בן אנד ג'ריס השיקה טעם חדש ויצאה למלחמה בטראמפ. המנכ"ל הישראלי מנסה להרגיע

ביום שלישי האחרון של אוקטובר, שבוע בדיוק לפני שנערכו בחירות אמצע הכהונה לבית הנבחרים ולסנאט בארצות-הברית, הכריזה חברת הגלידה בן אנד ג'ריס על השקת טעם חדש. יקראו לו Pecan Resist והוא יהיה עשוי מגלידת שוקולד עם גושים של פאדג' כהה ולבן שיעורבבו עם פקאנים, אגוזי מלך ושקדים מצופים בפאדג'. הוא יימכר במהדורה מוגבלת, ומטרתו לעודד אקטיביזם בארה"ב. Pecan Resist, נאמר בהודעת החברה, הוא חלק מקמפיין שמטרתו "ללקק אי צדק ולחגוג את אלו שנלחמים כדי ליצור מדינה צודקת ושוויונית יותר בשביל כולנו".

ומי מייצר את האי צדק והאי שוויון שאליהם יש להתנגד, אתם שואלים? ובכן, הנשיא טראמפ כמובן. "איננו יכולים לשתוק לנוכח מדיניות הנשיא שתוקפת ומסיגה לאחור עשורים של התקדמות בנושאים כמו שוויון גזעי ומיני, שינויי אקלים, זכויות להט"בים וזכויות מהגרים ופליטים - כולם נושאים שתמיד עמדו בליבת המשימה החברתית שלנו זה 40 שנה". השקת Pecan Resist נועדה בעיקר לעורר מודעות והתגייסות בקרב מצביעים (שאכן החלישו בבחירות את כוחה של המפלגה הרפובליקאית), אבל בן אנד ג'ריס גם הודיעה שהקמפיין כולל תרומה לארבעה ארגונים שמיישמים את ההתנגדות לממשל טראמפ בתחומים הללו - 25 אלף דולר לכל אחד מהם.

הצצה למפעל הגלידה שמעורר סערה

בעוד שעצם ההתייצבות החזיתית מול טראמפ עוררה את קצפם של לא מעט אמריקאים מהימין הרפובליקאי שקראו להחרמת החברה, זעמם של פעילים בימין הישראלי התעורר לנוכח זהותה של האישה שעומדת בראשות Women's March, ארגון לזכויות נשים שיהנה מתרומת חברת הגלידה. קוראים לה לינדה סרסור, והיא מוסלמית ממוצא פלסטיני התומכת בתנועת החרם נגד ישראל, ה-BDS. סרסור אומנם פועלת בשיתוף-פעולה עם ארגונים יהודיים וכשבית קברות יהודי בסנט לואיס הושחת בשנה שעברה, היא עמדה בראש קבוצה שסייעה לשקם אותו, אבל עמדותיה בסוגיה הישראלית־פלסטינית גרמו לרבים למתג אותה כאנטישמית ותומכת בטרור.

כדרכן של מחאות במאה ה־21, גם זו שכוונה כלפי בן אנד ג'ריס הפכה ממקומית לעולמית תוך רגעים ספורים. הזעם היהודי־אמריקאי־ימני דילג באמצעות הרשתות החברתיות מעל האוקיינוס, נחת בישראל, ועד מהרה הפך לקריאה להחרמה של מותג הגלידה בישראל. זאת, על אף שהטעם המדובר לא יימכר כאן, שההחלטה לייצר אותו לא התקבלה פה, ושהשלוחה הישראלית של בן אנד ג'ריס היא למעשה יחידה עסקית נפרדת ועצמאית לחלוטין מבן אנד ג'ריס הגלובלית, שנמצאת מאז שנת 2000 בבעלות תאגיד יוניליוור.

