בסביבות 9 בערב (יום ד'), שעון ישראל, נדע מה החליטה ועדת השוק הפתוח (FOMC) של הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב. השווקים והפוליטיקאים מצפים להחלטה הזו שבועות ארוכים. לעצבנות הצופים מיוחסות הרבה מתנודות הבורסה.
שבעת חברי הפורום המחליט של הבנק המרכזי יצביעו על הריבית קצרת המועד. שערה עומד עכשיו על 2.25%. היחליט הבנק להמשיך את סדרת ההעלאות, ויוסיף רבע אחוז ערב חג המולד? או שהבנק ייענה להפצרותיו הקולניות והלא-מנומסות של הנשיא טראמפ, ולדעותיהם המלומדות קצת יותר של פרשנים, להניח לריבית לנפשה?
נשיאים תמיד חרקו שיניים כאשר נגידי הבנק המרכזי העלו ריבית ב"זמן הגרוע ביותר". בשביל נשיאים, כל זמן הוא "הגרוע ביותר", לפני בחירות או אחרי בחירות, על סף משבר או על סף התאוששות, בעיצומו של משבר או בעיצומה של התאוששות.
הנגיד הנוכחי, ג'רום פאוול (Powell), הוא נמוך הפרופיל ומעוט הכריזמה מכל הנגידים של 40 השנה האחרונות. אולי זו הסיבה שדונלד טראמפ בחר בו, בנובמבר 2017. ואולי הוא עשה כן מפני שחשב את פאוול ל"בחור של ריבית נמוכה", כפי שאמר חודשים רבים אחר כך.
אולי זה מה שפאוול הבטיח לו; ואולי הנשיא פשוט עשה מיקח טעות. סוף סוף זה הנשיא שאיבד עשרה מחברי הקבינט שלו ב-22 החודשים הראשונים של כהונתו; זה הנשיא שהביע בוז, בפומבי, לשניים משריו הבכירים ביותר (חוץ ומשפטים), לפני שפיטר אותם בציוץ טוויטר.
הריבית, הקטר והפסים
ספק אם פאוול היה יכול להיחשב באיזשהו זמן לחסיד של "ריבית נמוכה", לפחות בעולם המושגים של טראמפ. עוד לפני מינויו לנגיד הוא היה חבר בוועדת השוק הפתוח, ותמך תמיד ביוזמות העלאת הריבית של קודמתו, ג'נט ילן. בעיניו, "ריבית נמוכה" היא היעד של הבנק, לא המקום שבו הוא נמצא כיום.
הריבית של 2018 עדיין קרובה מדי אל רמתה הנמוכה להחריד בשש השנים שלאחר משבר הסאב-פריים (שכלכלנים מעדיפים לכנות 'המיתון הגדול'). מקובל להניח, שהפדרל ריזרב נושא את עיניו אל רמה של שלושה אחוזים. בעיני כלכלניו, זו הרמה הנחוצה כדי להתגונן מפני לחצים אינפלציוניים מבלי להוריד את הקטר מן הפסים.
אבל הקשר בין הקטר לפסים הוא זה המעצבן נשיאים. לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון הזמינו את הנגידים, כדי לנזוף בהם. הנגיד שג'ימי קרטר עתה זה מינה, ב-1979, פול וולקר (Volcker) הקפיץ את שערי הריבית לרמה היסטורית, והוריד את קרטר ביגון שאולה, אל תבוסה נדירה של נשיא מכהן: קרטר היה הנשיא הראשון זה 48 שנה שלא הצליח לחזור ולהיבחר.
12 שנה אחר כך, ג'ורג' בוש האב לא הצליח לחזור ולהיבחר בגלל משבר כלכלי, שאת חומרתו ואת התארכותו הוא ואנשיו זקפו לחובת הנגיד אלן גרינספן. מסופר ששר האוצר הנאמן של בוש, ניקולס בריידי, כה כעס על גרינספן עד שחדל להזמין אותו לארוחות ערב ולמשחקי גולף, עונש השקול כנגד מוות חברתי באליטה הפוליטית של וושינגטון. למעשה, נועדו לגרינספן תהילה והאלהה. לאחר נפילת בוש ועליית ביל קלינטון, גרינספן נעשה שם נרדף לתבונה ולחזון.
"להתעלם מן המספרים"
אבל הסיוט של וולקר וקרטר, גרינספן ובוש לא חדל מאז להתארך מעל ראשיהם של נשיאים ושל שוחרי נשיאות. ההבדל בין דונלד טראמפ לקודמיו הוא שלהם היו עכבות ולא היה טוויטר; לו אין עכבות ויש טוויטר. הוא התחיל לתקוף את הנגיד פאוול במישרים בחודש אוקטובר. הוא השתמש אפילו בביטוי הסלנג הספרדי loco, "מטורלל", כדי לתאר את מדיניות הבנק.
