מתכנן הגשר השקוף בסין: "האדריכלות יוצרת מוצר חדש שמניע כלכלה"

"האביב הגיע:

עלים ראשונים של אביב

לבלוב טיפות זכרונות החורף

פעמוני רוח השמחה מצלצלים

עכשיו

הזמן."

זהו אחד משיריו של פרופ' חיים דותן, שקשה לומר מה הוא יותר: אדריכל, משורר, פילוסוף. בכל אופן, דותן, המחלק את חייו בין ישראל לסין, ומי שבנה את הגשר השקוף בסין (בהמשך), הגיע בשבוע שעבר כאורח לכנס מנהלי פרויקטים של איגוד המהנדסים לבנייה ותשתיות.

דותן, המחובר מאוד לעם הסיני, ותיכף גם נראה למה, הוא גם סוג של סוציולוג. על פרויקט הגשר השקוף, בהרי האווטאר בפרובינציית חונאן, שבסין (בדז'אנג-ג'יה -ג'יה)- הגשר השקוף הארוך בעולם (עד לא מזמן) בגובה 300 מטר ובאורך 380 מטר - מן הסתם הפרויקט הגרנדיוזי ביותר שלו, הוא מדבר במונחים חברתיים. באדריכלות בכלל, ובפרויקטים שלו בפרט, הוא רואה גם את האלמנט החברתי-כלכלי, ונותן משקל לסימבוליות של הדברים.

"גשר הוא מקום שמחבר בין שני קצוות", אומר דותן. "זה משהו מדהים: אייקון חדש שתוכנן על ידי ישראלי וסיני וזה גשר. וגשר זה דבר נהדר - הוא מסמל פתיחות".

בוא ספר איך הגעת לבנות את הגשר השקוף בסין.
"הסיפור שלי התחיל לפני 100 שנה: צבי ויפה סיידוף, הסבא והסבתא שלי, ברחו מבוכרה והגיעו לחרבין בצפון סין, וב-1917 הגיעו לשנחאי. שם נולדה אימי, ובהיותה ילדה הם עלו לארץ. סבא שלי בנה בסין בניינים ובית כנסת, וכשהם הגיעו לירושלים, הם בנו את שכונת הבוכרים.

"אני הגעתי לסין לראשונה ב-1984, במסגרת סיור בכל רחבי אסיה וחיפוש שורשים. למרות שהיה קומוניזם ורעב, המשכתי לבוא, ובשנת 2008, אחרי קריירה ביפן ובארצות הברית, פתחתי שם משרד".

ב-2010 תכנן דותן את הדוכן הישראלי בתערוכת אקספו (תערוכה מקצועית עולמית). "עשיתי שם הרבה כבוד לסינים", הוא משחזר. "היה שם ביטוי ליאן וליינג (מושגי היסוד בפילוסופיה הסינית,של ניגודים מוחלטים שגם משלימים אחד את השני) בתלת ממד, והם מאוד הזדהו עם הצורה הזו.

 הביתן הישראלי לאקספו / צילום: Shutterstock

"זו הייתה נקודת ציון, וזה פתח הרבה דלתות, כי עד אז הסינים כמעט לא ידעו דבר על מדינת ישראל: ידעו שהעם היהודי הוא עם חכם, ואולי ידעו על איינשטיין".

במהלך הזמן, ועם העמקת שהותו בסין, החל דותן לשמש פרופסור באוניברסיטת שנחאי, ואף הפך לדמות מוכרת למדי במילייה האדריכלי. "הופעתי הרבה בטלוויזיה עם הסיפור האישי שלי. מבחינתם זה סיפור מדהים, שבא יהודי ואומר להם: 'תודה, הצלתם את החיים של המשפחה שלי'".

שנים אחדות לאחר מכן הגיע אליו יזם הגשר השקוף, ונועץ בו אם הדבר אפשרי. דותן: "שאלתי אותו למה הוא רוצה לבנות את זה. זה יפגע בטבע, וזה אזור מדהים ביופיו. הצעתי לו לבנות גשר דק מזכוכית, כך שייעלם בעננים. הגשר הפך להיות הדבר הכי מפורסם מסין. התחילו להגיע מיליונים של תיירים. הגשר הזה הוא לא מעבר ממקום למקום, הוא לב, הוא במה לאירועי ספורט, תרבות, מחול, תצוגות. יש אמפיתיאטרון בצד המזרחי שלו. הייתה שם תצוגה של וולבו, ובוולבו אמרו שזה היה הפרסום הטוב ביותר שהיה להם אי פעם.

"קרה כאן משהו מדהים, שלוקחים עיצוב ואדריכלות ובנייה ותעשייה, ומתכננים מוצר חדש שמניע כלכלה. תביני מה קרה: למקום שכוח האל הזה, הפרובינציה של חונאן שחיים בה 6 מיליון סינים - מגיעים פתאום 4=5 מיליון אנשים. במחוז הזה, כמו בהרבה מחוזות בסין, יש איכרים עניים שמתפרנסים מעבודת אדמה. אבל אם באים לגשר 5-4 מיליון תיירים, הם צריכים מלונות, אוטובוסים, שדה תעופה חדש. כל תייר משלם 20 דולר כדי לעלות על הגשר, וכבר יש לך הכנסה של 80 מיליון דולר בשנה (4 מיליון תיירים). החזר ההשקעה על הגשר היה בתוך 6 חודשים.

"התוצאה הייתה שכל האיכרים שחיו שם, שמשך אלפי שנים לא הייתה להם פרנסה, יצאו כולם ממעמד העוני, חוו שיפור מדהים באיכות החיים שלהם. זה נס - העובדה שאפשר לקחת מחוזות נידחים ובאמצעות טכנולוגיות חדשניות להוציא המון אנשים ממעגלי העוני. קיבלתי אזרחות כבוד של העיר על התרומה שלי לפיתוח הכלכלה והחברה על תכנון הגשר".

 גשר הזכוכית במספרים

"התפללתי לאלוהים שייתן לי השראה"

בעקבות בניית הגשר השקוף, מספר דותן, החלה "מגיפה" של בניית גשרים בסין, ובשנה וחצי האחרונות נבנו בה למעלה מ=150 גשרים, ודותן עצמו מתכנן בימים אלה גשרים נוספים בסין. אחד מהם, הוא מספר, ייראה כמו קשת בענן: "זה גשר מזכוכית, שצורתו חצי קשת, בכניסה לנמל בעיר שאנדוג פאן במזרח סין. זו עיר קטנה יחסית אבל הם רצו משהו מיוחד. הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש. הייתי שטוף זיעה באותם ימים. בלילה חלמתי והתפללתי לאלוהים שייתן לי השראה. חלמתי על סולם יעקב, שמלאכים עולים ויורדים בו. התעוררתי באמצע הלילה, והכנתי סקיצה של גשר שנראה כמו חצי קשת - בצד אחד שלו עולים, ובשני יורדים.

"כשהצגתי את זה למנהיגים המקומיים של המפלגה, זה הפך לאלמנט תקשורתי. היום זה בבנייה. הסינים אומרים לי: 'אתה יהודי, אתה בונה גשרים בין ישראל לסין'. הגשרים האלה הם כלכליים, הם מכניסים הכנסה, נותנים כבוד לטבע ומהווים סמל - אנשים מזדהים עם האלמנטים האלה".

איך היית מתאר את העם הסיני?
"יש המון מהמשותף בין העם היהודי לעם הסיני. שניהם עמים עתיקים ומיוחדים. העם הסיני המציא את המשי והנייר, ואבק השריפה והמצפן. החיבור שלהם לטבע מדהים. זה עם חכם מאוד, קונפוציוס (גדול הפילוסופים הסיניים), שחי במאה החמישית לפני הספירה - 300 שנה לפני הרב הלל, נשאל בזמנו מה הדבר הכי חשוב בעולם. הוא השיב, שהדבר החשוב ביותר הוא: אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך - מילה במילה מה שכתב הלל הזקן 350 שנה אחר כך. כל ילד בסין מכיר את המשפט הזה. הנה, משפט קטן לפני 2,000 שנה שמשותף לשני העמים.

"סין השיגה הישגים של מאות שנים לאורך 30 שנה, והיא עומדת להיות האימפריה החדשה. הם מובילים היום בעולם מבחינה טכנולוגית, הם משקיעים בכל דבר ודבר. יש להם שדות תעופה מדהימים, אולמות קונצרטים מדהימים, והגשרים הכי ארוכים בעולם. בדרום סין נחנך (באחרונה) הגשר הארוך בעולם - זה סדרה של גשרים ומנהרות באורך של 55 ק"מ בים. ההישגים הטכנולוגיים שלהם מדהימים, והנשיא שלהם הוא דמות חשובה מאוד בתחום הכלכלה. הוא נוהג לומר שמגע ירים את הכלכלה, והגשר השקוף מוכיח את זה.

מבחינה כלכלית ותרבותית. הגשר היום הוא לא רק גשר, אלא סמל לשיפור איכות חיים. בסין ובמדינות בעולם יש כה הרבה מנהיגים שמדברים על בניית חומות, במקום לבנות גשרים. מה אדם פשוט רוצה? שתהיה לו פרנסה טובה , להיות עם המשפחה והחברים שלו. העמים לא מחפשים חומות ומלחמות, אלא גשרים".

איך היית מתאר את המנטליות הסינית?
"הסינים מאוד שונים באופי ובפילוסופיה מהמערב. המערבי לא מבין את זה, כי הוא שופט את הסינים מנקודת מוצא של המערב. הסינים חיים בין היין והיאנג , באמצע. אין להם שחור ולבן, הם תמיד חיים בין השחור והלבן, ו'כן' יכול להיות אחרי דקה 'לא'".

נשמע שקשה לעשות עסקים איתם.
"הסיני לא בא לעשות עסקים ו'להרביץ מכה' כמו הישראלי. הוא עובד לשנים ארוכות. לצערי, אין לנו סבלנות כמו לסינים, אנו רוצים לעשות סטארט אפ ולמכור בתוך שנה. הם חושבים אחרת, ואחד הדברים הכי חשובים אצלם זה נאמנות. הם מסתכלים על עוד 100 שנה, אז צריך לזרום איתם ולכבד אותם, ותוך 5-7 שנים ייווצר אמון".

"האדריכלות הישראלית היא בתהליך של חיפוש" 

דותן, שהיה בעל משרד אדריכלות במנהטן וביפן, הקים את משרדו בישראל בשנת 1990. כ-20 שנה לאחר מכן הקים גם משרד בסין. דותן, שאחראי בישראל לפרויקטים כמו היכל התרבות באשדוד, מכללת סמי שמעון בבאר שבע, ובית הספר האמריקאי באבן יהודה, מתכנן כיום בסין בעיקר מלונות ומשרדים.

מה ההבדל בין האדריכלות הישראלית לסינית?
"האדריכלות הישראלית היא בתהליך של חיפוש. בכל ענפי הטכנולוגיה, הישראלים מדהימים. היום אפילו גם בעולם הסרטים. שחקנים ישראליים מגיעים להוליווד, יש לנו נוכחות בתחומי ההייטק, האופנה, ננו טכנולוגיה".

אך לא בתחום האדריכלות.
"ענף הבנייה הוא שמרן, שהחידושים בו לא תכופים, ועובדים פה בשיטות ישנות. המעצבים הישראלים הם מדהימים, גם האדריכלים, אך הם עומדים בפני מכשולים אדירים, בגלל השמרנות בענף הבנייה. כל זה הולך להשתנות, כחלק מהשינוי בעולם, כי נושא הבינה המלאכותית מתקדם בצעדי ענק, ורובוטים נכנסים לענף הבנייה. לא יביאו בנאים מסין או מהשטחים, אלא מכונות יבנו".

איך זה ישפיע על האדריכלות הישראלית?
"השאלה היא תמיד האם העם שלנו קשור לשורשים שלו - האם מעתיקים בניינים או שדות תעופה או איצטדיונים ממדינה אחת לאחרת, או שבונים לפי התרבות וההיסטוריה של כל אזור בעולם. אדריכלות צריכה להיות קשורה למקום. היא עצמה תהיה חדשה אבל היא צריכה להיות קשורה להיסטוריה ולעבר. היפנים, למשל, מאוד מודרניים וחדשניים, אך האדריכלות היפנית קשורה לתרבות היפנית".

תן דוגמה של פרויקט אדריכלי שקשור לעבר ולמקום.
"מוזיאון ישראל בירושלים, שבנוי ביתנים-ביתנים. היום בכל מקום בונים מגדלים והם לא משתלבים עם הטבע".

או למשל, אוניברסיטת באר-שבע, שהבנייה בה משתלבת במדבר?
"כשבנו את אוניברסיטת בן גוריון השיקול היה כלכלי, כי הבטון הוא חומר מסיבי. בנו בניינים נפלאים אבל זה היה על רקע השפעה של השפה הבינלאומית שהגיעה מאירופה, בנייה ברוטלית. כיום האדריכלות המודרנית היא במידה רבה אדריכלות קולנית שאומרת: תסתכלו כמה שאני יפה, אבל אין שפה בין הבניינים. בעבר תמיד לבניינים הייתה שפה אורבנית, אם זה בגובה, אם זה בחומר. היה כבוד הדדי בין בניין לבניין. תסתכלי על הערים הקלאסיות באירופה: את מרגישה שם נהדר כי הבניינים השתלבו אחד עם השני והיה להם כבוד אחד לשני. היום כולם סוליסטיים וזה עולם אחר. אנו צריכים לחזור למשהו יותר חברתי.

"צריך להוריד את הנושא של האגו. חברה שמצליחה זו חברה שכולם עובדים בה יחד וכולם משתפים פעולה, יש כבוד אחד לשני. אנו צריכים לחזור לזה, ואם בונים מגדלים, אחד צריך להתייחס לשני, לא המגדל הפרטני. גם בדובאי כל מגדל רוצה להיות יותר חכם ועשיר מהשני, זו לא שפה של משפחה. ברגע שבניינים ידברו אחד עם השני דרך חלל, חומר, גבהים - נוצרת שפה, ואז הערים נעשות יותר רגועות. היום יש רעש ויזואלי מאוד מפריע כמעט בכל הערים בעולם. אצלנו פורצים את הגבולות - אם זה בירושלים, תל אביב או בחיפה - בכל מקום מנסים כוחות הכלכלה לבנות ולמקסם את אחוזי הבנייה ולא להתייחס לתושבים ולטופוגרפיה.

"כואב לי שירושלים הייתה עיר שהרים סביב לה והיום היא כולה מלאה מגדלים. הרסנו אותה. להרוס קל, לבנות קשה. הכל מתחיל מהמשפט 'ואהבת לרעך כמוך'. אם יש כבוד למקום ולאדם, אז גם הארכיטקטורה נראית ככה, אבל אם הכל סוליסטי ותלוי רווח וממון, זה מוביל למקומות אחרים. אנחנו צריכים לחזור להרגיע. זה תהליך. צריכים לדבר על אהבה ולא על בעיות. זה מה שאני מנסה לעשות עם התלמידים שלי. אני חושב שאני מגיע להרבה מקומות דרך חיבוק ושיר וגשר, מאשר דרך המקצוע, וזה נפלא".