"אתה יודע מה? אני יוצא" - הבריתות של ארה"ב לא מתאימות לנשיא שלה

מה בדיוק קרה בשבוע השלישי של חודש דצמבר בעולמו של דונלד ג'יי. טראמפ קשה לדעת. אל נכון, הניסיון לפענח את המסתורין עוד יעניק השראה לתזות ולדיסרטציות, לספרים ולנובלות, לסרטים תיעודיים ולמחזות.

במהלך השבוע נעו אמות הספים של מדיניות החוץ האמריקאית, והועמד בספק מה שהתחלנו לקרוא לפני 30 שנה "הסדר העולמי החדש", שכמובן הספיק להתיישן. מומחה צרפתי רב-מוניטין למדיניות חוץ וביטחון, פרנסואה אייסבור, אומר ל"ניו יורק טיימס", כי הקיץ הקץ, למעשה אם גם לא להלכה, על מערכת הבריתות שעמדה במרכז היחסים הבינלאומיים. "הארגונים קיימים, אמנות היסוד קיימות - אבל הכוהן הגדול של הכנסייה הסתלק".

הכוהן הגדול הוא כמובן נשיא ארה"ב. טינתו של דונלד טראמפ לבריתותיה הפורמליות של ארה"ב לא נולדה השבוע. הוא לא הצליח לדבר בשבחה של נאט"ו, למשל, אפילו במעמדים חגיגיים לזכר מלחמות משותפות. עוד לפני שנים הוא נהג לתאר את בעלות בריתה של ארה"ב כנצלניות ציניות, המפיקות תועלת מיחסיהן איתה מבלי להביא לה תועלת. תיכף להשבעתו הוא התחיל להתלונן בקול רם מאוד, שבעלות הברית באירופה עושקות את ארה"ב, מפני שאינן משלמות את חלקן בהוצאות.

הוא נטה חיבה לדיקטטורים ולאנשים חזקים בשעה שהשפיל מנהיגים דמוקרטיים. הוא גילה חוסר עניין בסדרי יום בינלאומיים. הוא הסתלק מהסכמים רב-צדדיים על מסחר ועל אקלים. האינסטינקטים שלו מעולם לא עמדו בספק. אבל היה אפשר להתנחם בידיעה שלא כל ציוץ מתווה דרך למדיניות. הנחמה הזו הגיעה אל קיצה בשבוע שעבר.

הבוגרים לא התאבדו יחד

עם התפטרות שר ההגנה של ארה"ב, ג'יימס מאטיס, חלפו מן הקבינט ומן הבית הלבן כל "הבוגרים", השותפים המקוריים במה שנקרא פעם "הסכם ההתאבדות".

קיומו של ההסכם אמנם לא אושר, ואולי הוא היה שייך רק לפולקלור של וושינגטון, אבל רוחו ריחפה בשעתה על המערכת הפוליטית. עניינו היה התחייבות הדדית להתפטר כאיש אחד, אם הנשיא ינסה לפטר אחד מהם. בהסכם ההוא היו שותפים גנרל מאטיס עצמו; רקס טילרסון, מנכ"ל אקסון-מוביל, שהיה מזכיר המדינה הראשון של טראמפ; ושר האוצר, סטיב מנושין. חברים דה-פאקטו, שלא הוזכרו בדיווחים המקוריים, לפני שנה ויותר, היו גנרל הרברט מקמאסטר, יועץ הנשיא לביטחון לאומי; וגנרל ג'ון קלי, שהיה תחילה השר לביטחון פנים, והתבקש אחר כך להציל את טראמפ, ולהתייצב בראש הסגל של הבית הלבן. אפשר אולי לכלול בחוג הזה גם את הבנקאי גארי קון, שהיה יועצו הכלכלי הראשון של הנשיא.

מן "הבוגרים" לא נשאר עכשיו אלא אחד, מנושין. מיועציו המקוריים של הנשיא לביטחון לאומי לא נשאר איש. טיהור דרמטי וחסר תקדים התרחש בצמרת השלטון בארה"ב. הנשיא תמיד רצה להשתחרר מן "האזיקים", שהמימסד הפוליטי ניסה להניח על פרקי ידיו, עוד מזמן מערכת הבחירות ב-2016. הוא מאמין, והוא אולי צודק, שהשתחררותו אז הקלה עליו להיות הוא עצמו - ולגרוף את חסידיו אל הקלפי. הם לא היו מגיעים לשם בשביל המימסד.

הדוקטרינה של ההפתעה

טראמפ חזר ואמר בשנתיים וחצי האחרונות, שהוא מיטיב יותר מן הגנרלים להבין כיצד להילחם בדאעש. הוא אפילו לעג להחלטות אופרטיביות בזמן המערכה הגדולה על העיר מוסול, בצפון עיראק. לדעתו היה אפשר לכבוש את העיר, על מיליון ורבע תושביה, ב"התקפת פתע".

בכלל, הוא דיבר בשבח ההפתעה בכל עניין שהוא. לא רק אויבים, אלא גם ידידים ושותפים אינם צריכים לדעת מה ארה"ב מתכננת ומה יהיה הצעד הבא שלה.