מייקל נוסבאום, עורך דין מרמת השרון שעלה לישראל מארה"ב לפני כ־30 שנה כחייל בודד, הוא אחד מאלו שהוציאו מהבית את הגלידות של בן אנד ג'ריס וכעת קוראים להחרמתן. "כבר הרבה שנים שבן אנד ג'ריס כחברה בכלל ובן כהן וג'רי גרינפילד בפרט נותנים הרבה מאוד כסף לכל מיני תנועות שמאל קשות בעיניי", הוא מנמק. "אני לא מסכים איתם, אבל זה העולם. לא כולם צריכים להסכים איתי. אבל הפעם בעיניי הם חצו כמה קווים. קודם כול, הם לקחו טעם שמאוד אהבתי ושינו לו את השם מ'ניו-יורק סופר פאדג' קראנץ'' ל'רזיסט'! שנית, מבחינתי כל התנועה של רזיסט בארה"ב היא תנועה פאשיסטית שבאה להחליף בחירות דמוקרטיות בשלטון ההמון הזועם ברחוב. "ועכשיו, בתוך התנועה הזאת הם מקדמים את Women's March שבראשו עומדת סרסור, שמבחינתי היא אנטישמית מובהקת. זה גועל נפש. בנוסף, הם תומכים שם בעוד תנועה שאחת מהפעילות בה רודפת לכל מקום אחרי אישים שמרנים וממררת להם את החיים. מבחינתי, הם עברו פה את הגבול כי הם מעניקים פה לגיטימציה לדמויות שלא צריך לתת להן שום לגיטימציה. עכשיו כשאני מסתכל על המקרר, אני כבר לא רואה את הגלידה שאני אוהב אלא את היהודונים האלו שעוזרים לאנטישמים".

נוסבאום אומנם יודע שהטעם המדובר לא יימכר בישראל ושההחלטה לא התקבלה פה, אבל מבחינתו, החרם מוצדק בכל מקרה. על-פי נוסבאום, בן אנד ג'ריס העולמית מקבלת תמלוגים מכל גלידה שנמכרת בישראל, והוא פשוט לא מעוניין לתמוך בחברה הזאת יותר.

 לינדה סרסור / צילום: רויטרס

סוכר, שמנת ואידיאולוגיה

המחאה וההחרמה שמו את אבי זינגר, הבעלים והמנכ"ל של בן אנד ג'ריס ישראל, במצב לא נוח. במשך 30 השנים שחלפו מאז שהקים את המפעל הראשון של החברה מחוץ לארה"ב, הוא תמיד אמר שהוא מאמץ עד הסוף את מערכת הערכים והאמונות של החברה האמריקאית. הוא לא התפשר על האיכות, הוא תמיד הקפיד על העסקה הוגנת, הוא כל הזמן מחפש ומוצא מגוון מטרות חברתיות ראויות לסייע להן, ולפני שלוש שנים אפילו הפך לחברה הראשונה בארץ (והיחידה עד כה) שמתגאה בכך שהיא עומדת בתקן העולמי לסחר הוגן. המהלך הזה, אגב, לא השתלם לו משום בחינה. המעבר לסחר הוגן גרם לו להעלות את עלויות הייצור שלו בצורה ניכרת, לא זיכה אותו בקרדיט אצל הצרכנים הישראלים האדישים וגם לא סחף אחריו חברות אחרות בדרך לשינוי מהותי באמת של השוק. הוא גם אומר שלו רצה, היה יכול למסמס את דרישת ההנהלה האמריקאית בתירוצים שונים. ועדיין, זינגר אומר שעשה את זה כי הוא תמיד האמין בדרכם הייחודית של שני ההיפים לשעבר מוורמונט. כעת, בפעם הראשונה, הערכים של השניים עושים לו צרות בבית.

"מההתחלה היה לנו יישור קו מוחלט עם ארה"ב", מתאר זינגר את מערכת היחסים שהוא מנהל מול המטה בוורמונט מאז 1987. "לא רק מבחינת איכות החומרים וההקפדה עליהם - הפירות, האגוזים, אחוזי השומן בחלב והחלמונים שמגיעים מביצים של תרנגולות חופש - אלא גם מבחינת הנושא החברתי. מההתחלה אמרנו שאתה לא יכול להיות בן אנד ג'ריס מבלי להיות בן אנד ג'ריס עד הסוף. זו חברה שכל מה שהם עושים זה לייצר את המוצר הכי טוב ובדרך הכי טובה".

