המקום שלי: שישה אנשים פתחו בפני כתבת "גלובס" את הבית שלהם ואת מה שגורם להם להרגיש בבית

הנווד הדיגיטלי // נמרוד קיכל

נמרוד קיכל נודד בעולם כבר ארבע שנים וחצי בסגנון חיים של "נוודות דיגיטלית". הוא מטייל עם הלפטופ שלו ועובד תוך כדי שהוא מקפץ בין יבשות. "ביקרתי ב־88 מדינות ופגשתי אלפי אנשים מתרבויות שונות, כל זאת בזמן שאני מתפרנס מרחוק מייעוץ לחברות הייטק", מספר קיכל, "יש לי את הבית בישראל, היכן שהמשפחה שלי, יש לי את הבית הדיגיטלי שהוא הקהילה ‘נוודים דיגיטליים ישראל’ בפייסבוק, ויש את ה־בית, המקום שבו אני נמצא השבוע ורק לשבוע".

לא חסרה לך התחושה של להרגיש בבית?

"בכל מקום שאליו אני מגיע אני מרגיש בבית - כל זר הוא חבר וכל מלון הוא בית. היכולת הזו התעצמה בי תוך כדי תנועה. למדתי שאנשים הם טובים מטבעם, רבים מהם פתחו את הלב שלהם ואת הבית שלהם בפניי, שיתפו את סיפור חייהם והקשיבו לשלי. אני יכול להגיד שבית עבורי זה המקום שבו אני נמצא היום, ומחר זה יהיה בית חדש".

כשאתה מגיע למלון חדש או לדירה זמנית, יש איזו פעולה שאתה עושה שנותנת לך תחושת שייכות?

"לא. בית זה לא מקום ולא חפץ, אנשים הם הבית שלי. החברים החדשים שלי והחברים הוותיקים שיש לי מסביב לעולם. אני נעזר הרבה ברשתות חברתיות כמו פייסבוק ו־meetup בשביל להתחבר לקהילות ואנשים בכל מקום שאליו אני מגיע".

לכתבה השנייה בסדרה: למה אנחנו לא מרגישים בבית - גם כשאנחנו בבית? 

 שייח סיאח אלטורי / צילום: אריאל ואן סטרטן

מחובר לאדמה // שייח סיאח אלטורי

הכפר אל־עראקיב הוא יישוב בדואי בלתי מוכר, כעשרה קילומטרים צפונית לבאר שבע. אנשי שבט א־טורי מספרים כי הם חיים באזור בהתיישבות חצי נוודית כבר מהתקופה העות'מאנית. לאחר מאבק משפטי ארוך שנים פסק בית המשפט העליון בשנת 2015 כי מדובר באדמות ששייכות למדינה. היישוב נהרס ונבנה מחדש יותר מ־130 פעמים. מי שמוביל את מאבק בני השבט הוא שייח סיאח אלטורי, שהחל לרצות השבוע תקופת מאסר בת עשרה חודשים בכלא מעשיהו בשל פעילות זאת. כל הערעורים שהגיש שייח סיאח נדחו על ידי המדינה.

"אין אחד בעולם שיכול לחיות בלי קורת גג, ובלי קורת גג אין חיים", אומר השייח, "מה שיש לנו זאת קורת גג שהיא אוהל ללא יסודות בקרקע, אבל המדינה טוענת שכל אוהל או סוכה צריך רישיון כדי שיהיה מאושר וחוקי. אבל לא אומרים לנו מי נותן את האישור הזה, איך ואיפה, רק מדברים".

איך מתמודדים בכל פעם עם ההריסה והבנייה מחדש?

"אנחנו אחרי 130 הריסות. לא מתייחסים אם יש גשם, הורסים גם כשקר בחורף וגם בימי חמסין. מעניין את המדינה דבר אחד: אם זאת בנייה לא חוקית. אבל אלה החיים שלנו. נלחמים באוכלוסייה הערבית בנגב במיוחד בכפר אל-עראקיב ובשבט א־טורי. פתחו לי כבר מעל 70 תיקים פליליים. רק באוגוסט פתחו לי 13 תיקים. עכשיו אני נכנס לבית הסוהר למעצר של עשרה חודשים. אבל אני יכול להוכיח שהאדמה הזאת שלנו עוד משנת 1905".

"אנחנו נאבקים על הזכויות שלנו ועל המקום שלנו", אומר השייח, "במקום הזה היו אבות אבותינו. הנכדים והילדים שלנו כאן. יש לנו כאן בית קברות משנת 1914 (האוהל של השייח ממוקם ליד בית הקברות) ואנחנו לא יכולים בשום אופן לוותר עליו ועל השטח".

יש לי הרגשה שאתה לא תפסיק את המאבק על האדמה גם אחרי המאסר.

"את צודקת ב־100%. אין לנו אפשרות לוותר על הזכויות שלנו, כיום אין חוק שמגן על הבדואים, אין מטרייה שתשמור על הזכויות שלנו. אם המצב ימשיך ככה, הפצע לא יתרפא לעולם. אני מבוגר, אבל מה עם הצעירים, הילדים והילדות? הם רואים שהורסים להם את הבית ומשאירים אותם בלי קורת גג בחורף או בקיץ. אבל אם העם היהודי הוא טוב, יש אפשרות שנחיה ביחד כולנו - אנחנו, ילדינו ונכדינו. "אם זה לא יקרה והמצב ימשיך להיות ככה וימשיכו להרוס לנו את הבתים, לא יהיו חיים טובים לא לערבים ולא ליהודים".

 גיל כהן / צילום: איל יצהר

דירה מהניילונים // גיל כהן

לפני כמה שבועות נכנסה גיל כהן בשעה טובה לדירת הקבלן שרכשה על הנייר לפני ארבע שנים: שלושה חדרים במתחם חדש ביפו. היא מסדרת את הדירה החדשה לאט, לוקחת את הזמן, בשונה מאוד מהדרך שבה נכנסה לדירות שכורות ותוך יומיים ארגנה את כל החפצים. "אני לא מאמינה שיש לי דירה, זאת הדירה הראשונה וכנראה האחרונה שתהיה לי", היא אומרת, "אני מרגישה כאן בבית יותר מכל מקום אחר שהיה לי, והיו לי דירות מדהימות שמאוד אהבתי, אבל הזמניות משחקת תפקיד".

תתחדשי על המטבח הצהוב שחלמת עליו ועכשיו הגשמת.

"תודה, זאת באמת הגשמת חלום. חלק מהעניין הוא לתכנן לעצמך את הבית. המטבח נראה כמו שאני רוצה, הארונות בנויים איך שנוח לי, אלה דברים קטנים ואולי מפונקים, אבל זאת הרגשה טובה לתכנן אפילו את המגירות לפי הצרכים שלך".

עד כמה תחושת הבית שונה בדירה בבעלותך מאשר בדירה שכורה?

"בדירה שכורה אתה מגלה מה נוח לך ומה לא נוח לך, אבל זה לא בשליטתך. החוויה של לתכנן לעצמך את הבית מדהימה. אני כל-כך רגילה לבעלי דירה, ופתאום אני יכולה להחליט לעשות מה שבא לי בדירה. יש גם תחושת ביטחון שלא הכרתי. אני מורה ואוצרת אמנות ואלה תחומים שגם אם אני אעבוד מאוד קשה בהם, לא יהיה לי כסף. הדירה נותנת לי תחושת יציבות ושקט. רמות העול שירדו ממני הן ברמה קוסמית. אני רגועה בטירוף, לוקחת את הזמן לארגן את הדירה".

שוק השכירות יכול להיות אכזר, יש בו הרבה חוסר ודאות.

"גרתי בשכירות בניו יורק, ירושלים ותל אביב, תמיד היו לי דירות יפות ובעל הדירה האחרון שהיה לי, היה מדהים. אבל יש בשכירות תחושה של נוודות, זה לא רק שעוברים בית אלא גם אזור וצריך כל פעם להתרגל מחדש לחנויות, לסופר ולבית קפה. כל הדירות שלי היו יפות וכיפיות ומאוד אהבתי אותן, אבל זה נחמד לדעת שאף אחד לא התקלח באמבטיה שלי, ואין פה אפילו מסמר אחד שמישהו השאיר אחריו. חשבתי שזה ירגיש לי כמו אוטו חדש, שהכול יותר מדי חדש, אבל זה לא ככה. הידיעה שזהו, אני לא משלמת שכר דירה יותר אף פעם, מאפשרת לי לנשום".

