הבית ב-2018: הבית שמחוץ לבית
בשבוע האיור שהתקיים בתל אביב הוצגה עבודה לא שגרתית של האמן אלון בראייר: שלוש מכונות תלת ממדיות עשויות קרטון בגודל מטר על חצי מטר נבנו במטרה ליצור תחושה של בית. כל מכונה פועלת על חוש אחר וביחד הן משלימות חוויה שהיא מעין ערכת חירום לעולם עתידי שבו תרבות המגורים תשתנה ותחושת הבית תהיה חמקמקה.
"המכונה הראשונה משטיחה דברים והופכת אותם לגלילים דו-ממדיים, כך שאם את ממש אוהבת שידה מסוימת או מחוברת לכל רהיט אהוב אחר, שאולי אין מקום בשבילו, אפשר פשוט להשטיח אותו ולאחסן. בכל פעם שתרצי להרגיש בית, תוציאי את הרהיט הזה מהמכונה ותתעטפי בו", מסביר בראייר. "המכונה השנייה משחזרת ריחות של בית בעזרת שילובי ריחות כמו מרכך כביסה, עוגיות או קציצות. אפשר להרכיב את הריח המועדף מטבליות לבחירת המשתמש. המכונה השלישית משחזרת רעשים מוכרים של בית כמו רעש של מקרר שקופץ באמצע הלילה, רעש עמום של שכנים מעבר לקיר או הרעש של משאית הזבל בבוקר".
העבודה מוצגת בתערוכה "הבית העתידי" של הסטודיו האינטרדיסציפלינרי (עד 4.1), שבה שורה של מעצבים, אדריכלים ואמנים (אוצרות: האדריכליות לימור יוסיפון גולדמן ודנה גורדון) עוסקים בשאלה איך ייראה הבית הישראלי בעוד 30 שנה. מה ישתנה ומה יישמר? מה שהעסיק את בראייר הייתה תחושת הביתיות בעידן שבו הדירות מצטמצמות עד לכדי מיקרו דירות, תרבות הדיור השיתופי מתעצמת, והמרחב הביתי שבו הוא גדל כיליד שנות ה־80 כנראה לא יתאפשר עוד בעתיד.
קבוצת האמנים איננה היחידה שעסוקה בשאלת הביתיות בעידן הנוכחי. גם ענקית הריהוט איקאה שוברת את הראש כדי להבין מהי תחושת הבית שאנשים מחפשים בעידן הנוכחי, ובעוד הם מבקשים לפצח את החידה דרך סקרים ומחקרים שמטרתם להיטיב עם הביזנס, הם גם מצביעים על מגמה סוציולוגית מעניינת. בסקר עולמי שפרסמה איקאה באוקטובר האחרון ניסתה החברה לברר עם 22 אלף אנשים מ־22 שווקים שונים בעולם מהו בית עבורם. מהסקר עולה שאחד מתוך שלושה מרגיש יותר בבית מחוץ לבית. כלומר, משהו בתחושת הביתיות בעידן הנוכחי נסדק.
על-פי איקאה, מדובר במגמה שנמצאת בעיצומה: ב־2016 מצאו באיקאה כי 20% מהנסקרים הרגישו שיש מקומות שבהם הרגישו בבית יותר מאשר במקום שבו הם מתגוררים. שנתיים מאוחר יותר הנתון עלה ל־29% מהנסקרים, כשבערים 35% מהנסקרים מרגישים יותר בבית כשהם מחוץ לבית.
לבנייה הצפופה ולדירות הקטנות יש חלק בחסך הזה בתחושת הביתיות: 23% מהנשאלים ענו שהם צריכים לעזוב את הבית כדי למצוא פרטיות (במכונית, למשל) ו־33% ממי שחיים עם חברים או שותפים הסכימו לאמירה הזאת. 24% ממי שחיים עם שותפים או חברים הצביעו גם על סדק בתחושת הבעלות על הבית, שגורם להם להרגיש יותר בבית מחוץ לבית - מגמה שמתייחסת גם לכלכלה השיתופית שבה עוברים מכלכלת בעלות לכלכלת שימושים. שליש מהנשאלים סיפרו על תחושת ביטחון מעורערת בגלל העובדה שהם יודעים שיעברו מהבית בעתיד הקרוב.
"הסקר הזה כל-כך מקיף, שהוא מאפשר הסתכלות על תרבות הבית של האנושות. בעיצוב הקטלוג לקחו את תוצאות הסקר וחידדו אותן דרך דוגמאות של שבעה בתים בשלבי חיים שונים", מתייחסת אפרת צור, סמנכ"לית השיווק באיקאה ישראל.
ישראל לא השתתפה בסקר הזה. מה אפשר להגיד על תחושת הביתיות של הקהל הישראלי?
"אפשר ללמוד עליה דרך העיצוב הייחודי לנו - חלל פתוח משותף לסלון, פינת האוכל והמטבח. אנחנו רואים ששם מתרחש רוב הטראפיק של הבית, בשונה מאירופה למשל, שם קר יותר ולכן יש חדרים סגורים. אצלנו הכול פתוח, והשהות בבית הישראלי היא סביב האי של המטבח, שממנו ניתן לתצפת על שאר הבית. רואים את זה גם בהשקעה הכספית, שרוב תשומת הלב מתרכזת במטבח".
הבית הפסיכולוגי: בין גובה לכוח
למרות הקשר העמוק בין נדל"ן ופסיכולוגיה, לא ניכר שבישראל נעשית עבודה משמעותית שבוחנת את הקשר הזה ויכולה להנחות יזמים, אדריכלים ומתכנני ערים. עם זאת, במכון אלרוב לחקר הנדל"ן בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א מצביעים על היבטים שיכולים בהחלט לכוון את העוסקים במלאכה. כך, למשל, במחקר של ראש המכון פרופ' דני בן שחר, נבדק מה המרכיב הפסיכולוגי בהתלבטות בין בעלות על דירה לשכירות.
האם שם טמונה תחושת הבית החמקמקה - בידיעה שאתה אדון הנכס?
"זאת שאלה שלא מעסיקה מספיק את עולם הכלכלה. אנחנו יוצאים מתוך תפיסה שאנשים מתנהגים בצורה רציונלית, ואי לכך השיקולים שלהם בשאלת הבעלות מול שכירות מתרכזים בשיקולים רציונליים שעיקרם שיקולי רווח והפסד. רצינו לבדוק אם יש שיקולים שאינם כלכליים - שיקולים פסיכולוגיים או מעולם הרגש - שמנחים את ההחלטה להיות בעלים של דירה, ואם השיקולים הללו אולי משמעותיים יותר מאלו הכלכליים".
התוצאות היו חד־משמעיות.
"התוצאות היו מאוד חזקות והראו את הקשר של שיקולים לא כלכליים בבחירה בבעלות על פני שכירות. הרוב המכריע הסכימו עם האמירה שבעלות על דירה היא יותר כלכלית, למרות שאנחנו הצגנו להם אמירה של כלכלנים שמראים בדיוק ההיפך - שיותר כלכלי לשכור דירה".
אז הסיבה לכך רגשית.
"הצגנו בפני הנסקרים שורה של מושגים מעולם הפסיכולוגיה: יציבות, סטטוס חברתי גבוה, שקט נפשי, הצלחה ואושר. ביקשנו שידרגו כל אחד מהמושגים בבעלות מול שכירות. מצאנו שכל המושגים האלה מתקשרים באופן ברור לבעלות על דירה ולא לשכירות, ובפרט יציבות, סטטוס חברתי גבוה, שקט נפשי והצלחה. באופן קצת פחות מובהק, מצאנו שגם את המושג אושר נוטים לקשר לבעלות על דירה יותר מאשר לשכירות".