זינגר נהנה לאזכר מקרים קודמים שבהם בן אנד ג'ריס השתמשה בסוכר ובשמנת כדי לשנות את המציאות. הוא מזכיר את הטעם "בייקד אלסקה" שנולד כדי למחות על תוכנית לבצע קידוחי נפט באלסקה. הוא מספר שהחברה קונה את המאפים המשולבים בגלידות שלה ממאפייה המעסיקה עובדים בעלי צרכים מיוחדים. הוא מספר בגאווה שיצרנית הגלידה השקיעה 2 מיליון דולר כדי שמגדלי הביצים שלה יוכלו להרחיב את הלולים שבהם גדלות התרנגולות. הוא גאה בכך ש"בן אנד ג'ריס הייתה החברה המסחרית היחידה בעולם שישבה עם ממשלות ה־G7 כדי להביא לחתימת הסכם פריז לעצירת ההתחממות הגלובלית" (ואז פולט בשקט, "למרות שעכשיו עם טראמפ זה כבר לא משנה"). בישראל, הוא אומר, מדיניות המעורבות החברתית תמיד התקבלה בהרמת גבה. "כולם כאן ציניים ואנשים חושבים שאם אתה נותן גלידה חינם באיזה אירוע, יש לך אינטרס מסוים, ושאם אתה שם על השולחן מתקן מפיות שכתוב עליו 'תחסכו בנייר כדי להציל עץ', מאשימים אותך בקמצנות. לנו זה לא שינה. כל הזמן יש לנו פרויקטים חברתיים ושיתופי-פעולה. עם כפר נוער, עם בית החולים שניידר, עם הקהילה האתיופית בארץ ועוד הרבה אחרים".

כשאני שואל את זינגר אם הוא מבין מדוע יצירת Pecan Resist גרמה לישראלים לקרוא להחרמת הגלידות של החברה גם כאן, הוא אומנם שומר על רוגע, אבל ניכר שהנושא מסעיר אותו. "אני מבין כמה זה עצוב שאנשים לא מבינים כלום ושהם יוצאים עם הכרזות והחלטות", הוא אומר. "אני מחשיב את עצמי למישהו שמשופשף בחיים ומכיר ויודע דברים וחשבתי שאני יודע איך העסק עובד. אנחנו חברה שחיה את העולם הדיגיטלי ויש לנו שם נוכחות וקהל שהוא חלום, ואז פתאום אתה רואה כמה שאנשים לא מבינים כלום. אנחנו חברה ישראלית. אני ישראלי. כל העובדים ישראלים. אנחנו יושבים בדרום בטווח הטילים. אין לנו שום קשר לפוליטיקה - לא בארץ ולא בארה"ב.

"בן אנד ג'ריס בארה"ב הלכו על קמפיין מהסיבות שלהם, אבל מה הקשר שלי לזה? זה הרי הזוי! לבוא ולהגיד שבן אנד ג'ריס בישראל תומכים בחמאס כפי שהיו אנשים וגם עיתונאים שטענו. אנשים אומרים 'ההכנסות מהטעם הזה הולכות לחמאס'. זה כמו שאני אגיד לך שאתה הבן של היטלר. מעבר לזה, להאשים את בן אנד ג'ריס שהם חברה אנטישמית שתומכת בחמאס זה הזוי לגמרי. אתה מוצא את עצמך במצב שאתה צריך להגיד 'אין לי אחות'".

במקום שבו טראמפ הוא אליל

זינגר מאשים את המתחרים של בן אנד ג'ריס בשוק המקומי בליבוי המחאה נגד החברה בישראל, אבל אומר שהוא לא מרגיש פגיעה במכירות. "היה איזה גל של עיסוק בנושא לפני חודש ואתה רואה את תופעת העדר. אנשים אומרים לך 'אני לא קונה בן אנד ג'ריס כי הם תומכים בחמאס'. זו חברה שאנשים מעריצים אותה. את המוצר, את הערכים, את דרכי הפעולה. ואז פתאום באים ואומרים לך דברים כאלו ואתה לא יודע איך להתמודד עם זה.  "שיא האבסורד הוא שבן אנד ג'ריס נמצאים כבר שמונה שנים תחת מתקפה אינסופית של פעילי BDS - הפגנות מול המשרדים, הפגנות מול הסניפים ב'יום גביע חינם' וקריאות להחרים את החברה משום שהיא פועלת בישראל.

"בן אנד ג'ריס תמיד אמרו שהם תומכים בי ובישראל ושלא יזיזו אותם מפה. לא ביקשו ממני אף פעם לא למכור בשטחים או משהו כזה. רק מביעים תמיכה בי ובישראל. בכל פעם שאני בא אליהם לורמונט אני מרגיש לא נוח ולא נעים - כאילו בגללי ובגלל ישראל בן אנד ג'ריס סובלים. ואז, אחרי כל זה באים יהודים ישראלים ומאשימים את החברה בכך שהיא אנטי ישראלית?! האנשים האלו צריכים ללכת ל'יום גביע חינם' הבא ולעמוד עם החבר'ה האלה שמפגינים נגד ישראל".