 חיים רכלבסקי / צילום: איל יצהר

בית שעובר מדור לדור // חיים רכלבסקי

לחיים רכלבסקי יש שכן כבר 91 שנה, אריק נחמקין (לשעבר שר החקלאות). שניהם היו תינוקות בנהלל ושיחקו בארגז חול מאולתר בין הצריפים שהפכו עם השנים לבתים נאים עם צמחים מטפסים.

הבתים בנהלל עוברים מדור לדור. תחילה חיו בצריף של רכלבסקי ההורים עם שלושת הילדים, וכשחיים התחתן עם תמר בגיל 22, בנתה המשפחה קומה שנייה לצריף והורחב הנכס. חיים עבר להתגורר בקומה השנייה עם אשתו ונולדו להם ארבעה ילדים - הבכור יובל רכלבסקי, לשעבר הממונה על השכר באוצר, גיל ז"ל, זיו וסיגל. גם תמר כבר הלכה לעולמה.

כשהוריו נפטרו, עבר חיים לקומה הראשונה, ובקומה השנייה התגוררו הבן גיל עם רעייתו לאה. עם השנים נבנה בית נוסף במשק עבור הנכד, ליאור. בשעת בוקר ביום חול בבית רכלבסקי נמצאים חיים, הכלה לאה, הנין נדב והמטפלת של חיים, חקלאי בדם ובנשמה שבית עבורו זה קודם כול המשק.

הקירות של הבית הוותיק בנהלל מדברים דרך תמונות המשפחה שתלויות עליהם. לחיים יש היום 11 נכדים ועשרה נינים, אך המשותף לכל הצילומים הוא חזית הבית ברקע. "הוריי עלו לארץ ב־1923 כשהם לא יודעים מה זה פרה ומה זה תרנגולת או סוס. כשהם באו לנהלל, החלום שלהם היה להיות חקלאים, אבל המשקים כולם היו מלאים. נתנו להם צריף ומינו את אבי להיות מנהל הצרכנייה, ולאחר שנתיים התפנה משק שיהפוך בהמשך לבוסתן עצי פרי, לולי תרנגולות ורפת.

"אני נולדתי בשנת 1927 בצריף שהיו בו שני חדרים וחדר אוכל. אמא הייתה מזמינה חברים מהעיר לארוחות שישי, היא הייתה אומרת שאצלה הסירים מגומי - יש אוכל לכולם. בחצר היה תנור והיו אופים בו לחם ואמא תמיד בישלה ריבות מכל פרי שהיה לנו במשק, אני זוכר את הריח - הריבה הכי טובה הייתה של החבושים".

הדלת של הצריף שהפך למבנה דו קומתי נשארה באותו מקום כל השנים. כבר תשעה עשורים שרכלבסקי נכנס ויוצא ממנה - כשהוא שב ממלחמת השחרור אחרי שראה דברים איומים, כשחזר מבית היולדות עם תינוקות, לאחר תאונת הדרכים שעברה המשפחה והתאונה החקלאית שבה נפל לתעלה, וגם כשחזר לאחרונה מבית החולים שבו עבר טיפולים בלב.

 אריאל ואן סטרטן / צילום: אריאל ואן סטרטן

הבית המבודד // אריאל ואן סטרטן

הבית של אריאל ואן סטרטן ממוקם כך שרק מי שיודע שהוא שם יגיע אליו. הוא שוכן במבנה עתיק ששימש את שומר הכרמים באזור מושב עין איילה עוד לפני קום המדינה. כשרכש את הנחלה, מאיר ענבל כלל לא ידע שהמבנה קיים. "לאחר שהוא קנה את המשק, הוא נסע לשיט וכשהיה בסינגפור אשתו שלחה לו הודעה שמצאו מבנה עתיק בשטח שהיה מכוסה צמחייה", מספר ואן סטרטן שמתגורר כאן בשבע השנים האחרונות.

