ברגע האחרון של 2018, מגיע לבתי הקולנוע הסרט הטוב ביותר של השנה. "לזרו השמח" האיטלקי, שבכורתו העולמית התקיימה בפסטיבל קאן (שם זכה בפרס התסריט) ובארץ הוקרן במהלך פסטיבלי ירושלים וחיפה, כמעט ונדחה לחודשיה הראשונים של 2019, אך ברגע האחרון הפצתו הוקדמה ובכך ניכס לעצמו את התואר המכובד. בארה"ב הסרט נרכש על-ידי נטפליקס ועבר הישר אל הסטרימינג, אבל אנחנו זכינו להפצה קולנועית וכך נוכל לראות אותו על המסך הגדול (ולא גם בנטפליקס, למרבה האכזבה).
הבמאית והתסריטאית אליצ’ה רורוואכר הצליחה בסרטה השלישי להחזיר את הקולנוע האיטלקי לימיו הגדולים של תקופת ויטוריו דה סיקה ורוברטו רוסליני, עם דרמה סוריאליסטית, הומנית ומרגשת, שבוראת לא רק דמויות בלתי נשכחות אלא גם עולם קולנועי מרהיב. מכיוון שבנקודת האמצע של הסרט מתרחשת תפנית מפתיעה, עדיף שלא לדעת יותר מדי על עלילת "לזרו השמח", ועל כן רק אסגיר שהסרט נפתח בחוות גידול טבק בשולי איטליה, שם חי בחור צעיר בשם לזרו, שכל רצונו בעולם הוא לעזור לקהילה שבה הוא חי. טוב לבו מסבך אותו עם בנה המפונק של המרקיזה השולטת בחווה, וכשהאמת על המקום נחשפת, הוא נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה ועולם לא מוכר.
את לזרו מגלם אדריאנו טרדיולו שזוהי הופעתו הראשונה בקולנוע, בהברקת ליהוק מדהימה של רורוואכר. לצדו של טרדיולו נמצאת אחותה של הבמאית, אלבה רורוואכר, אחת השחקניות האיטלקיות הטובות והמוכרות של התקופה, שלאחרונה נצפתה בלהיט האיטלקי "זרים מושלמים".
"לזרו השמח" לא דומה לשום סרט אחר שמוקרן כרגע על המסכים, ובשונה מאהודי המבקרים כמו "רומא" או "עץ האגס הפראי", הוא איננו מצריך סבלנות אין-סופית מהצופים שלו, אלא מסתמך על התפתחות עלילתית מפתיעה והברקות תסריטאיות, כמו גם על החיבור שלנו לדמויות הנפלאות שבמרכזו, המעוררות את חיבתנו בזכות הפגמים שלהן והצורך לשרוד בעולם משתנה. כמובן שאפשר להשתמש במילים גדולות על כך שהסרט שואף להגיד משהו על אנושיות, על חמלה, על החיים שלנו, ואפשר להפוך ולנתח אותו מכל הכיוונים, אבל זה רק האקסטרה. יותר מהכול, "לזרו השמח" הוא סיפור נהדר ומקורי, שמובא למסך עם פריימים נפלאים של הצלמת הלני לובארט (שצילמה גם את הסרט התיעודי על פינה באוש), מהסוג שנשאר בראש ובלב שבועות ארוכים לאחר הצפייה.
כך חותמת רורוואכר את אחת השנים הכי טובות שהיו לאחרונה בקולנוע מאת במאיות. בארץ, 2018 נפתחה עם "ליידי בירד" של גרטה גרוויג, ולאחר מכן "הרוכב" של קלואי ז’או, המשיכה עם "חיים פרטיים" של תמרה ג’נקינס ו"ללא עקבות" של דברה גרניק (שהוקרן בפסטיבל חיפה) ועוד רבים.
"לזרו השמח" הוא אקורד סיום נהדר לשנה יוצאת דופן, כזה שמכניס אותנו ל-2019 מלאים ציפייה למה שעומד לבוא אלינו בבתי הקולנוע.
ועוד מנבחרי השנה:
1. הקומדיה המצחיקה ביותר של השנה: "סטלין מת!"
לסאטירה המושחזת והארסית של יוצר "ויפ"בכלל לא היו מתחרים השנה
2. הסרט הישראלי הטוב של השנה: "גאולה"
2018 לא הייתה טובה לקולנוע הישראלי, אבל קיבלנו נחמה גדולה ברגע האחרון בחסות יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב
3. סרט האימה הטוב של השנה: "סוספיריה"
מי ידע שהבמאי שפתח את השנה עם "קרא לי בשמך" המנומנם יסיים אותה עם הסיוט המרהיב הזה
4. סרט האנימציה הטוב ביותר של השנה: "ספיידרמן: ממד העכביש"
סרט ההנפשה הכי מקורי ויוצא דופן של הזמן האחרון, וגם סרט הספיידרמן הטוב ביותר אי פעם
5. סרט האקשן של השנה: "משימה בלתי אפשרית: התרסקות"
מעל שעתיים שבהן אין שנייה לנשום, צילומים עוצרי נשימה ורגעים בלתי נשכחים
6. הסרט הכי טוב שלא הופץ בארץ: "בליינדספוטינג"
דרמה מטלטלת על החוויה השחורה ברחובות ארה"ב לא זכתה להפצה בארץ, וההפסד הוא כולו שלנו
7. הסרט המפתיע של השנה: "הרוכב"
מי היה מאמין שסרט על רוכב רודיאו של במאית ממוצא סיני יכול להיות כל-כך נוגע ומרגש
8. הסרט הכי טוב של נטפליקס: "הצד האחר של הרוח"
אין מה לעשות, גם מתוך הקבר אורסון וולס ממשיך להיות פורץ גבולות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
