חזית המדע: פיתוחים טכנולוגיים מאפשרים ללמוד דברים על יצירות אמנות

במאות ה-15 וה-16, האינקוויזיציה הספרדית אמנם אסרה על התושבים להשתמש בהמצאות ובפיתוחים טכנולוגיים שאינם נובעים מהנצרות, אבל יכול להיות שלא כולם עמדו באיסור הזה. פרופ' ג'יאקומו צ'יארי חושד שמסדר הנזירים האוגוסטינים, שהגיע גם לדרום אמריקה באותה תקופה, הביא ממקסיקו לקובה, ולאחר מכן מקובה לספרד, מתחת לאפה של האינקוויזיציה, פיגמנט ייחודי בשם "כחול מאיה", שנעשה בו שימוש ביצירות אמנות ספרדיות.

צ'יארי הקדיש חלק נכבד מהקריירה שלו לחקר הפיגמנט הייחודי הזה, אשר מסעיר זה שנים ארוכות את עולם האמנות הקלאסית. בזמן שביצירות שנוצרו באמריקה הדרומית נראה צבע כחול עז ייחודי בעמידותו, באירופה רוב גוני הכחול ביצירות האמנות דהו עם הזמן. באירופה של ימי הביניים, צבע כחול עמיד היה יקר מאוד ולא נפוץ. אמן שחפץ בו היה צריך לייבא אבן חן מיוחדת ויקרה מאפגניסטן, ולטחון אותה לתוך חומרי הצבע שלו. באמריקה באותן שנים, כחול המאיה העמיד היה נפוץ בהרבה ועד היום הוא נשמר באופן מעורר השתאות. 

צ'יארי, עד לאחרונה יו"ר מכון גטי לשימור אמנות ובעבר כימאי באוניברסיטת טורינו, היה בין החוקרים שגילו כיצד הופק כחול המאיה מסלע חרסית ייחודי ליבשת אמריקה, בשילוב עם צמח האינדיגו. הוא גם היה בין החוקרים שמיפו את החומר בשיטות כימיות שונות, בעיקר בטכנולוגיות מתחום הקריסטלוגרפיה (מדע הגבישים), המזכירות את אלה ששימשו את פרופ' עדה יונת בגילוי מבנה הריבוזום האנושי. החוקרים כתבו את הנוסחה הכימית המדויקת של החומר וגילו שמדובר בחומר היברידי ייחודי (אורגני ואנאורגני), הכולל ננו-חלקיקים - הרכב שלא היה קיים בשום פיגמנט אירופי באותה תקופה. עד היום לא טריוויאלי לשחזר את האפקט של כחול המאיה, משום שהננו-חלקיקים נוצרים רק במפגש בין תמצית האינדיגו לחרסית.

הדעה הרווחת היום היא שכחול המאיה כלל לא הגיע לעולם הישן, אולם צ'יארי מבקש לערער עליה. "אני מאמין שהגבולות לא היו עד כדי כך סגורים אז. ידוע שנזירים אוגוסטינים הביאו את החומר לקובה. האם אין זה סביר שלמרות הכול הבריחו מעט מהחומר יקר הערך לאירופה?". הוא גם מציע שיטה לבדוק זאת. אחרי שהבין מה הם המאפיינים הכימיים של הצבע, הוא זיהה תדר של אור שאם נצלם בו ציור עם כחול אירופי, הוא ייראה שחור. אם נעשה שימוש בכחול מאיה, הוא ייראה אפור. 

הניסוי הזה עדיין לא בוצע, "אבל זו שיטה שבה ניתן לבחון במהירות יחסית המון יצירות אמנות", אומר צ'יארי. "אם יתגלה כחול מאיה בתמונות, זו תהיה מהפכה באופן שבו חשבנו על תפקידו של הפיגמנט הזה באמנות ועל הנזירים האוגוסטינים עד היום. ואם לא, לפחות תהיה למישהו חופשה נחמדה בספרד".

המחקר של צ'יארי הוא רק דוגמה לאופן שבו שימוש בטכנולוגיות מתקדמות בחקר האמנות הקלאסית והארכיאולוגיה יכול לא רק לחשוף סודות המסתתרים מאחורי יצירות אמנות מסוימות, אלא לשפוך אור חדש על ההיסטוריה כולה.

צ'יארי היה אחד הדוברים בכנס בינלאומי לטכנולוגיות מדידות וחומרים באמנות וארכיאולוגיה שקיימו בשבוע שעבר המכון הטכנולוגי חולון והעמותה הישראלית לבדיקות לא הורסות - עמותה שעוסקת בבדיקות כאלה במגוון תחומים, ובעיקר בהנדסה ובתעשייה.

לקרוא את המגילה בלי לפתוח אותה

"אנחנו משתמשים בטכנולוגיות החדשות ביותר של היום כדי להבין איך יצרו את האמנות של אז", אומר פרופ' עמוס נוטע מהמכון הטכנולוגי, שמגיע דווקא מעולם בקרת האיכות. "אפשר להעביר את היצירות שיקופי רנטגן, CT, ניתוח תרמי, הקרנה בסוגים שונים של אור. במכון הטכנולוגי פיתחנו שיטות לחקור את היצירות באמצעות לייזר. בחו"ל משתמשים אפילו במאיצים ובמקורות נויטרונים, באופן שאינו הורס את היצירה, כדי לזהות מבנה של שכבות בתוך החומר".

מה עושים, לדוגמה, אם מוצאים מגילה גנוזה מגולגלת? כל ניסיון לפתוח אותה כדי לקרוא את הכתוב בה יגרום לה להתפורר מיד. לדברי נוטע, בשיטות שונות של הדמיה, הדומות לאלה שבהן משתמשת הרפואה כדי למפות את האברים הפנימיים בגוף האדם, הצליחו חוקרים למפות את השכבות במגילה ולהבדיל בין החומרים השונים - הקלף והדיו. הם השתמשו במידע הזה כדי ליצור הדמיה דיגיטלית של הקלף כפי שהיה נראה לו היה פרוס. כך ניתן לקרוא את הקלף בלי לפתוח אותו בפועל. "כך זוהו חלקים מספר חנוך, מתהילים ועוד", הוא מספר.

נוסף על הדמיות והקרנות אור, יש גם הבדיקות הכימיות. "מדובר בשיטות שהן ממש מעולם המז"פ", אומר נוטע. "נוטלים מיקרו-דגימות ומנתחים בצורה מדויקת את המבנה הכימי שלהן. כך אנחנו מקבלים למעשה טביעת אצבע של חומר, המאפשרת לנו לזהות חומרים דומים ביצירות שונות, המעידים על קשרי תרבות ומסחר בתקופות היסטוריות ואפילו פרה-היסטוריות. על ידי בדיקה המשקפת את שכבות היצירה, ניתן לראות גם שינויים שנעשו בה, והצורך לשנות עשוי להעיד על הלך הרוח של אותה תקופה".

כך אנחנו מקבלים למעשה אפשרות לגלות את "היסטוריית העריכה" של יצירות האמנות הגדולות. פרופ' ג'ון דלייני, שהרצה אף הוא בכנס, חוקר שכבות של צבע ביצירות אמנות באמצעות טכנולוגיות של ספקטרוסקופיה, שפותחו כדי לחקור את הרכב השכבות העמוקות של כדור הארץ.

אל עומק כדור הארץ לא ניתן להגיע פיזית, ואל השכבות התחתונות ביצירת אמנות לא ניתן להגיע בלי לפגוע ביצירה, אולם באמצעות הטכנולוגיות הללו ניתן לראות את השכבות התחתונות ואפילו, למשל, את רישום הפחם הראשוני על הקנבס, שקדם למשיכת המכחול.

"כך, לדוגמה, הצלחנו לראות גרסאות קודמות של 'הקוראת' של ז'אן אונורה פראגונר מ-1770. בגרסאות הראשונות של הציור הזה, דמות האישה בכלל הסתכלה החוצה מהתמונה, כמו הדמויות בציורים היותר פנטסטיים של פראגונר. השיער שלה היה אדום יותר וגם הביגוד שונה - הייתה לה עניבה שחורה. בגרסאות המוקדמות היא הייתה קצת יותר מבוגרת. בהמשך הוא הצעיר אותה", אומר דלייני.

"אנחנו חושבים שהשינויים נעשו 20-30 שנה אחרי הציור המקורי, כדי שהתמונה תימכר טוב יותר. הם מסמלים את ההבדל בין ההעדפה הראשונית של האמן לבין טעם הקהל".

פרופ' נוטע מוסיף שבאמצעות שיטות כאלה התגלה שבכמה יצירות קלאסיות המתארות אירועים היסטוריים או תנ"כיים שונו הבעות הפנים בעת שחזור היצירה. "לפעמים ההבעות שונו כדי להתאים לנרטיב של אותה תקופה, למשל מישהו פתאום נראה חורש מזימות יותר מבעבר, ואצל מישהו אחר ההבעה מותנה".

