ממשלה יקרה, כדי לקדם את ההייטק צריך יותר מעשים ופחות דיבורים

לפני כשנה ערך ראש הממשלה בנימין נתניהו מפגש חריג עם ראשי תעשיית ההייטק. המפגש, שנערך במשרדי חברת NGSoft בפתח-תקווה, אורגן על ידי ד"ר צבי מרום, מייסד חברת BATM, שבה עבד נתניהו לאחר סיום תפקידו כראש ממשלה ב-1999. נתניהו הבטיח להלחם בבירוקרטיה, להוביל השקעות במחשוב קוונטי וגם לשפר את החינוך הטכנולוגי. החברות, מצידן, הציגו את האתגרים שעומדים בפניהן, כמו חסמים רגולטוריים והשקל החזק, שמייקר את העלויות שלהן.

נתניהו אוהב לעסוק בתעשיית ההייטק: הוא מארח במשרדו יזמים כמו אלון מאסק וג'ק מא, נפגש עם מייסדי מובילאיי זמן קצר לאחר ההודעה על מכירת החברה לאינטל, מציג תזה לפיה ווייז נמכרה בנזיד עדשים ומתפאר בהצלחה של ההייטק הישראלי בכל הזדמנות. בין זה לבין הצעדים שהממשלה הייתה צריכה לעשות ולא עשתה יש עדיין פער לא קטן. באופן כללי, תעשיית ההייטק מבוססת על עקרונות השוק החופשי: ההשקעות הממשלתיות הן מצומצמות, אם בכלל, ואין הכוונה מלמעלה של השוק (למשל במה להשקיע).

האחריות הממשלתית מסתכמת בעיקר ביצירת תנאים מיטביים לפעילות: דאגה לכוח אדם איכותי בכמות מספקת, יצירת סביבה עסקית תחרותית (מיסוי לדוגמה), או רגולציה מתאימה (למשל לצורך ניסויים). אולם במדינה שכלכלתה תלויה בהצלחת תעשיית ההייטק, האחריות גדולה. לכך גם ניתן להוסיף את היכולת של התעשייה לסייע - ולא יותר מזה - בהתמודדות עם אתגרים חברתיים כמו שילוב אוכלוסיות נוספות וצמצום הפערים בפריפריה.

אי אפשר להגיד שהממשלה לא עושה כלום: היא נתנה מענקים נוספים לאינטל, הקצתה 700 מיליון שקלים כדי לעודד לימודי הנדסה באוניברסיטאות, הקימה ועדה שמטרתה לקדם את ישראל למרכז בינה מלאכותית, מקדמת חדשנות טכנולוגית באמצעות רשות החדשנות וגם פתחה סיירות תכנות להכשרת עובדים. אך לעיתים קרובות זה מעט מדי, איטי מדי ולא אפקטיבי.

רק כדי להציג את עומק הבעיה, אך גם את הפוטנציאל הגדול: 77% מהסטארט-אפים נמצאים במרכז הארץ, 12% בצפון (כולל חיפה), 8% בירושלים, ו-3% בלבד בדרום הארץ כולה. מבחינת עובדים, שיעור העובדים מכלל המועסקים בתעשייה נשאר דומה מזה מספר שנים ועומד על 8%. מתוך העובדים בתעשייה, רק 3% הם מהחברה הערבית. המחסור בעובדים בתעשייה העלה את השכר בתעשייה, מקשה על סטארטאפים לצמוח ושולח חברות ישראליות לפתוח מרכזי פיתוח בחו"ל.

כיום ישנם חמישה תחומים עיקריים בתעשיית ההייטק שהממשלה לא קידמה, או קידמה באופן חלקי.

1. קידום ההייטק ונגזרותיו בפריפריה

אם מדינת ישראל רוצה כלכלה חזקה, היא צריכה לקדם את התעסוקה בפריפריה. זה יאפשר פיזור של האוכלוסייה, יעלה את איכות החיים, יצמצם את פקקי התנועה ויגדיל את הפריון. אולם קשה להגיד שאנחנו נמצאים במסלול חיובי בהקשר לכך. זהו שוק חופשי וקשה לגרום לחברות לפתוח שלוחות בפריפריה. פייפאל היא דוגמא טובה: שנתיים לאחר שרכשה סטארט-אפ בבאר שבע, החליטה פייפאל לסגור את השלוחה ולאחד את כל העובדים שלה במקום אחד, בתל אביב.