על אף שלדבריו קיבל המון בקשות לראיונות מישראל ומחו"ל, עד כה זינגר סירב להתראיין בנושא הקריאות לחרם מתוך מחשבה שעדיף לתת למשבר לגווע בצורה טבעית. "אולי אני עושה טעות עכשיו בזה שאני מדבר איתך. אני לא יודע. אבל זה משהו אישי שמפריע לי. העובדים שלי באים אליי ושואלים אותי מה הסיפור הזה ואין לי תשובה אינטליגנטית לתת להם".

עד כה, האסטרטגיה התקשורתית של החברה להתמודדות עם המשבר הייתה רגועה. זינגר אומנם פרסם הצהרה קצרה בעמוד הפייסבוק של החברה, אבל השאר נעשה בצורה אנלוגית יותר. אנשי בן אנד ג'ריס זיהו את הקולניים והמשפיעים שבין המגיבים נגד החברה וכולם - בסביבות 20 איש - קיבלו מאנשיו של זינגר שיחות טלפון אישיות שבהן הם שטחו בפניהם בסבלנות את עמדת החברה בישראל. "בסוף כל שיחה כזאת - וההצלחה היתה 100% - האנשים האלו אמרו, 'טוב, אז אני אסביר את זה עכשיו ברשת', אבל אמרנו להם שיעזבו כי כל דבר כזה יעורר את הסערה עוד פעם".

 אבי זינגר / צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ

כדי להדגים עד כמה מפתיעה הייתה מבחינתו המחאה נגד החברה, זינגר אומר שלאור העובדה שישראל היא אחת ממדינות בודדות בעולם שבהן זוכה נשיא ארה"ב הנוכחי לאהדה, כשהוא שמע על השקת הטעם החדש הוא אמר לעצמו 'וואו, איך הם עושים לי דבר כזה? הרי אנחנו מדינה של טראמפ. הוא אליל פה'. חשבתי שאנשים יאמרו 'איך הם עושים משהו נגד טראמפ?', אבל אף אחד לא דיבר איתי על זה בכלל. פה הפכו את הסיפור לסיפור על אנטישמיות. לא צפיתי את זה. מה הקשר בכלל. כשסיפרתי את זה לאנשים בארה"ב הם בקושי הבינו על מה אני מדבר".

בוורמונט עם הזרוקים

המסלול שעבר זינגר עד שהצליח לייצר בישראל את הגלידה של בן אנד ג'ריס באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת הוא סיפור בפני עצמו. זינגר, שזכה בחודש שעבר בפרס התעשייה של התאחדות התעשיינים, חי באותה תקופה בניו-יורק ועבד בקונסוליה הישראלית בעיר. לא היה לו שום ניסיון בתעשייה. מכיוון שרצה בכל מקרה לחזור לישראל, כי בתו הבכורה בדיוק נולדה והקונסוליה לא האריכה את חוזה ההעסקה שלו, זינגר נאלץ לחשוב על המשך דרכו בעולם. הוא הקים חנות למוצרי חשמל שמתאימים לישראל "כדי לשרת את ה־200־300 משפחות בשנה שחוזרות כל שנה לארץ", אבל כל הזמן חיפש אפשרויות עסקיות בישראל.

הוא מעיד על עצמו שהוא חולה סקי וחולה גלידה, ואולי משום כך היה מאלו ששמו לב לכך שעוד ועוד סניפים של רשת הגלידות החדשה החלו להיפתח באותן שנים בוורמונט. "בכל פעם שהייתי עולה לשם לעשות סקי הייתי רואה את השם הזה שוב ושוב. זה היה הסוד של ורמונט", הוא נזכר. זינגר לא חשב לעשות משהו עם המידע הזה עד שבאחד מביקוריו בארץ פגש חברה שסיפרה לו שבחתונה של אחיה שנערכה בברלינגטון שבוורמונט היא פגשה 'שני חבר'ה שעושים גלידה'. שאלתי אותה אם קראו להם בן וג'רי ולא היה לה מושג. צלצלתי לאח שלה, הוא אמר שאלה באמת היו הם וביקשתי ממנו להכיר לי אותם. אמר לי 'בטח'". זינגר הרים טלפון מניו-יורק, קבע פגישה עם בן כהן, עלה על מטוס שנחת בוורמונט והגיע לדירתו של אחד משני מייסדי הרשת.

 בן אנד ג'ריס / צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ

"דפקתי על הדלת והערתי את בן, שבכלל ישן", הוא משחזר. "אני זוכר שישבנו על השטיח כי זה היה סטודיו כזה בלי רהיטים. אמרתי לו שאני חוזר לישראל ושאין בארץ גלידה טובה ושאני רוצה לייצר בארץ את בן אנד ג'ריס. הוא שאל אותי אם אני מבין בתחום ואמרתי שלא. אחרי שאמרתי שאני לא יודע אם יש בארץ מכונות וציוד הוא הרים טלפון למישהו ושאל אם אפשר להשיג ציוד משומש או משהו כזה. אחרי שהוא סגר את הטלפון הוא אמר לי 'בסדר. בוא נעשה את זה'. שאלתי אותו איך מתקדמים והוא אמר לי 'דבר עם ג'ף. הוא חבר שלנו ועורך דין. סע אליו לאיתקה בניו-יורק', שבע שעות משם".

לפני שזינגר נכנס לעיר הוא לבש חליפה, כרך עניבה והחזיק ביד תיק "כדי להיראות כמו איש עסקים". לאחר שפגש את אותו ג'ף - עם חולצה קרועה מתחת לבית השחי, עם שיער ארוך ועם זקן פרוע - הרגיש צורך להתנצל על הופעתו הבורגנית. השניים ישבו ודיברו ואחרי שג'ף שאל אם בישראל יש חלב, ביצים ושמנת הוא קבע שאין שום סיבה שלא להתקדם הלאה והבטיח שינסח חוזה. זינגר חשב שההתנהלות של בן ושל ג'ף ("ההוא - אין לו רהיטים; השני - לגמרי זרוק") קצת מעוררת חשד ואף ביקש לבדוק את דוחות החברה, אבל מהר מאוד השתכנע שהכול פיקס. פשוט ככה היפים עושים עסקים. באיזי.

כמה באיזי, לא היה לו מושג. החוזה אומנם נחתם בסופו של דבר, אבל גם לאחר מכן היו לזינגר לא מעט משוכות שהיה צריך לעבור. משום שלא היה לו כסף להקים מפעל, הוא שכר בתחילת הדרך שעות פס ייצור מגלידות פלדמן. כשמנהל המפעל טעם את הגלידה שהוא ייצר, הוא החליט להפסיק מיד את שיתוף-הפעולה. "הוא אמר לי מה זה? אתה חושב שאתה תעשה גלידה יותר טובה?", נזכר זינגר.

אחרי שהצליח לייצר במפעל אחר, פתח זינגר בספטמבר 1987 את החנות הראשונה - בדיזנגוף סנטר. כמה מאמצי שיווק פשוטים וחכמים (חלוקת פלאיירים בשגרירות ארה"ב, פסקול שהתבסס על הקלטה חופשית של תחנת רדיו מקומי בוורמונט) והכמיהה של הישראלים לכל דבר אמריקאי, הפכו את החנות לבוננזה. אלא שההצלחה הכעיסה את בעל המפעל שבשירותיו השתמש אז זינגר, שיתוף-הפעולה עם גלידות קארוול שהיו הבאים בתור להשכיר לו שירותי ייצור גם עלה על שרטון, ובסופו של דבר הוא הבין שיצטרך לבנות מפעל לעצמו. הוא בנה מפעל באזור התעשייה ביבנה, מכר לבן אנד ג'ריס 60% מהעסק והחל לייצר ולייצא גם לטורקיה, יוון וקפריסין.

לאחר ההשתלטות של יוניליוור על בן אנד ג'ריס בשנת 2000, נוצר מצב ייחודי וזינגר קנה מבן אנד ג'ריס את האחזקות שלהם בחברה הישראלית ונשאר מאז כבעלים יחיד. מאז צוק איתן ב־2014 הוא מייצר רק לשוק המקומי. זינגר מסרב להתייחס לאפשרות שחיסול הייצוא נובע מפעילותם של תומכי BDS שמרתיעים ספקים באירופה מעבודה מול חברות ישראליות.

 מפעל בן אנד ג'ריס בישראל / צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ

המבנה העסקי הייחודי מאפשר לזינגר להיות עצמאי מאוד. מצד אחד, הוא מחויב להקפיד על הסטנדרטים של החברה העולמית. מצד שני, ניתן לו חופש יצירתי רב. לא רק שהוא קובע אילו טעמים ייכנסו לשוק הישראלי ואילו ייצאו ממנו, אלא שהוא יכול גם לייצר טעמים משלו. כך למשל ה"דולצ'ה דה לצ'ה" שזוכה לפופולריות רבה בישראל כלל אינה קיימת במקררים בארה"ב. דוגמה אחרת, שזינגר מספר שיצאה משליטה (אבל בקטע טוב) היא של טעם החרוסת שבן אנד ג'ריס ישראל ייצרו לפני כמה שנים כמעין ניסוי משועשע. זינגר מספר שלאחר שהאריזה צולמה והופצה ברשתות החברתיות, הוא והמטה בארה"ב הוצפו בפניות של יהודים מורעבים שדרשו להניח את לשונם המריירת על הטעם הייחודי והבהירו לכל מי שרק אפשר שאין להם שום בעיה כספית שתמנע מכך לקרות. "הסברתי להם שיש לנו רק כמות קטנה ושזה בלתי אפשרי, אבל זה לא הפסיק", נזכר זינגר בחיוך. "בפסח השנה נראה לי שנוותר על זה. זה יותר מדי בלאגן".

שצ'רי גרסיה קם לתחייה - ומת

הפורטפוליו הישראלי של בן אנד ג'ריס כולל בכל רגע נתון כ־18 טעמים. זינגר אומר שעל אף ש"כל אחד בסופו של דבר חוזר לטעם האחד שהוא הכי אוהב", הצרכנים בישראל אוהבים חדשנות ומצפים מהחברה לייצר טעמים חדשים לעיתים קרובות. הרצון הזה, לצד הגודל הלא משתנה של המקררים בחנויות וברשתות השיווק, מביא לכך שלצד ארבעה־חמישה הטעמים החדשים שהחברה משיקה מדי שנה, היא צריכה להוציא לגמלאות ארבעה־חמישה טעמים אחרים. בעוד שההחלטה "לקבור" טעם היא פומבית ומתוקשרת לצרכנים בצורה הומוריסטית (בישראל יש לחברה בית קברות וירטואלי לטעמים ובארה"ב יש לה בית קברות "אמיתי"), התגובות לכל ביטול טעם עשויות להיות אמוציונליות מאוד. חיטוט בתגובות שמלוות כל הכרזה על ביטול טעם בדף הפייסבוק של החברה, הוא חוויה יוצאת דופן. בייחוד אם אתם מאלו שלא סגורים על זה שהפסקת ייצור של גלידה כלשהי מחייבת שימוש במילים כמו "שואה" או "אסון".

המקרה של צ'רי גרסיה, אחד הטעמים האיקוניים ביותר של החברה, הוא כנראה הקיצוני ביותר. בעוד שבארה"ב הוא זוכה לפופולריות רבה, וגם פה יש לו מעריצים שרופים, בגדול הוא אף פעם לא תפס פה. האדם הישראלי פשוט לא אוהב מספיק את הדובדבן. זינגר מספר שהשילוב בין העובדה שהוא אישית מת על צ'רי גרסיה ובין מעמדה של הגלידה בהיסטוריה של החברה לבין האמת הפשוטה שבישראל הוא לא נמכר מספיק, הביא לכך שבמשך השנים הטעם נקבר והוחזר מהמתים כבר ארבע פעמים.

הפעם האחרונה הייתה לפני חצי שנה, ועל אף שעיניו של זינגר מצטעפות בעצב כשאני שואל אותו אם יש לטעם סיכויי החייאה, הוא מסרב להתחייב על כך. כפיצוי, הוא שולח אותי לחנות המפעל בקומה הראשונה - המקום היחידי בישראל שבו עדיין אפשר ללקק את המנוח.

סובלים כמו אוהדי צ'רי גרסיה, אבל מסרבים להיכנע לדיכאון? בימים אלו מקיימת החברה משאל בין הגולשים בעמוד הפייסבוק שלה כדי להחליט מי מבין חמישה טעמים שנקברו בעבר יוחזר מן המתים. אם אתם אכולים בגעגועים אל "חמאת בוטנים ושוקולד", "מילק אנד קוקיס", "פיסטוק", "קפה בזבזבז" או "סינמון באן", זו ההזדמנות שלכם להשפיע.