שם האמן נחשף, עיטור הזהב שוחזר

פרופ' מיכאל מגן, מנהל המעבדה לשימור נייר במוזיאון ישראל, מתמחה בין היתר בטכנולוגיה בשם RTI) Reflectance Transformation Imaging): מציבים את האובייקט בחושך מוחלט ומצלמים אותו בתאורת לד מ-40 זויות שונות. התמונות מוזנות למחשב עם תוכנה המחברת את אותן להדמיה דיגיטלית אחת ומאפשרת התבוננות ברזולוציה גבוהה יותר מאשר זו של עין אנושית, או אפילו עין המצוידת במיקרוסקופ.

"חרס שנחשף באזור היישוב מזור, כאשר נחפרו התשתיות אל העיר אלעד, צולם בטכנולוגיה זו כדי לנסות לקרוא שם שהיה חרוט עליו", מספר מגן. "ללא הטכנולוגיה הזאת, אפשר היה לראות רק את האות הראשונה והשנייה של השם, ואת האות האחרונה והלפני אחרונה. בזכות הטכנולוגיה הזאת הצלחנו לראות את כל השם, והתברר שזהו שם של אמן שהיה ידוע כיצרן כלי חרס ונהג לחתום את שמו על הכלים שיצר. כך, אפשר היה לשייך את הכלי הזה לסדרה של כדים שעליהם הופיע שמו, אף שהם התגלו במקומות אחרים, וגם לתארך את הכלי בצורה מאוד מדויקת".

בבדיקה של פסלון פולחני שנמצא בדרום אמריקה, שתוארך לשנים 300-350 שנה לפני הספירה ושויך לתרבות המאיה, הצליחו החוקרים באמצעות טכנולוגיית ה-RTI לגלות שקווי המתאר של הפסל הם שבורים, לא אחידים. כך היה אפשר לזהות שאכן מדובר בחפץ אותנטי ולא בזיוף, כי הזיופים המאוחרים יותר כבר נעשו בכלים מודרניים יותר, וקווי המתאר של הפסלים המזויפים הם יותר אחידים. הזייפנים לא יכלו לדמיין שיום יגיע והמדע יירד לרזולוציות הללו. היום שיטת מחקר כזאת היא לא נדירה כל כך. "לכל קו יש האופי שלו", אומר מגן.

במקרה אחר, בחן מגן ספר איטלקי מהמאה ה-15. "הספרים הללו נכתבו ואוירו בהשקעה אדירה, של כישרון וכסף, ונצבעו אף בפיגמנטים שקשה היה להשיג אותם. שמתי לב שמשהו במרקם של קצות דפי הספר מעניין, לא רגיל. לכן צילמתי ב-RTI, וגיליתי שרידים של עיטור זהב שניתן היה לראות על קצות הדפים כשהספר היה סגור. מתישהו בעבר הספר פורק ונכרך מחדש, והעמודים הוחזרו לא בדיוק לאותו מקום זה מול זה, והעיטור היטשטש. באמצעות RTI הצלחנו שוב לזהות אותו.

"הטכנולוגיה משמשת היום בתחום האמנות אך בהחלט יכולה להיות רלוונטית גם בתעשייה המתקדמת, כדי לתפוס פגמי ייצור, וגם בתחום המז"פ".

מעבדה ניידת לבדיקת דיו

פרופ' אירה רבין מאוניברסיטת המבורג ומהמכון לחקר החומר בברלין פיתח מיקרוסקופ קטן שמצלם באורכי גל שונים כדי לחקור דיו. "בעבר כל דיון בדיו הסתכם במה שנראה לעין", הוא מספר, "היו אומרים - כתוב בדיו שחור, כתוב בדיו חום. היום אנחנו יודעים שכל דיו הוא בעל ייחוד. הוא יכול לספר לנו אילו כתבי יד נכתבו באותה תקופה ובאותו אזור, ולגבי אחרים לספר לנו שלא היו יכולים להיווצר יחד.

"המחקר שלי בתחום התחיל מהמגילות הגנוזות. המטרה שלנו הייתה לזהות זיופים מול מגילות אמיתיות. היום כ-100 חוקרים משתמשים בכלי שפיתחנו, ושולחים את הנתונים למאגר מידע בראשותי. אם מדווחים לי שהתגלה דיו מעניין, אני יוצאת לדרך עם המעבדה הניידת שלי, כדי לחקור אותו לעומק". המעבדה הניידת היא מכשיר ששוקל 250 קילו, והוא לרוב מוצב על כלי רכב, "אבל גם אפשר להטיס אותו. כך בדקתי דיו בכל העולם".

הצעד הבא של התחום כולו הוא ליצור מאגר מידע בין-מוזיאוני שיתעד שיטות מחקר שהופעלו על יצירות אמנות וארכיאולוגיה, מידת הצלחתן ומה נלמד מהן, כדי להוביל באמת את חקר האמנות לעידן החדש.