מה עוד בדקתם?
"הצגנו להם גם מושגים כמו תחושה של חופש ועצמאות. מצאנו שיש נטייה ברורה להעדפת בעלות על פני שכירות בגלל תחושה של חופש ועצמאות. מושג נוסף שחשוב מאוד בסיפור הזה הוא ההיקשרות. 85% אמרו שתחושת ההיקשרות לנכס היא אחת הסיבות שהם מעדיפים בעלות".
מחקר נוסף שהושלם אך לאחרונה מצביע על מרכיב הפנטזיה שיש לציבור בישראל על רעיון הבית. החוקרים - בן שחר הכלכלן ושני חוקרי הפסיכולוגיה פרופ’ דני הלר וד"ר אנה דורפמן - רצו לבדוק את ההיבטים הפסיכולוגיים שאנחנו מייחסים לחיים בקומה גבוהה בבניין. "רצינו להסתכל על הקשר בין מגורים בגובה בבנייה במרחב העירוני לבין תחושה של כוח", מלמד בן שחר, "והיה ממצא מאוד מעניין, שיש קשר דו כיווני: אנשים מקשרים קומה גבוהה לכוח חברתי ויותר מזה - מקשרים כוח חברתי לקומה גבוהה.
"אם אני אספר על מישהו שיש לו כוח חברתי, אנשים נוטים לדמיין אותו גר בקומה גבוהה. מצד שני, אם אספר להם על מישהו שגר בקומה גבוהה ואבקש לדרג את הכוח החברתי שלו, הנטייה תהיה לייחס לו כוח חברתי".
המחקר התבצע באמצעות הדמיית מציאות רבודה של מעלית: "המשתתפים צפו בסרט במשקפי תלת-ממד. בפעם הראשונה הם עלו במעלית לקומה השנייה ובפעם השנייה עלו לקומה לפני אחרונה. הכול נראה אותו דבר. אלא שפעם אחת הם יוצאים למרפסת בקומה שנייה ופעם אחת בקומה 19. לאחר מכן הם נשאלו סדרה של שאלות. וראינו שכשיוצאים למרפסת ורואים את העולם מקומה שנייה, מייחסים לזה הרבה פחות כוח חברתי מאשר אם רואים את המרפסת מקומה גבוהה".
כלומר, גם תחום הנדל"ן הוא עולם של דימויים.
"זה עניין של תפיסה, כן. איך אנשים תופסים את עצמם דרך האחר. וזה כמובן משפיע על התחושה שלהם בבית. כמו שהם מדמיינים את האחר שגר בקומה גבוהה כבעל כוח, אז גם כשהם גרים בקומה גבוהה הם מרגישים את הכוח הזה".
עבודה של הלל רומן מתוך "דומסטיקה" / צילום: רינת קוטלר
הבית באמנות: הזרה וגנריות
איקאה, שהקטלוג שלה מייצר דימויים של חוויות מגורים שייחקקו במוחם של מיליונים, מנסה לפצח את השאלה למה אנחנו מרגישים פחות בבית. אבל גם בעולם האמנות עוסקים בשאלה הזו במרץ בתקופה האחרונה. השנה הוצגו בישראל שתי תערוכות שעסקו בשאלה הזאת בדיוק. בתערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל אף הדפיסו קטלוג שמתייחס לזה של איקאה - באותו פורמט ועיצוב. אלא שבמקום ריהוט של איקאה, מוצגים בקטלוג של התערוכה חפצי האמנות מזרם הדאדא או כאלה שמושפעים מהזרם. כיום התערוכה מוצגת בליסבון.
"התערוכה מתייחסת למונח 'האלביתי' שהציע פרויד, ומתייחס לכך שדבר מוכר הופך פתאום לזר, וזה קורה גם בבית", מסבירה האוצרת עדינה קמיאן-קשדן, "המושג מתורגם גם ל’מאוים’ בגרמנית - Unheimliche Das - מילה המתארת תחושה בו זמנית של מקום ואי מקום. הזרה שמתארת מצב לא נוח שבו משהו מוכר הופך למאיים. האמנים שהשתתפו בתערוכה סיפקו את התחושה הזאת באמצעות שינוי קנה מידה, למשל - היו כפיות ענקיות שמתייחסות לאינטימיות וגם למעמד חברתי, ופומפייה שהופכת למחיצה בין חללי הבית".
למה בחרת בקטלוג שהוא דמוי קטלוג איקאה?
"זו אמירה ביקורתית. איקאה היא חלום בורגני ודרך לאכלס דירה בצורה זולה ופונקציונלית. השתמשנו בשפה הגרפית שלה דווקא כדי להדגיש את המרחק בינה לבין הבית כמו שהוא משתקף מהחפצים של האמנים האלה, ששום דבר לא שמיש בהם והם מדברים על מקום ועקירה. החפצים באיקאה לא טעונים במטענים רגשיים עמוקים".
בתערוכה נוספת שהוצגה השנה בבית הנסן, "דומסטיקה", התייחסו האוצרת אלפא חיימוב ושלושת האמנים הילה טוני נובק, מחמוד קייס והלל רומן לכל מה ששומט את תחושת הבית מהבית, בתערוכה שכולה ביטוי לתחושה של להרגיש לא בבית - בבית. "שלושת האמנים מתעסקים בחוסר נוחות בתוך בית, במתח בין המוכר והזר, אפשר לומר שהמקור של כל זה הוא אכן בתיאוריה העמוקה של פרויד איך במקום הכי אינטימי ואהוב אפשר להרגיש את ההזרה", מסבירה חיימוב. "אתה מרגיש שאתה מגיע הביתה ומרגיש לא בבית. כל אמן מתעסק בזה בצורות אחרות".
"למשל, הילה טוני נובק, שמתעסקת בעיצוב ומודרניזם, בודקת איך הם משפיעים ומתפתחים היום בסביבות הביתיות שלנו. בעבודה שלה היא משתמשת בחומרים מאוד זולים של עיצוב שהתחיל לפני מאה שנה בעיצוב של הבאוהאוס והדאדא, מופשט מקישוטים, עם שטיח מקיר לקיר בצבע כחול בוהק. היא בודקת כיצד המופשט הזה חדר לתפיסה של כולנו, נכנס לאיקאה, לכל מה שמרכיב את הבית שלנו. העיסוק הוא בתחושה שעולה במצב שבו אני יושבת על הספה בסלון שלי בזמן שבעוד מיליון בתים בארץ ובעולם מישהו אחר יושב על אותה ספה, לפתע האינטימיות של הזיכרונות נעלמת ואתה מרגיש גרגיר. פתאום אתה בתוך דימוי של קטלוג, של פרסומת, של עיצוב, אתה אחד ממיליונים".
מחמוד קייס עוסק גם כן בהיבט הזה, אבל מכיוון אחר. הוא עוסק בשורשים של הבית כתנאי לתחושת הביתיות.
"מחמוד מדבר על שורשים. הוא מתאר את חלקת הבית שלו בכפר. הוא עשה את העבודה הזאת אחרי שחזר לכפר ילדותו, אבל לא נתנו לו לבנות את הבית בחלקה שלו, מכיוון שאין לו אישורי בנייה. הוא מתייחס לבית באמירה של עתיד חסום. בעוד שטוני מדברת על גלובליזציה של הבית, הוא מתייחס למקומי, לאדמה".
העבודה השלישית מתארת את ההזרה של הבית בעידן הדיגיטלי.
"בחדר של האמן הלל רומן הוא מתייחס לעובדה שבית הנסן היה בעבר בית מצורעים שנזירים ניהלו. בעבר, נזירים באירופה הטביעו מטבעות בחסות המלך, והוא חשב שאם היום היה חי בחדר נזיר, הוא היה כורה ביטקוין. לכן הוא בנה חדר סגפני עם מחשבים לכריית מטבעות קריפטו, שחוברו לחשמל של העירייה, והכסף מכריית המטבעות נכנס לחשבון הבנק של האמן במהלך חתרני. את תהליך הכרייה הממוחשב הוא חיבר לשני רמקולים והמיר את קצב כריית הקריפטו למוזיקה".
העולם הדיגיטלי שחדר לבית מוסיף לזרות, הרעש של המחשבים החושבים ממלא את החלל.
"ובחדר של הנזיר זה מוקצן גם כי אין נזיר בלי חיי קהילה ועולה השאלה איך מיוצר היום ערך בחברה טכנולוגית. התשובה היא בזמזום הבלתי פוסק והמונוטוני של המחשב".
עבודה של הילה טוני נובק מתוך "דומסטיקה" / צילום: רינת קוטלר
הבית הפילוסופי: התנאי הרוחני
האדריכלית איילת עידו עוסקת בתכנון בתים בפרקטיקה היומיומית. במהלך לימודיה הקדישה זמן ומחשבה למחקר אודות מושג הבית בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, במקורות, בחברה ועוד. "הבית מבחינתי הוא המושג הבסיסי באדריכלות. עבודת המחקר רק חיזקה לי את העניין שבית הוא ‘מקום’ שמכיל בתוכו את כל שאר המושגים והמשמעויות שבהם אנו דנים בעולם האדריכלות", היא מסבירה.
"היידגר, למשל, טוען שפילוסופיה היא סוג של געגוע לבית אבוד. המודרניות הביאה לקרע בין האדם והעולם, ובניסיון להתגבר על הקרע הזה, היידגר מעלה שאלה יסודית אודות מערכת יחסים שבין האדם, העולם והמציאות האנושית".
ואיזה יחס יש לבית בעולם המושגים הזה?
"כשאנו מאכלסים משהו, הוא כבר אינו אובייקט מבחינתנו. הוא הופך לחלק מאיתנו והוא חודר לקשר שלנו לאובייקטים אחרים בעולם. להיות בבית בעולם פירושו לא לתפוס אותו כחיצוני לנו, לא להתבונן בו כאובייקט. רק כשהוא איננו - הבית נהפך לנראה.
"בחברה המודרנית ובהמשך, בחברה הפוסט-מודרנית, האדם מצוי במעקב תמידי של החברה הסובבת ורשויותיה. עבורו הבית מהווה מקום מפלט שבו הוא חופשי ממעקב, מקום שבו הוא מחליט על הבאים והיוצאים, מקום שבו הוא נתון לפחות מתחים ולחצים נפשיים המאפיינים את עולמנו הכאוטי.
"בתחילת המחקר הייתי מלאת תקווה למצוא יסוד אחד ויחיד המכונן את הבית, עיקרון אוניברסלי, זה שבלעדיו הבית לא קיים. לבית יש משמעות פיזית ומשמעות רוחנית, אך במקרים רבים הפיזי מבטל את הרוחני, ולהיפך. החקירה מהפרספקטיבה הפילוסופית מעמידה גם היא שני תנאים לקיומו של הבית, התנאי הפיזי והתנאי הרוחני. כך גם בחקירת המושג מההיבט הפסיכולוגי, האם האדם הוא הבית או הבית הוא האדם?".
אלה רעיונות גדולים. איך משלבים אותם בתכנון יומיומי של בית?
"כששאלתי אנשים מהו בית בשבילם, וקיבלתי תשובות כמו - בית הוא המולדת או הקהילה שבה אני חי, הבנתי שהמקום של האדריכל בתכנון הבית מצומצם, והיכולת ליצור בית באמצעים פיזיים היא לעיתים מוגבלת. עם זאת, אנחנו המתכננים עוסקים בחומר ובפיזי. ההבנה שהגבולות הפיזיים של הבית מתערערים כשאנחנו בוחנים את המושג, הביאה אותי כאדריכלית לבחון את הגבולות הפיזיים של הבית גם ברמה המעשית.
"לכן, למשל, בכל פרויקט של תכנון בית אנחנו יוצרים מערכות יחסים בין פנים לחוץ שמערערות את הגבול הפיזי של הבית ובד בבד מגדירות אותו. לפני תחילת המחקר האמנתי שיש בית אחד ויחיד לכל אדם, שהוא המקום הראשון והאחרון שלו, ממנו הוא בא ואליו חוזר. במהלך המחקר ומניסיוני כאדריכלית שיניתי את הגישה, והיום מבחינתי, כל מקום יכול להכיל בתוכו את מושג הבית. בכל מבנה שאנו מתכננים אנחנו מחפשים את מושג הבית".
איך אורזים זיכרונות במעבר לדיור מוגן?
המיזם של המעצב דרור צונץ והאמנית ורד בבאי עומד על הקשר שבין אדם לביתו לעת זִקנה ונולד במוחו של צונץ בזמן ששחה בבריכה ותהה על חייהם של הקשישים השוחים לצדו מדי יום. השניים מציעים לאנשים מבוגרים שעומדים לעזוב את ביתם לטובת דיור מוגן לתעד ולאצור את חפצי הבית והזיכרונות בספר ייעודי שמשלב את הביוגרפיה של המשפחה עם הביוגרפיה של הבית.
הפיילוט הראשון התקיים אצל הזוג פרידה ובכור כרמל, שהתגוררו ברחוב שימקין בחיפה. "הם בדיוק חשבו על הרעיון לעבור לדיור מוגן או לדירה קטנה יותר, כי בכור החל להזדקן בשנה האחרונה ופרידה נאלצה לדאוג לבד לתחזוקת הבית שבו התגוררו 24 שנה", מספר צונץ. השניים החלו בסדרת מפגשים וצילומים של הבית תוך שהם שוזרים את הסיפורים של הזוג דרך החפצים. "תוך כדי העבודה, אנחנו מבינים שזה לא הרכוש או החפץ אלא הרוח שיש בו ואותה צריך לתעד. מאחורי כל חפץ יש סיפור, והרבה פעמים, כשאנחנו שואלים על החפצים, פתאום מתעוררים לחיים סיפורים שלא בהכרח היו מתעוררים אם היינו מבקשים מאדם לספר על העבר שלו".
לדברי בבאי, "במהלך המפגשים אנחנו רואים את הקשר שיש בין בני אדם לחפצים. שמנו לב שבכל בית יש את החפצים הגלויים שמוצגים על הקירות או בוויטרינה, ויש את החפצים החבויים. כשפתחנו ארונות גבוהים והוצאנו חפצים מאוחסנים, פתאום הגענו לסיפורים שבני הזוג לא חשבו עליהם. זיכרונות שצצים מסרוויס ישן, קישוט או ממגירת המתכונים במטבח". בספר מצולם שולחן האוכל ובו מסומנים המיקומים הקבועים של בני הזוג, וצילום אחר שם מראה את העץ שאליו צופה החלון, ומנורה ישנה שקיבלו במתנה מאחותה של פרידה והחליפו לה אהיל במרוצת השנים.
צונץ ובבאי מדגישים כי הצילומים אינם מגזיניים, אלא תיעודיים, כולל הקילופים בקירות והפינות הלא מושלמות של הבית. המקרה של בני הזוג כרמל לא הסתיים בדיור מוגן משום שבכור נפטר ממש כשספר הזיכרונות הודפס. בסופו של דבר, הספר ליווה את בני המשפחה בשבעה. "הנכדים קראו את הספר והכול התחבר. פתאום הם הבינו מה החשיבות של המנורה שהם לא אוהבים וצוחקים עליה כבר שנים", מספר צונץ.
כתבות
ני"ע
