זה רק נראה סדיר: מה קורה כשחברות לגאסי מתחילות להתנהג כמו חברות לואו קוסט?

כולנו יודעים שענף התעופה משנה את פניו בשנים האחרונות עם יותר ויותר חברות לואו קוסט שטסות ליעדים שרובנו כלל לא שמענו עליהם ובהרבה פחות כסף. אבל השינויים הללו, כך מסתבר, לא חלחלו לגמרי וחברות התעופה דואגות לבלבל אותנו עוד יותר כשמדובר בסוג הטיסה ובמה שאנחנו מצפים לקבל בתמורה לכסף שלנו.

הטיסות בענף התעופה נחלקות לשלושה סוגים: 1. טיסות סדירות - שפועלות לפי לוח זמנים קבוע לאורך השנה ומבוצעות על-ידי חברות לגאסי ("חברות מורשת" דוגמת אל על, לופטהנזה, בריטיש איירוייז, יונייטד וכד'). במקרים של עיכובים או ביטולים קל יותר לנוסע להתנהל מול חברת תעופה סדירה שיש לה גם נציגות מקומית.

טיסות צ'רטר (שכר) - מתקיימות מעבר ללוח הזמנים הרגיל, כך שהן עונתיות. מדובר בטיסות שנערכות בעונות השיא, ליעדים קרובים בדרך כלל (אגן הים התיכון בקיץ או יעדי סקי בחורף), ולרוב הן נמכרות במסגרת של חבילת נופש. הטיסות נערכות על-ידי חברות תעופה קטנות שמספקות שירותים לחברות תעופה סדירות או לספקי תיירות, ולרוב הן מתקיימות במטוסים צרי גוף שלא כוללים מחלקת עסקים או תיירים פלוס. החברה שמפעילה את הטיסה אינה מקיימת קשר ישיר עם הנוסע, אלארק מספקת את שירותי הטיסה לספק או לסיטונאי תיירות שמוכר אותה (למשל, השטיח המעופף, ישראייר, קשרי תעופה ועוד).

טיסות לואו קוסט (חסך) - פרצו לתודעה שלנו בשנים האחרונות ואמורות להציע מחיר בסיסי זולהמבוסס על תמחור שלא כולל תוספות של שירותים שאותם ניתן לרכוש בתשלום (דוגמת מזוודה, מזון, הושבה, צ'ק אין ועוד). בטיסות אלה קיימת מחלקה אחת בלבד.

 ארוחה במטוס / צילום: א.ס.א.פ קרייטיב Shutterstock

המחיר נמוך וכך גם רמת הציפיות

במובן מסוים, המודלים שמגדירים את סוגי הטיסות עושים לנו מעין סדר. הנוסע יודע שעבור טיסה סדירה הוא משלם יותר, ולפיכך הסיכוי שהיא תמריא לכאורה במועד, בשעה סבירה ומטרמינל מרכזי - גבוה יותר. עוד הוא יודע, או לפחות הוא מצפה, לקבל ארוחה בטיסה ושהמטוס יהיה מדגם מתקדם. בטיסת צ'רטר, לעומת זאת, הציפייה של הנוסע יורדת, עד כדי כך שסביר להניח שהוא לא ממש יופתע אם יום או יומיים לפני הטיסה יצלצלו אליו כדי לעדכן שהיא זזה משעות הבוקר לשעות הערב, ולהפך. הוא יודע שהוא משלם פחות, ולכן גם לרוב הוא ינמיך את הציפיות בנוגע לחוויה שמחכה לו - החל באיכות המושב והאוכל, ועד לבידור, אם בכלל.

בטיסת לואו קוסט רמת הציפיות יורדת עוד יותר, וכמעט שאין ציפייה לחוויה בטיסה למעט הרצון והצורך להגיע ליעד. למעשה, המראה במועד או כוס מים ללא תשלום - יתקבלו שלא כמובן מאליו. כך הורגלנו. האם זה פוגש את המציאות של ימינו? אז זהו, שלא לגמרי. בין היתר, חברות לואו קוסט דווקא מקפידות להמריא במועד כי מבחינתן כל עיכוב גורר הוצאות מיותרות; ומטוסים בטיסות סדירות הם לא בהכרח חדישים יותר - נהפוך הוא, בחברות לואו קוסט יש משמעות לצי מטוסים צעיר בהיבט של צריכת הדלק.

אם כן נדמה שהחלוקה של סוגי הטיסות שמוזכרת למעלה נוחה בעיקר לחברות התעופה, ובעיקר לאלה הסדירות שמרשות לעצמן לגבות מחיר יקר יותר לעומת הלואו קוסט.

אלא שיש מקרים שבהם חברות סדירות מתחילות להתנהג כמו חברות "לואו קוסט", ולא רק בהקשר של שיטת התמחור שמאפשרת לרכוש טיסה בלבד ומזוודה בנפרד, אלא במוצר הכולל. למה הכוונה? קחו לדוגמה את המקרה של ש' ובן זוגה שטסו למדריד עם אייר אירופה. הם העדיפו לשלם יותר שכן יצאו מנקודת הנחה שמדובר בחברה סדירה ומבחינתם "היו לכך יתרונות". מה שהם לא היו בטוחים לגביו זה האם המזוודה כלולה במחיר או לאו, ושמחו לגלות שכן. מה שהם כן הופתעו לגלות זה שלמרות שמדובר בטיסה סדירה שאפילו מבוצעת במטוס דרימליינר חדיש - על הארוחות הם ייאלצו לשלם (נציין, כי אייר אירופה בחרה לפני כשנה להוריד את הארוחות שהיו כלולות במחיר הטיסה רק בקו בין תל אביב-מדריד, זאת כמובן משיקולי עלויות. מהחברה נמסר בתגובה כי "כמו רוב חברות התעופה שטסות לאירופה, גם אייר אירופה גובה תשלום על אוכל ושתייה בטיסותיה בין תל אביב למדריד. עם זאת, בכל הטיסות בין מדריד ואמריקה הלטינית החברה מציעה לנוסעים שירות מלא, כולל אוכל ושתייה").

החברות חוסכות, הנוסעים מתוסכלים

אייר אירופה לא לבד. נוסע עסקי של אל על פנה לאחרונה ל"גלובס" וסיפר על התסכול הרב שהוא חש בטיסות של החברה הישראלית ליעדים שונים באירופה, ביניהם ברלין. לדבריו, למרות שמדובר בטיסה סדירה שמבוצעת על-ידי אל על (אחרי שהיא מחקה מותג הלואו קוסט שלה UP), היא ממריאה מטרמינל 1 המיועד לטיסות לואו קוסט וככזה הוא אינו כולל טרקלין עסקים או את מגוון בתי העסק שפוגשים הנוסעים בטרמינל 3.

למעשה, הטיסות לחמשת יעדי UP לשעבר ממריאות מטרמינל 1 - ולא במקרה. מס הנמל שגובה רשות שדות התעופה לחברות שטסות מטרמינל ה"לואו קוסט" עומד על 11 דולר, זאת לעומת 24 דולר שמשלמות החברות שממריאות מטרמינל 3. אז אל על חוסכת בעלויות ומשלמת פחות, אבל הנוסעים מתוסכלים. וזה נכון שנוסעים עסקיים יכולים להחליט לעבור לטרמינל 3 עם שאטל, להתרווח על הכורסה וללגום משקה ואז לחזור לטרמינל 1 לפני ההמראה, אבל הסידור הזה, ולא במקרה, פחות מתאים לכולם. מאל על נמסר בתגובה כי "אל על פועלת על פי ההנחיות שנקבעו להפעלת הטיסות בטרמינל 1". 

ויש גם חברות תעופה אחרות שמצאו דרך להגדרות חדשות. לפני כשנה, ג'יל רינגוואלד, סגן נשיא אייר טראנסט, הגדיר בראיון ל"גלובס" את חברת התעופה הקנדית כ"חברת פנאי, משהו בין לואו קוסט לטיסות שכר". הוא סיפר אז שהחברה מציעה "שירות מלא, כולל כבודה ומזון, אבל אין לנו מחלקת עסקים כך שאנחנו לא חברת לגאסי. אפשר להגדיר אותנו כחברת 'Low Fare'".

אז מה המסר? ראשית, לצאת מהמסגרת ומההגדרות שמקובעות בתודעה שלנו, ושוב, כמו תמיד, להקפיד ולבדוק לפני שקונים את כרטיס הטיסה מה היא כוללת ובעיקר מה היא לא.