"כשמאיר חזר, הוא קלט שמדובר במבנה עתיק בן מאה שנה, בית מבודד ובתוכו מתלים לקשירת חמורים. היה חשש שאם ירכיבו לבית גג הוא יתפרק, ובסופו של דבר, חברת הנדסה מצאה פתרון ושמה שש קורות ברזל ועליהן הונח הגג, כך שכיום המבנה מורכב חלקו מאבן וחלקו מתכת".

בעבר פעלה כאן מסעדת "כיסא החותנת", אחת ממסעדות השף הראשונות בארץ, וסביב המסעדה היה גן קקטוסים. לאחר שהמסעדה נסגרה, גרה במבנה דיירת, "וכשאני חיפשתי דירה לאחר הגירושים, מישהי סיפרה לי שהוא מתפנה, הגעתי והתאהבתי", אומר ואן סטרטן.

מה מיוחד בבית הזה עבורך?

"הבית מאוד מבודד מצד אחד ומצד שני מאוד חשוף. התחושה היא שאתה חי בשמורת טבע. קירות הסלון הם חלונות גדולים ויש הרבה חיות שמבקרות כאן. יש עצי זית שאף פעם לא גזמו והם בגבהים מטורפים של שישה מטרים, יש בוסתן של הדרים ופירות טרופיים וכולי מוקף בקקטוסים. זה לא מתאים לכל אחד, זה בית מאוד חזק אנרגטית עם האבנים העתיקות, הקקטוסים והטבע".

ואן סטרטן מספר שהוא חי במרכז לונדון 20 שנה, וכששב לישראל היה לו חשוב לגדל את הבנות שלו הכי קרוב לטבע. "אנשים לא מבינים שבית זה לא לבנים ובטון ומשקיעים את כל מה שיש להם ומה שאין להם בתוך בתים. גם אני בניתי וילה במושב הבונים, אבל היא הרגישה קרה ומנוכרת. היום אני חי במינימליזם, את כל הרהיטים בניתי בעצמי, הרבה מהם מארגזי תחמושת. אין לי שכנים ויש פרטיות מוחלטת. אני מחנה את האוטו מחוץ לשער שאיש לא רואה כי שמתי עליו בד שחור ואז אני נכנס נקי לעולם שלי מוקף הקקטוסים".

 נופר דרוקמן ואיתי מאיר / צילום: מעיין דיסקין

דיור שיתופי // נופר דרוקמן

נופר דרוקמן ובן זוגה איתי מאיר גרים בדירת שני חדרים ששטחה 50 מ"ר פלוס מרפסת בפרויקט הדיור השיתופי של venn בשכונת שפירא בתל אביב. "אני בכלל לא רציתי לגור בתל אביב כי רציתי וייב יותר ביתי ושכונתי והרגשתי שבתל אביב יש תחושת ניכור", מספרת דרוקמן, "ואז, כשגיליתי את שכונת שפירא, הבנתי שאפשר לחיות בעיר ולהרגיש בקיבוץ".

דרוקמן מתייחסת למודל הייחודי שבו היא חיה המכונה קו־ליבינג, ובמסגרתו, לדיירים בבניין יש חללים משותפים. "אני מרגישה בבית בכל המרחבים של הדיור השיתופי, אם זה חדר הכביסה המשותף או המרחבים הציבוריים המשותפים וגם בבית עצמו. יש משהו מאוד ביתי בזה שאת מכירה את השכנים שלך, וכאן כולם מכירים אחד את השני. במקומות אחרים שגרתי בהם לא הכרתי את השכנים שלי, בדיור שיתופי יש תחושה קהילתית יותר, אפילו משפחתית".

הדירות מאוד דומות זו לזו מבחינת העיצוב, כמעט גנריות. איך הופכים את הבית לאישי?

"הדירות מעוצבות וחדשות וגורמות לתחושה כיפית, להבדיל מדירות שכורות שמתפרקות ומתפוררות. אבל העיצוב לא דומיננטי מדי - ברגע שהכנסנו את הרהיטים והפריטים שלנו נתנו לדירה את האופי שלנו. למשל, יש לנו גיטרות שתלויות על הקיר ובכל דירה שאנחנו עוברים אליה הן שם. זה מסמן לנו שזה הבית".