מפורשת לפיה אישה אשר "בגדה" בבעלה תאבד בהכרח את זכותה בדירת המגורים המשותפת, ואולם היבטים שונים בפסק הדין שניתן בדעת רוב, מפי השופט אלכס שטיין והשופט דוד מינץ, בניגוד לעמדתו החולקת של השופט יצחק עמית, כוללים "חידוש" שמשמעו רמיסת הלכות חשובות שהתבססו בפסיקה ארוכת-שנים של בתי המשפט בישראל.

פסיקה זאת, שהמוכרת ואולי החשובה ביניהן, ניתנה בפרשת בבלי על-ידי השופט אהרן ברק בשנת 1994 וקיבעה את התפיסה לפיה השוויון בין גברים ונשים הוא ערך ליבה בדיני המשפחה האזרחיים. דינים אלה התפתחו במלאכת מחשבת של בתי המשפט, עקב בצד אגודל, בעבודה תשתיתית וזהירה של מערכת השיפוט האזרחית. בבסיסם, חתירה מתמדת לקראת השגת שוויון מגדרי-מהותי, כזה הרגיש למציאות החברתית-כלכלית, שגם בימנו אינה לגמרי שוויונית.

לצד וכחלק מערך השוויון גיבשה הפסיקה עמדה כי קשר הזוגיות מניח (או יוצר) שיתוף, במיוחד בדירת המגורים. שיתוף זה מתגבש בהתקיים מספר "סימנים" (כפי שמכנה אותם השופט עמית), בהם זוגיות תקינה וארוכת-שנים, ילדים משותפים, משק-בית משותף, היעדר אמירה השוללת את השיתוף המשתמע ואף אמירות או התנהגויות שיש בהן כדי ללמד על שיתוף. הישגים משמעותיים אלה נמחים באחת בפסק הדין שניתן על-ידי שופטי הרוב.

3 "חידושים" בפסק הדין מצדיקים כי תאושר שמיעתו של דיון נוסף בפרשה זאת:

ראשית, העמדה העקרונית המשתמעת לפיה לשיקולים מוסריים-מוסרניים (כדוגמת קיום יחסים אינטימיים מחוץ לנישואים בשלהי הקשר) יש מקום בהכרעות בסוגיות רכוש בין בני זוג. עמדה זו נשללה בעבר בפסיקה, והנה היא מבצבצת שוב.

שנית, הכרזה כי בהיעדר סממנים חוזיים, ההנחה היא כי אין שיתוף בנכסים שהובאו אל הקשר על-ידי אחד הצדדים. הנחה זו סותרת חזיתית את המקובל בפסיקה, לפיו ההנחה היא כי קיימת כוונת שיתוף גם בדירה שנרכשה לפני הנישואים, או מכספיו הנפרדים של מי מהצדדים משותפת, אם הדירה שימשה כדירת המשפחה, בה התקיימה מערכת משפחתית תקינה, ארוכת-שנים, בה נולדו וגדלו הילדים, ובה התקיימו מגוון ביטויים של שותפות.

שלישית, צמצום במידת ההתערבות (המצומצמת גם כך) בהכרעות בית הדין הדתיים והשארת סדק צר, כמעט בלתי נראה, כפתח המצדיק התערבות בג"ץ בהחלטות בתי הדין.

לנוכח העובדה שפסק הדין סותר פסיקה קודמת, מבוססת וארוכת-שנים ובעיקר בשל השלכות הרוחב שלו על הפסיקה בענייני חלוקת רכוש בבתי המשפט ובבתי הדין, יש להיעתר לבקשה לדיון נוסף.

בשולי הדברים ניתן לומר כי יש לחתור לתיקון חקיקתי אשר יבטיח לנשים (כמו גם לגברים) זכות שווה בדירת המגורים בה התגוררו יחד לאורך שנות נישואיהם הארוכות, בה הקימו משפחה וטיפלו בילדיהם, תוך הבנה כי מדובר בביתם המשותף, גם כאשר הדירה רשומה רק על-שם אחד מבני הזוג ואפילו אם נרכשה לפני הנישואים.

עד שיתוקן החוק, יש לוודא כי הפסיקה מבטיחה לבני זוג שנשאו יחד בנטל הטיפול בילדים, בהחזקת משק-הבית ובטיפוח הזוגיות, מענה צודק והוגן לעת פירוק הזוגיות. מענה זה צריך להיות אחיד הן בבית המשפט והן בבית הדין, בין היתר על-מנת שלא להעמיק את מרוץ הסמכויות בין הערכאות.

ד"ר זפרן מלמדת בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה; ד"ר בלכר-פריגת מלמדת במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט.