איך זה שהזמנים טובים יחסית, אבל מנהיגי המערב נמצאים במשבר

בשבוע האחרון נלחמים מנהיגי שלוש המדינות החשובות ביותר באירופה על חייהם הפוליטיים. בלונדון, ראשת הממשלה תרזה מיי מתקשה להמשיך לשלוט על רקע ההתנגדות בפרלמנט לתוכנית הברקזיט שלה. בפריז, סערה של זעם ציבורי הפכה את הנשיא עמנואל מקרון לצנוע יותר וכפתה עליו נסיגה פומבית לא מכובדת בפני המפגינים שמהם הוא הבטיח להתעלם. אפילו בברלין יש דרמה פוליטית, כאשר הקנצלרית אנגלה מרקל פרשה מתפקידה כמנהיגת מפלגת CDU. היורשת המועדפת עליה הצליחה בקושי להשיג ניצחון קטן על יריביה שמתנגדים למרקל.

התסיסה במדינות הללו, שהן נדבכי הסדר האירופי וגם העולמי, אינה רק נגד מנהיגים מסוימים. כל המערכות הפוליטיות מצויות כעת בלחץ. בבריטניה, אפילו לפני משאל העם על הברקזיט, עליית המפלגה הלאומית הסקוטית וניצחונו של ג'רמי קורבין על האגף המתון יותר במפלגת הלייבור כבר הפך את המערכת הפוליטית. בצרפת, מקרון עלה לשלטון תוך מחיקת המערכת המפלגתית המסורתית. בגרמניה, השמאל האנטי-ממסדי והימין החדש ("אלטרנטיבה לגרמניה") צוברים בהתמדה כוח כאשר מפלגות המרכז מדשדשות בסקרים.

מערכות פוליטיות ניצבות בפני התקוממויות פופוליסטיות כאשר הזמנים רעים. ניצחונו של הנשיא הנבחר ז'איר בולסונרו בברזיל בא על גבי מיתון עמוק ושערוריית שחיתות מאסיבית. הבוחרים פנו נגד ממסד פוליטי שהיה מושחת וחסר יכולת מבחינה כלכלית. הפופוליסטים באיטליה עלו לשלטון במדינה שבה התמ"ג עדיין לא חזר לרמתו מ-2008. פשע ועוני מתמשכים במקסיקו העלו לשלטון פופוליסט מהשמאל.

אך זה לא מה שקורה באירופה. כלכלת גרמניה בניצוחה של מרקל היא מושא לקנאת חלק גדול מהעולם. גם כלכלת בריטניה בסדר יחסית, עם אבטלה נמוכה שאף יורדת למרות אי הוודאות של הברקזיט. והצמיחה בצרפת אמנם נמוכה, אך היא אמיתית. השכר הממוצע לפי נתוני OECD עלה ביותר מ-1% בשנה ב-2007-2017. במילים אחרות, כל תלונות חומריות שיכולות להיות לבוחרים אינן חמורות בהשוואה היסטורית.

הנתק שמערער את הממשלות באירופה, והזעם שמשתלט על הפוליטיקה האמריקאית, באים בזמנים טובים ככל האפשר. המפולת והמיתון הגדול של 2008 כבר הרחק מאחורינו, ורוב המדינות הן בשיא מחזורי העסקים שלהן. מדע המדינה הקונבנציונלי אומר שזו צריכה להיות סביבה טובה יותר לפוליטיקאים מכהנים. אנשים נעשים עצבניים כשהכלכלה גרועה, ומתרככים כשהיא משופרת. מאחורינו יש תקופה של יציבות, גם אם לא צמיחה יוצאת דופן, אך הבוחרים עדיין מתקוממים בחלק גדול מהמערב.

יש שפע של הסברים טובים לזעם המצביעים. המסים בצרפת גבוהים. השגשוג לא הגיע לכמה אזורים, כמו אזורי הכפר בצרפת, צפון אנגליה וחלק ממזרח גרמניה. לעתים קרובות, התלונות של הבוחרים הן בענייני תרבות ומעמד: ההגירה, הפערים הכלכליים או התעלמות האליטות מקשיי העם. בארה"ב, נתונים כלכליים חזקים לא מנעו מהדמוקרטים להשיג ניצחון משמעותי על הרפובליקאים בגלל אי נוחות מהרטוריקה של הנשיא טראמפ, המדיניות השנויה במחלוקת שלו והחקירות הרבות שמתנהלות נגד ממשלו.

השאלה האמיתית היא מה יקרה לפוליטיקה המערבית כאשר הכלכלה תתחיל לנסוע דרומה בפעם הבאה. הזמנים לא יהיו תמיד כה טובים, והמיתון הבא יבחן את העמידות של מערכות פוליטיות מתקדמות.

אם המרכז בגרמניה סופג מכה כשהאבטלה היא 4%, מה יקרה אם היא תעלה ל-6% או ל-8%? אם יש מהומות בפריז כשהשכר הממוצע עולה, מה יקרה כשהוא יתחיל לרדת? אם בריטניה כה חצויה עם כלכלה חזקה, מה יקרה כשההאטה הבאה תגיע, עם הברקזיט או בלעדיו? ומה יקרה בפוליטיקה האמריקאית אם השפע של טראמפ יהפוך לשפל?

יכול להיות שנקבל תשובות על כך מוקדם מכפי שרצינו. בין מתיחויות הסחר, התנודתיות בשוק המניות ועקומת התשואה המתהפכת, יש סימנים לכך שהצמיחה הנוכחית, שהיא כבר ממושכת בהשוואה היסטורית, אינה בת אלמוות. אנחנו חייבים לקוות שכאשר הכלכלה הטובה תפנה מקום לעוד מיתון, יהיו להנהגה הפוליטית של המערב הדמיון והכוח לעמוד בסערה.