מדוע ארגונים ציבוריים שונאים ביקורת?

אף אחד לא אוהב ביקורת לא מבחוץ ולא מבפנים. כשהביקורת מגיעה מבחוץ, כמו במקרה של האלוף יצחק בריק, נציב קבילות החיילים לשעבר, שהגיש דו"ח חריף על מוכנות צה"ל למלחמה, המחשבה היא שמדובר במישהו שלא מצוי בסוד העניינים. וכשהביקורת מגיעה מבפנים, כמו במקרה של המסמך ששלח אל"מ אלון מדנס, שהצביע על משבר כוח אדם והתנהלות בעייתית בתחום המבצעי בפיקוד המרכז, ההתרעמות היא לעיתים גדולה אף יותר, שכן הכיצד ייתכן שערך החברות והנאמנות מופרים? המסמך של אל"מ מדנס הציף את הקושי בקבלת ביקורת העצמית בארגון כמו צה"ל אולם הבעיה כמובן רחבה יותר, רק לפני זמן קצר ראינו כיצד הגיבה הפרקליטות על הביקורת על התנהלותה בפרשת תאיר ראדה ובעבר הרחוק יותר מול עצם ההקמה של גוף הביקורת על הפרקליטות.

אף שמבחינת השכל הישר היה מקום לסבור כי תהיה בעייתיות רבה יותר בהתנהלות האתית של אנשים בודדים מאשר של קבוצות או ארגונים וכי ביקורת על ארגונים תוכל בקלות רבה יותר להיתפס כביקורת עניינית ולא אישית, מחקרים רבים מתחום האתיקה ההתנהגותית מראים שש בסיס לשער כי המציאות הפוכה.

שורה של ניסויים התנהגותיים הראו, כי דווקא ביחס לצמדים או קבוצות, אשר בהם לכאורה מתקיים ניטור הדדי, נוצר חשש גדול יותר להתנהגות בעייתית. באחד המחקרים עלה למשל שאף ביחס לאנשים שבאופן עצמאי נוהגים באופן מוסרי, אותם אנשים יהיו מוכנים ליהנות בנסיבות מסוימות מהתנהגות לא מוסרית של אחרים.

כל הנאמר ביחס לקבוצות שהתנהגותן נבדקת במעבדה נראה כמועצם בכל הנוגע לארגונים סגורים, כמו צה"ל. גורמים כגון היררכיה, ביזור סמכויות, סודיות, מידור ונאמנות, שמתקיימים בארגון כזה, מעצימים את החשש לסלידה מביקורת.

מחקרים קלאסיים על אקלים ארגוני לא אתי מתקיים למשל בשנים האחרונות בהקשרים תאגידיים שונים, כמו במקרה של בנק וולס פרגו בארה"ב שבו חלק גדול מהעובדים היו שותפים למעשי מרמה רבים על מנת לשפר את רווחיות הבנק. לעומת המקרה של ארגונים עסקיים, כאשר מדובר בארגונים שבהם המחויבות של האנשים אינה להשאת רווח, אלא דווקא לביצור הביטחון או לקידום שלטון החוק, ניתן היה לחשוב שנראה פחות מקרים של אקלים ארגוני בעייתי. ואולם גם כאן המחקרים מראים שדווקא אנשים הפועלים למטרות נעלות, מגלים לעיתים נכונות גבוהה יותר לפעול באופן בעייתי יותר "עבור המטרה" בכדי "להגן" על הארגון.

אמנם לא מוכר מחקר ספציפי המצביע על אקלים אתי בעייתי בצה"ל, בפרקליטות או בגופים ממלכתיים בישראל, אך מהניסיון המחקרי ומהמקרים האחרונים עולה התחושה, כי קיימת בהם אווירה של חוסר נכונות לקבל ביקורת הן מבחוץ ובמיוחד במפנים.

דווקא משום כך, יש להעריך את תגובת הרמטכ"ל גדי איזנקוט למקרה של אל"מ מנדס, כשאמר שחשוב לשמור על חופש הדעה. ואולם מעבר להערכה על דבריו, יש לגבותם בשורה של צעדים ארגוניים שיאפשרו דיווחים אנונימיים על פגמים משמעותיים בהתנהלות. ניתן גם לשלב זאת עם מנגנונים שנוסו בארה"ב בהקשרים אחרים, בהם רק כאשר מתקבלות 3-4 תלונות אנונימיות דומות נפתחת חקירה וזהות המתלוננים נחשפת.

ראוי כי מקבלי ההחלטות יפעלו כדי לחייב את כל אותם ארגונים לעודד מסלולים ממוסדים של ביקורת, אשר תפחית ככל הניתן את העלות האישית אשר מושתת על מעביר הביקורת ואף תמריצם לעשות זאת כאשר הדבר נדרש. אם אנחנו רוצים צבא טוב יותר, פרקליטות טובה יותר ומשרדי ממשלה טובים יותר - עלינו לטפח בהם נורמות של פתיחות לביקורת הן פנימית והן חיצונית, זה לא נעים לאף אחד אבל דווקא משום כך זה חשוב. כפי שהמחקר באתיקה התנהגותית מראה, לא רק אנשים צריכים מראה, גם ואולי אף בעיקר ארגונים.

הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן