מי חושש מבדיקה

ככה זה הולך אצלנו בדרך-כלל: ממנים אדם רציני לחקור ולבדוק, וכאשר הביקורת המתפרסמת היא נוקבת, מתחילים לבקר אותה בשצף קצף. דוגמה בולטת מהימים האחרונים הוא ח"כ איל בן ראובן, שהוא גם אלוף (במיל') וגם איש המחנה הציוני. בן ראובן מאוד כועס על האלוף יצחק בריק. הוא לא אוהב את הדוח שלו על צה"ל, בלשון המעטה. למעשה הוא ממש נדהם. כלומר, הוא מסכים עם קביעות לא מעטות של בריק, "אבל להגיד על מפקדי צה"ל שפיהם ולבם לא שווים זו אמירה שלא תיאמר. האם השתגענו?", זועק ח"כ בן ראובן מדם לבו. "האם אנחנו קוראים להם שקרנים? יש חשיבות לאמון הציבור, יש גבול למה שנעשה פה".

יש שקרנים לרוב

איפה אתה חי, ח"כ בן ראובן? מה, אין שקרים ושקרנים בצה"ל? אני קצת מכיר את מה שהולך שם, ואני מבקש להודיעך שיש שם המון שקרנים ושקרים. המוטו בצה"ל הוא שאם לא חייבים, אז אין צורך לספר את האמת, ובמקרי הצורך יש לטייח אותה - כפי שנעשה פעמים רבות. אני חושב שאם היינו יוצאים למלחמת טיוח לא היה צבא שיכול לעמוד בפנינו.

תקופה קדומה

כמובן שח"כ בן ראובן אינו היחיד. ישנם רבים, במיוחד אנשי צבא לשעבר שעדיין חיים בעידן שבו לא אומרים על צה"ל דברים שליליים, "כדי לא לפגוע באמון הציבור". הם חיים עדיין בתקופה קדומה, בשנות ה-50-70 בהן אנשים לא רצו לשמוע שיש פגם כלשהו בצבא הנפלא שלהם שהוא 'הצבא הטוב בעולם', אף שמזמן הוא כבר לא כזה.

הצבא פוחד מיישום המסקנות

אבל - וזה העיקר - אם צודקים המפקפקים בדוח בריק, אז מה הבעיה? הוא מציע ועדת חקירה רצינית שתבדוק ותוציא מסקנות. אם בריק טועה, זה יתברר בוועדה כזאת. אבל אם הוא צודק - זה הדבר ממנו חוששים רבים, בעיקר גנרלים, זו תהיה בעיה. אי-אפשר יהיה לטאטא מסקנות של ועדה כזאת. אי-אפשר יהיה שלא להתייחס אליה. יהיה צורך דחוף ליישם את מסקנותיה והדבר הזה, יישום, הוא משהו שהצבא בדרך-כלל אינו אוהב, כי זה עלול לפגוע בכמה ציפורי נפש.

החכם בעת ההיא

מוטב יהיה אם האלופים בדימוס ושאר המבקרים ידומו לעת הזאת, הם דיברו בזכות עצמם שנים רבות. עכשיו, לאחר הכישלונות הצבאיים הרבים, הצורך בחקירה ובדיקה רציניים הוא גדול מתמיד. אם היו עושים זאת לפני שנים ייתכן שהיינו יודעים מה לעשות גם נגד עפיפונים. עכשיו צריך להתייחס אל בריק בכל הרצינות, בלי כעסים וביקורות-סרק, כדי להחזיר את אמון הציבור שנפגע מאוד במהלך השנים והטיוחים.