מרכז ההייטק בבאר שבע, שהממשלה אוהבת לשווק ולקדם, משקף את המדיניות המוגבלת של המדינה: נכון להיום מרכז ההייטק שם מתקשה להתרומם, בעיקר כי זה לא כזה פשוט - צריך למשוך אוכלוסיות באמצעות חינוך איכותי, מקומות עבודה לבני/בנות הזוג, וכן מגורים אטרקטיביים. לשם כך צריך מהלך כולל. כדי להצליח להניע את התעשייה בעיר, המדינה הבטיחה להעביר את היחידות הטכנולוגיות של הצבא. בינתיים המהלך מתעכב וביחידות לא ששים לעבור, כך שהמדינה צריכה להשקיע מחשבה מקיפה כדי לא לפספס את הפוטנציאל הקיים בעיר. למעשה, המדינה צריכה להבין שההייטק לבדו לא יפתור את הבעיות בפריפריה, והוא צריך להיות חלק ממארג שלם שכולל גם אקדמיה, חברות תעשייה ועסקים קטנים. ככה יהיה ניתן לקדם פיתוח אזורי שמותאם לאזור ויתרונותיו הייחודיים. לקדם מרכז סייבר בבאר שבע, שמתחרה בתל אביב, זה לא הפיתרון.

2. הבעיות מתחילות כבר במערכת החינוך

השבוע פורסמו נתוני מיצ"ב לכיתות ח', הציון הממוצע של התלמידים במדעים וטכנולוגיה עמד על 49 בלבד. לא צריך את הציונים האלו כדי לדעת שהתלמידים בישראל לא מקבלים הכשרה טכנולוגית מספקת. למשל, אין לימודי תכנות מגיל צעיר. משרד החינוך מנסה לשפר את החינוך הטכנולוגי (לתלמידים שלא לומדים במסלול העיוני), וגם הגדלת מספר התלמידים בחמש יחידות אמורה לאפשר ליותר תלמידים להיכנס בעתיד ללימודי הנדסה ומדעי המחשב. אולם באופן כללי המצב לא טוב - שילוב טכנולוגיות במערכת החינוך נמצא במצב עגום, היכולות שהתלמידים מקבלים לא בהכרח רלוונטיות וקשה להגיד שמדינת ישראל מכשירה היום במערכת החינוך את כוח האדם של עוד 10-15 שנה. כדי לעשות זאת צריך לבצע מהלך אגרסיבי יותר של צמצום פערים והקניית יכולות לאוכלוסיות שהיום נמצאות בייצוג חסר. זה יכול להיות דגש על לימודי אנגלית ומתמטיקה בחברה הערבית ובחברה החרדית, או קידום תודעה מגדרית שתוביל בעתיד לשינוי מאפייני התעסוקה של נשים וגברים.

 סטודנטים דתיים / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב

כיוון שמערכת החינוך לא מכינה את מרבית התלמידים לעבודה בתעשיית ההייטק, המדינה משקיעה מאמצים רבים כדי לשלב אוכלוסיות נוספות בתעשייה. מחקר של מכון טאוב, שפורסם לפני כשבועיים, העלה כי הפוטנציאל של הגדלת מספר העובדים בתעשייה מוגבל, בגלל יכולות לא מתאימות (למשל פערים בידע באנגלית). ברשות החדשנות תקפו את המחקר באגרסיביות, משום שעירער את המדיניות שלה, אבל המסקנה שלו חשובה - צריך להתחיל להשקיע כבר בגיל צעיר, אחרת המחסור בעובדים יימשך עוד שנים ארוכות.

לפי מחקר של רשות החדשנות וסטארט-אפ ניישן סנטרל שפורסם באחרונה, יש כ-15 אלף משרות פנויות בתעשיית ההייטק הישראלית. המחסור בעובדים נמצא בשיא, והשוק הפך להיות שוק של עובדים - הם דורשים שכר גבוה ומחליפים עבודות בקצב גבוה, ומקשים על התעשייה להתפתח. יש הסכמה גורפת שעוד עובדים יאפשרו לקדם את התעשייה. הבעיה היא שגם הסטודנטים שמסיימים לימודים במכללות לא בהכרח מוצאים עבודה בקלות, או מממשים את הפוטנציאל שלהם. לכן המדינה החליטה להשקיע בהגדלת מספר הסטודנטים באוניברסיטאות. המדינה גם פתרה את הבירוקרטיה סביב הבאת עובדים-מומחים מחו"ל, וכאמור הקימה מרכזי תכנות. לרשות החדשנות יש תחזיות גבוהות להגדלת מספר העובדים בתעשייה, אך נראה שהתרחיש שצריך לצפות לו פחות אופטימי. גם פה, הממשלה צריכה להיות אגרסיבית יותר.

