כמו רבים הכרתי גם אני את עמוס עוז, והייתי מקוראיו הנאמנים. מתוך אין ספור ספריו ומילותיו, הרצאותיו ונאומיו, שיחותיו ומאמריו. במחשבותיו ובהגותו הותיר שובל מופלא של רעיונות, אמיתות סיפורים והארות. עוד מראשית דרכו, מראשוני כתביו ועד לאחרונים שבהם. וכל אחד שונה מקודמו.
"סיפור על אהבה וחושך" הותיר בי רושם עז. התרגשתי לקרוא את "אותו הים". את ה"בשורה על פי יהודה" קראתי בנשימה עצורה. "יהודים ומילים" שלח אותי שוב ושוב אל ארון הספרים. את "שלום לקנאים" קראתי בשלוש לגימות, ואת ספר השיחות האחרון שזכיתי לקרוא - "ממה עשוי התפוח?" - בלעתי בבת אחת. ולא ידעתי די.
אך כמו רק מתי מעט, זכיתי להכיר את עמוס באופן אישי, דרך חברות ארוכת שנים עם אבי. דרך חברות אמיצה שהייתה בה גם אהבה גדולה, אהבה של אורות ששרתה בין השניים. וכפי שרעייתו נילי אמרה, אינני יודע עד כמה גדולה הייתה האהבה. אהבתי את השיחות הארוכות שניהלו ביניהם בארוחות צהריים בבית הוריי, באווירת שבת ביתית. ובשנים האחרונות לאבי, המסורת נמשכה, ולא פעם הסבנו חמישה לשולחן אחד: אבא, נילי ועמוס, רעייתי ואני. מפגשים שלא נשכח לעולם.
היה בהם מעיין שופע של חכמה, חלומות, וסיפורים כפי שאין איש יודע לספרם כמותם. היו אלו שעות של אושר וגאווה, על היותי נוכח, על היותנו חלק מעם חכם ומופלא, ממדינה מיוחדת במינה. מדינה שנולדה מתוך חלום.
עת הלך אבי לעולמו, ספד לו עמוס בעצב רב, והבטיח כי שיחות הטלפון של ימי שישי אחר הצהריים, עליהן מעולם לא ויתרו, ימשכו גם עתה, ולעד לא ייפסקו. עמוס היה זה שכתב "אהבה צריכה ידידים כדי לשרוד את עצמה". במלאת שנה לפטירתו של אבי, התייצב עמוס במרכז פרס לשלום וחדשנות לחלוק לו כבוד עם חבריו ומוקיריו.
וביום שישי זה, שעות אחר הצהריים, עת עמוס ממתין לשיחה השבועית עם שמעון, הגיעה הבשורה העצובה כל כך על לכתו של עמוס. אבל אני מאמין, ובלבי גם יודע, שגם השיחה הזו תתקיים.
היה שלום עמוס יקר. חבר ואדם מופלא. חייך ויצירתך העשירו את רוחה של ישראל.
הכותב שותף מנהל בקרן פיטנגו ויו"ר מרכז פרס לשלום וחדשנות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