בשבוע השלישי של דצמבר, אלמנט ההפתעה נעשה דוקטרינה מדינית. על פי דיווח ב"וושינגטון פוסט", טראמפ שוחח בטלפון עם שליט טורקיה טאייפ ארדואן, בתחילת השבוע. זה האחרון חזר ומחה בפעם המי-יודע-כמה על קשרי הברית בין ארה"ב לכורדים בסוריה. "אתה יודע מה? אני יוצא", השיב טראמפ.

קצת קשה להאמין בהשתלשלות המאורעות המתוארת בדיווח. אבל באותה המידה קצת קשה להאמין בקצב ההתרחשויות של הימים האחרונים, שהניע את גנרל מאטיס לנסח מכתב התפטרות, הנשמע כמו הספד למדיניות החוץ האמריקאית.

סוגרים את הממשלה

בשבוע המסובך הזה, הנשיא שש כמעט לכל עימות אפשרי. בזירה הפנימית, הוא חזר בו מהבנה על הארכת תוקפם של חוקי הקצאות, כדי שהממשלה הפדרלית תוסיף לתפקד. הוא לא יחתום על חקיקה של הקונגרס, הוא הודיע, אלא אם כן הקונגרס יקצה לו חמישה מיליארד דולר ל"בניית החומה" על גבול מקסיקו. בחצות הלילה בין שישי לשבת, חלק ניכר של שירותי הממשלה נסגרו מאין להם מימון; והנשיא יעץ לאמריקאים להתכונן ל"סגירה ממושכת". כל לקחי העבר מעידים שסוגרי הממשלה לא ייצאו נשכרים. ערב חג המולד, האמריקאים מעדיפים אור ושירה על פני חשיכה וסגירה.

אבל בעוד שהמחלוקת על מימון הממשלה תיושב במוקדם או במאוחר, הנה ההסתלקות מסוריה ודילול הכוחות הדרמטי באפגניסטן (בלי לוח זמנים), מבטאים כיוון שממנו יהיה קשה לחזור. ישראלים, שהגיבו באופוריה על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ועל כמה מחוות נוספות של איבת טראמפ לפלסטינים, מוזמנים להרהר עכשיו, בשקט או בקול רם, ברווחים הכוללים של נשיאות טראמפ.

הטור הזה אגב חזר וניסה לטעון במרוצת השנתיים האחרונות, שישראל תשלם מחיר על היעדר הסנטימנטים של טראמפ לדמוקרטיות המערביות. מופרכת מעיקרה הייתה ההנחה שישראל והאינטרסים שלה יישארו בבת עינו של הנשיא בשעה שהוא מתנער מן הבריתות ההיסטוריות החשובות ביותר של ארצו.

בוקר של חרדה

שגיאות אסטרטגיות במזרח התיכון כמובן אינן המצאה של טראמפ. אין קושי להראות מה עוללו הנשיאים ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה לאינטרסים של ארה"ב ושל ידידיה. הראשון התחיל מלחמה לא נחוצה, שהפכה את היוצרות, והעניקה לאיראן את מבוקשה רב הימים (בערך 1,400 שנה) לחזור ולשכשך את רגליה במי הים התיכון.

אובמה, הואיל והיה להוט להיפטר מכל מחויבות מעשית לשלומו של המזרח התיכון, הזדרז לצאת מעיראק ב-2010, ופתח בזה את השערים לקיצוני אל קאעידה (אז עדיין לא ידענו את השם דאעש). אובמה התכחש אחר כך להתחייבותו להעניש את משטר אסד על שימוש בנשק כימי, ואיפשר בזה את כניסתה המסיבית של רוסיה.

אבל הסתלקות טראמפ מסוריה, עוד לפני שהושלמה המשימה; והודעתו על קיצוץ חצי מצבת הכוחות באפגניסטן, בשעה שמלחמה-לחיים-ולמוות מתנהלת בין הממשלה הפרו-אמריקאית הרופפת לביו הטליבאן שקולים כנגד התנערות היסטורית מאחריות. הפתאומיות, הקפריזיות וחוסר ההתייעצות עם בעלות ברית מעמידות עכשיו את יחסי החוץ של ארה"ב על כרעי תרנגולת.

ראש ממשלת שוודיה לשעבר, קרל בילדט, אחד הדוברים המעניינים באירופה על מדיניות חוץ, כתב בסוף השבוע, ש"בוקר של חרדה" פקד את אירופה למשמע הידיעה על התפטרות מאטיס, "הקשר האחרון בין שני עברי האטלנטי". ואמנם חרדה צריכה לפקוד עכשיו את כל בעלות בריתה של ארה"ב. אין להן עוד מלשקול אלטרנטיבות להסתמכותן על רצונה הטוב של אמריקה ועל נאמנותה; אכן, בשורה טובה לסין, לרוסיה ולאיראן. בעל טור ב"וושינגטון פוסט" כותב הבוקר, אולי רק במידה קלה של הגזמה, כי השבוע ארה"ב הפסידה במלחמה הקרה, רבע מאה לאחר שניצחה בה. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny