מחאה? הכול יקר? מצבם הכלכלי של אזרחי ישראל מעולם לא היה טוב יותר

1.

ה"מחאה" של כמה מאות מפגינים על יוקר המחיה בישראל היא לא מחאה חברתית, ולא מחאה בכלל, בשלב הזה, משום שכמה מאות מפגינים בת"א ועשרות בודדות בירושלים לא יכולים להיחשב כמחאה. בכל מקרה, זו מחאה פוליטית לכל עניין ודבר, כפי שהייתה מחאת מתווה הגז, שנושאת שלטים פוליטיים בגנות נתניהו ומנדלבליט ולכן צריך לשים אותה בדיוק איפה שהיא: פוליטיקה שמנסה לקחת נושא כלכלי למחוזות הנוחים לה. לבד מהמחאה החברתית הגדולה, שבאמת סחפה אנשים מימין ומשמאל, כל שאר המחאות במדינת ת"א היו נטו פוליטיקה. מחאות קטנות ומצומצמות בהיקפן, עם מקסימום חשיפה תקשורתית חסרת פרופורציה. אתם יכולים להבין לבד את ההקשר הפוליטי-תקשורתי.

רוב המפגינים הפכו את ההפגנות לתורתם אומנותם. הם באים להפגין רק כדי להפגין, בלי כל קשר למהות ההפגנה. העיקר זו הפוליטיקה, הסיבות לא ממש חשובות, הן כל פעם מתחלפות, הסיסמאות הפוליטיות תמיד קבועות. מרביתם אינם נמנים עם השכבות החלשות ואינם מייצגים את מצוקותיהם, אלא את מעמד הביניים התל-אביבי. אני גם לא מאמין בטיעון של "סולידריות חברתית" בהפגנות עם השכבות החלשות. אין פה סולידריות, יש פה רק אינטרסים.

הבעיה הכי גדולה שלי עם ההפגנות הללו שהן כבר לא מייצגות את הדמוקרטיה, הן הפכו לשיבוש של הדמוקרטיה. ברגע שקבוצה קטנה של מאות איש מחליטה לחסום צמתים כבדרך שגרה ולהסב סבל לעשרות אלפי אזרחים אחרים זו כבר לא דמוקרטיה, זו אנרכיה. זו בריונות בשם הדמוקרטיה ובשם הזכות להפגין.

2. 

ועדת יוקר המחיה היא ועדה מיותרת, עוד נדבך בביורוקרטיה וברגולציה הישראלית שלא יתרום דבר. יש מספיק רגולטורים ויש מספיק משרדים ממשלתיים כדי לטפל באספקטים המגוונים של המחירים בישראל, לא צריך עוד ועדת קישוט. גם הניסיון לקחת את כל ההתייקרויות ולשים אותן בסל אחד, כמקשה אחת, איננו מקצועי. כל תחום והסיבות שלו, והרגולציה שלו וסביבת התחרות שלו וסביבת המכסים שלו. יש גורמים חיצוניים שאין עליהם שליטה (תנודות מטבע) ויש גורמים שממתנים מאוד את העליות (המסחר האינטרנטי). ויש גם צביעות: כמה מחברי הכנסת של המחנה הציוני, שהצטיינו בהטחת האשמות בימים האחרונים על יוקר המחיה, הם חלק מהלובי של הסקטור החקלאי בישראל שממשיך לקדש מועצות מסדרות ומכסים כדי להגן על המצביעים שלהם. ובכלל, להאשים גורם אחד (מונופולים! קרטלים!) - זה מגוחך. זה אולי טוב לתקשורת, אבל זה רחוק מלהפוך לדיון ענייני.

3. 

יש נתון אחד בכל הדיון שכולם מעדיפים להתעלם ממנו בימים האחרונים, ולא בכדי, כי זה לא מתאים לאג'נדה הפופוליסטית. מצבם של האזרחים הישראלים בממוצע ומצבו של משק-בית ממוצע השתפר לאין ערוך בשנים האחרונות מבחינה כלכלית. שנים כתבתי שוב ושוב על בעיית השכר הקפוא במשק הישראלי כאחת הבעיות העיקריות בו - ולשמחתי חל בו שיפור עצום בשנים האחרונות. קראתי לא פעם להעלאת שכר המינימום וקראתי לתאגידים להעלות שכר לעובדים החלשים מיוזמתם, מעל לשכר המינימום - וזה אכן מה שקרה. טבלאות השכר הממוצע ושל השכר החציוני (היותר חשוב) משנת 2010 ממחישים זאת יותר טוב מכל מאמר. מדובר בנתוני הביטוח הלאומי, הנתונים הכי מדויקים שנמצאים במערכת הכלכלית ועדכניים עד 2016. המגמה, אני בטוח, נמשכה גם בשנתיים האחרונות. השכר הממוצע במשק הישראלי עלה מ-2010 ל-2016 בכ-16% נומינלית ואילו השכר החציוני, מדד הרבה יותר חשוב, עלה בכ-23% נומינלית ומעל לכל עליית מדד. יתר על כן, הגידול בנטו היה אף משמעותי יותר מהגידול בברוטו בגלל מערך נקודות זיכוי שהגדיל את ההכנסה הפנויה המשפחתית.

 קפיצת שכר בישראל

מי שחושב שעליית שכר המבורכת לא מתורגמת לעליית מחירים (גם אם יש תאגידים שתופסים עליה טרמפ בהחלט), לא מבין כלכלה. יש בישראל ביקוש לעובדים (רואים זאת בנתוני האבטלה), הביקוש העלה את השכר לעובדים יחד עם פעולות ממשלתיות מבורכות, שבתורו גם יצר ביקוש למוצרים (ובנוסף, הריבית האפסית עודדה צריכה). בקיצור ולעניין: הכלכלה עובדת. היו בטוחים: ההכנסה הפנויה של משק-בית ממוצע בישראל עלתה הרבה יותר מהתייקרויות המזון בשנים האחרונות.

4.

לפי כל הפרמטרים הכלכליים מצבה של ישראל ומצבו של האזרח השתפר לאין ערוך בעשור האחרון. התוצר לנפש עלה בעשור החולף בקצב מהיר. בעוד שבקרב מדינות ה-OECD גדל התוצר לנפש בשני העשורים האחרונים ב-32%, בישראל חל גידול מקביל בשיעור של 37%. בעשור האחרון נהנתה ישראל מצמיחה גבוהה בהשוואה לרוב המדינות המפותחות האחרות, על רקע פגיעה חלשה יותר של המשבר הכלכלי העולמי. בחתך של משקי-הבית, ההכנסה הריאלית לנפש גדלה על פני העשור ב-25% והגידול הורגש בקרב ערבים ויהודים כאחד, אך באופן בולט במיוחד בקרב יהודים לא חרדים.

רמת האי השוויון בישראל אמנם גבוהה ביחס ליתר מדינות OECD בהכנסה פנויה, אך המגמה הזו הולכת ומשתפרת בשנים האחרונות הודות למדיניות ממשלתיות תומכת בשכבות החלשות (העלאת שכר המינימום, מס הכנסה שלילי, נקודות זיכוי ועוד). נתון שלא מופיע בסטטיסטיקות האי-שוויון הוא הכסף השחור העצום שמסתובב בישראל. להערכתי, הוא גורם שמצמצם אי-שוויון, כיוון שחלק מהעניים בסטטיסטיקה הם לא בדיוק עניים.

האם יש מקום עוד לשיפור? בוודאי. תמיד יש. אבל, וזה לא פופולרי להגיד: מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי מעולם לא היה טוב יותר.

5.

אחת הנקודות הטעונות שיפור דחוף הוא השמן של נתניהו, אותו סקטור ציבורי. השמן הזה השמין מאוד בעשור האחרון. מספר המועסקים והוצאות השכר במגזר הציבורי נמצאים במגמת עלייה מתמשכת. מספר המועסקים עלה בעשור האחרון ב-22% - שיעור גבוה יותר מקצב גידול האוכלוסייה באותן שנים. כמו כן, השכר הממוצע של עובדי המדינה ושל העובדים בשירותים הציבוריים האחרים עלה בעשור האחרון בכ-23%-20%, ואילו השכר הממוצע במגזר העסקי עלה ב-6% בלבד במחירים קבועים. הסקטור הציבורי, על הרגולציה והביורוקרטיה והמשפטיזציה שלו, הוא כמו משקולת על המגזר הפרטי. היא מפריעה להשקעות, חונקת יזמות, מפריעה לרישוי עסקים, בהתנהלות מול רשויות, בחסמי כניסה ועוד. כל המכלול הזה מגביל את הצמיחה בישראל, ואין פלא שהוא מקבל ציונים נמוכים בכל השוואות עולמיות.

6. 

יש שני עניינים חשובים הרבה יותר מהתייקרות של כמה עשרות שקלים בסל הצריכה הישראלי בחודש. מדובר בדיור ובתחבורה. בדיור יש תקווה ויש מגמה ברורה של לחץ מחירים כלפי מטה, כפי שאפשר היה ללמוד גם מהמדד האחרון שפורסם ונבלע כצפוי בים הפופוליזם. לגבי התחבורה, זו בעיה שתלווה כל משק-בית עוד זמן רב. שכל אחד מכם ינסה לעשות את החשבון הבא, אם כמובן יש לכם כלי רכב בבעלותכם: כמה זה עלה לכם, כמה אתם מוציאים עליו כשאתם מבלים איתו במוסך, כמה אתם מוציאים עליו כשאתם מבלים בו על הכביש (כלומר, דלק), כמה אתם מוציאים עליו באגרות רישוי ורכב וכמה אתם מוציאים עליו בביטוחים.

קרוב לוודאי תגיעו למסקנה שמדובר באחת ההוצאות הכי הכבדות למשק-בית בממוצע לחודש, קרוב אולי להוצאה על דיור (משכנתאות). האלטרנטיבה הלא מספקת של תחבורה ציבורית היא כמובן פקטור משמעותי ביוקר המחיה, הרבה יותר משמעותי מסל המזון.