3. פערים בין התעשייה המסורתית לחדשנית

כמעט כל שימוש בשירותים ממשלתיים נראה כאנומליה: איך מדינה שבה יש כל כך הרבה תהליכי חדשנות, מתנהלת באופן כל כך פרימיטיבי? בכל פעם שאזרח נאלץ לשלוח פקס למשרד ממשלתי או לחברת ביטוח אנו נושאים עינינו בקנאה למדינות כמו אסטוניה, שבה ניתן לפתוח עסק באמצעות האינטרנט. ובישראל? רק לאחרונה עבר חוק שמחייב משרדים ממשלתיים להשתמש בדואר אלקטרוני. גם המפעלים המסורתיים לא חדשניים מספיק, ולא מחוברים למהפכה התעשייתית הרביעית - כלומר הטמעת טכנולוגיות לתהליכי ייצור מסורתיים.

באמצעות שילוב טכנולוגיה במגזר הציבורי ובמפעלים מסורתיים ישראל יכולה להגדיל את הפריון שלה, שכיום נמצא ברמה נמוכה. המשמעות של פריון היא שכר גבוה יותר, שבתורו מגדיל את הצריכה הפרטית ומניע את גלגלי הכלכלה כולה. הגדלת החדשנות בפעילויות מסורתיות יכולה להיות גם מגרש משחקים עבור סטארט-אפים, שבו הם יבחנו את הטכנולוגיות שלהם, ויותר מכך, היא תצמצם את הפערים בין שתי הכלכלות שקיימות בישראל - המסורתית והחדשנית.

4. השקעות גבוהות, אך לא של הממשלה

ההשקעה בישראל על מחקר ופיתוח ביחס לתוצר היא מהגבוהות בעולם, אך לממשלה יש חלק קטן בכך: רוב ההשקעה נעשית על ידי גופים פרטיים. אהרון אהרון, מנכ"ל רשות החדשנות, אמר באחרונה בראיון לגלובס כי "ישראל בדרך להפסיד במירוץ הטכנולוגי", בגלל השקעות נמוכות - הן ביחס לתוצר והן במספרים אבסולוטיים. "מדינות העולם משקיעות סכומים דמיוניים בתשתית, עשרות מיליארדי דולרים. ומה אנחנו משקיעים? 30 מיליון שקל בסדנאות תכנות?", הוסיף אהרון ובעצם הרים דגל אדום - אם הממשלה לא תתעורר, בישראל עלולים לפספס את המהפכה הבאה, למשל מחשוב קוונטי.

למעשה, התעשייה גדלה, התוצר גדל - אך תקציב הרשות לחדשנות צמח בשיעור מתון יותר, אם בכלל. כיום הוא עומד על 1.7 מיליארד שקל בשנה, וכדי להדביק את הפער חסרים מיליארדי שקלים. הדבר מאפשר לרשות החדשנות לתמוך בתעשייה ברמה מוגבלת. היום, כשהתעשייה מוצלחת, פחות שמים לב. אבל מה שקשה לצפות זה את פירות ההשקעות של מדינות אחרות.

5. האם המענק לאינטל אפקטיבי?

בשנה שעברה החליטה הממשלה להעניק לאינטל מענק נוסף בהיקף של 300 מיליון דולר (וכן תשלם מס מופחת בזכות פעילותה בפריפריה). בימים אלו בוחנת אינטל הרחבה נוספת של המפעל בקרית גת, שעבורה החברה רוצה מענק נוסף. במהלך השנים העניקה המדינה לאינטל מענקים בהיקפים עצומים. על התרומה של אינטל לכלכלת ישראל, ולתעשיית ההייטק בפרט, לא ניתן לערער. החברה רוכשת מספקים מקומיים, מעסיקה אנשים בפריפריה, והביאה לישראל ידע שעבר לחברות גדולות אחרות ולסטארט-אפים קטנים.

אך לא ניתן להתעלם מהסכומים הגדולים שמושקעים בכך על ידי המדינה. האם זאת החלטה נכונה? האם ההשקעה אפקטיבית? אולי יש השקעה אלטרנטיבית שהייתה מספקת תועלת רבה יותר? אלו שאלות שצריכות להישאל אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה כסף. המדינה מתחמקת מהשאלות האלו כי נוח לה ללכת על בטוח, וכי בניית מפעל נוסף על ידי אינטל נראית הרבה יותר טוב מכסף שזורם, למשל, לעסקים קטנים ובינוניים.