בתחילת השבוע הוא שיגר ציוץ וולגרי פחות, שאפילו נבעה ממנו מידה כלשהי של חוכמה. הוא יעץ לבנק "להתעלם מן המספרים ולחוש את השוק". המספרים הם שיעור האבטלה (3.7%, הנמוכה ביותר זה חצי מאה), שיעור הצמיחה הכלכלית (ממוצע שנתי של 3%, שלא היה כמותו מאז 2005) והעלייה בשכר. היסטורית, כאשר בנקאים מרכזיים בארה"ב נתקלים במספרים כאלה הם נוטים "לחטוף את הפונץ' באמצע המסיבה", ברוח אימרה שחוקה ורבת-שנים.
אבל הנשיא הזה אינו יכול להרשות לעצמו אקט של הפסקת מסיבה. החקיקה החשובה ביותר של נשיאותו, בדיוק לפני שנה, הייתה קיצוץ מסים, בייחוד לחברות, אבל גם ליחידים, לזמן מוגבל. הוא התפאר, בחוסר הדיוק הרגיל של התפארויותיו, שזה היה "הקיצוץ הגדול ביותר אי פעם". זה לא היה, אבל זה היה קיצוץ דרסטי מספיק כדי להגדיל את הגירעון הכרוני בתקציב.
הגיון הקיצוץ היה גזור מן התבניות של ימי רונלד רייגן: "הקיצוץ ישלם בשביל עצמו". זאת אומרת, בזכות הקיצוץ חברות ישקיעו, והפעילות הכלכלית תואץ. ממילא יגדלו הכנסותיה של הממשלה ממסים. אבל העלאת ריבית נועדה לצנן פעילות כלכלית, לא להאיץ אותה.
בתחזיות כלכליות לא הרוב קובע, כמובן, אבל מספר גדל של כלכלנים מאמינים שהאטה מתקרבת והולכת. אחדים התחילו להתנבא למיתון ב-2020, שנת הבחירות לנשיאות. מיתון הוריד את קרטר ואת בוש האב מן השלטון. יש לו הפוטנציאל להוריד גם את טראמפ.
הייתכן שינסה לפטר?
עצמאות הבנק המרכזי כשלעצמה היא אבן יסוד של המערכת הפיננסית. הבנק נוסד רק לפני קצת יותר ממאה שנה, והחוק העניק לו עצמאות ניכרת. אמנם הנשיא הוא הממנה את הנגיד ואת מועצת המנהלים של הבנק (שאינו בדיוק בנק מרכזי במובן הרגיל, מפני שיש בו גם אלמנטים פרטיים) - אבל הבנק אינו מוסר דין-וחשבון לנשיא אלא לקונגרס.
כאשר טראמפ תוקף אנשים שהוא עצמו מינה, זה בדרך כלל סימן מבשר רעות. הוא ניהל מערכה פומבית חסרת תקדים נגד שר המשפטים שלו במשך קרוב לשנתיים, לפני שהדיח אותו. הוא מנהל מערכה רבת-ימים נגד החוקר המיוחד של התערבות רוסיה בבחירות, רוברט מולר, ותלוי ועומד האיום הסמוי הלא-כל-כך סמוי להדיח אותו. הייתכן אפוא שהנשיא ינסה להדיח את הנגיד פאוול?
זה אמנם יתיישב עם האינסטינקטים שלו, אבל ספק אם זה יתיישב עם החוק. החוק קובע, כי נחוצה "סיבה" לפטר את הנגיד. מומחים משפטיים מפרשים את הניסוח הזה כרמז לעבירה פלילית. הנשיא, הנמצא עכשיו במצור משפטי כמעט מכל כיוון אפשרי, אולי יעדיף להימנע מעימות עם הקונגרס ועם בתי המשפט על מעמד הנגיד. אם פאוול והפדרל ריזרב החליטו היום להעלות את הריבית, נראה שהנשיא ייאלץ להסתפק בציוץ של כעס, לא יותר.
אשר לפאוול, הוא נמצא עכשיו במלכודת של התרשמויות. אם יימנע מלהעלות ריבית, הוא יצטייר כמי שנכנע ללחץ פוליטי; אם יעלה, הוא יתואר כדוקטרינר ודוגמטי. אוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו. אכן, לא קל להחזיק בכהונה הלא-נבחרת החשובה ביותר בעולם.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
