ביקורת קולנוע: "רומא" עומד בציפיות המאוד גבוהות ממנו

היסטוריה קטנה מתרחשת כעת בבתי הקולנוע עם הגעתו של "רומא", זוכה הפרס הגדול בפסטיבל ונציה האחרון. סרטו החדש של זוכה האוסקר אלפונסו קוארון, המספר על סוכנת בית צעירה במקסיקו של 1970, הוא הסרט הראשון של נטפליקס שיוצא לבתי הקולנוע בארץ, במקביל ליום עלייתו לשירות הסטרימינג. האסטרטגיה הזו איננה כלכלית, אלא תדמיתית: נטפליקס מעוניינת לשנות את היחס אליה מספקית של סרטי טלוויזיה ליצרנית של אירועים קולנועיים, ולכן החליטה ש"רומא", לאחר שכבר נחגג כאחת מיצירות המופת של 2018 וצבר לעצמו הייפ של אחד משחקני האוסקר המרכזיים, ראוי להפצה באולמות מסביב לעולם.

בינתיים זה נראה כאילו הולך לה לא רע. "רומא" התניע היטב את עונת הפרסים עם זכיות אצל מבקרי הקולנוע של ניו יורק ווושינגטון, ועם נוכחות בכל סיכומי השנה עד כה.

במקרה שכזה עומדת מולנו, הצופים, שאלה אחת מרכזית: האם באמת יש סיבה לצאת מהבית, לרכוש כרטיס במיטב כספנו ולחלוק את החוויה הזו עם אנשים אחרים, או שפשוט כדאי לעמעם את האורות בסלון ולראות את הסרט בזמן הנוח לנו? אם אמצעי הצפייה הביתית שלכם טובים, ואם אתם באמת מסוגלים להתרכז בסרט שחור-לבן שאורכו מעל לשעתיים מבלי לפזול אל הנייד או לקום אל המקרר כל כמה דקות, ייתכן שתוכלו לחסוך על כרטיס. אם המצב הוא שונה - ובואו נודה באמת, הוא כנראה שונה - טוב תעשו אם תבחרו באופציה הראשונה. "רומא", כך מתגלה, מצדיק לא רק את ההתלהבות לה זכה, אלא גם כל אינץ’ וכל דציבל מהמערכות של אולמות הקולנוע.

על אף שהסיפור שלו איננו אפי או גדול מהחיים, "רומא", המבוסס על זיכרונות הילדות של קוארון, הוא כמעט אופרה. קשה לתפוס בצפייה אחת כמה דברים מתרחשים במעמקי הפריים בכל רגע נתון, אילו צילומים מרהיבים מרכיבים אותו, וכמה מורכבת עשייתו. לא שהיינו מצפים למשהו אחר מקוארון, האיש שהביא לנו את "כוח משיכה" ו"הילדים של מחר" בין היתר. ב"רומא", שאותו גם כתב, צילם וערך, הבמאי המקסיקני מחזק את מעמדו בהיכל התהילה ומייצב את עצמו כאחד הבמאים הגדולים, אולי בכל הזמנים. מעט מאוד אנשים מבינים את המדיום כמוהו ועדיין יודעים איך לצקת רגש ואנושיות לסרטיהם (בשונה ממאסטרים אחרים כדוגמת כריסטופר נולן או ווס אנדרסון). כך שגם אם התסריט של "רומא" פחות מרשים מהמחלקה הטכנית, הוא עדיין בעל מעלות רבות ומאפשר לשחקנים לברוא דמויות שקל לאהוב.

"רומא" מצריך תשומת לב וסבלנות, בזה אין ספק, אבל אורכו כמעט ולא מורגש בזכות היכולות של קוארון כבמאי וכצלם. מספיק להיזכר איך שוט הסיום של הסרט מחזיר אותנו אל זה שפתח אותו, סוגר את המסע שעברה הגיבורה באופן מושלם, כדי להבין שהיינו בידיים של קולנוען מלידה.