כסף זה לא הכול, צריך יותר שוויון ופחות הסתה

תוכנית החומש לפיתוח כלכלי של יישובים ערבים בשנים 2020-2016, שאושרה בהחלטה מס' 922 של הממשלה הנוכחית לפני שלוש שנים בדיוק, בשלהי 2015, נחשבת ציון דרך חשוב במדיניות הממשלה ביחס לציבור הערבי בישראל. הממשלה אישרה תקציב חסר תקדים בסך 15 מיליארד שקל לטובת קידום החברה הערבית בשורה של תחומים חברתיים וכלכליים.

בדיעבד, כמעט דמיוני לחשוב שזו אותה ממשלה שגם העבירה את חוק יסוד: הלאום בלי להזכיר בו את הציבור הערבי כמי שהמדינה היא גם שלהם; שהתעקשה שלא לשלב בו את רכיב השוויון; שהורידה את מעמדה של השפה הערבית מ"רשמית" ל"מיוחדת"; שביקשה להרחיב את חוק ועדות הקבלה; ושחלק מחבריה משמיעים דברי בלע לרוב נגד החברה הערבית.

מאבקה של החברה הערבית לשוויון מתקיים בשלוש רמות. ברמה החברתית-כלכלית, ברמה האזרחית וברמה הלאומית. תוכנית החומש לפיתוח החברה הערבית היוותה צעד גדול בקידום החברתי-כלכלי של החברה הערבית, שצפוי להביא לצמצום הפערים בינה לבין זו היהודית - בחינוך, בדיור, בתעסוקה ובתחומים רבים נוספים. נקווה, כי את תוצאות התוכנית נראה בשנים הבאות, שכן שינויים שכאלו אינם קורים ביום אחד, אפילו לא בחמש שנים. אין להקל ראש בהיבט החברתי-כלכלי. חברה שהמשתייכים אליה אינם נהנים מתנאים שוויוניים ומצבם הכלכלי רע, צפויה להתנכר למדינה ולשאר האזרחים. פיתוח כלכלי-חברתי נדרש כדי לקדם סולידריות ושותפות אזרחית.

אלא שזהו רק נדבך אחד מבין שלושה. גם אוכלוסייה שטוב לה כלכלית, לא תוכל להרגיש חלק מהחברה בה היא חיה, בעת שאינה נהנית משוויון זכויות ואין מכירים בזכויותיה הלאומיות כמיעוט. גם האדם העשיר ביותר, לא ירגיש סולידריות עם החברה שבתוכה הוא חי, אם אינו יכול לקנות קרקע ביישובים "מיוחסים", בשל "אי התאמה למרקם החברתי-תרבותי", שם קוד לאפשר בפועל אפלייה לרעה. גם תלמידה שיש לה את תשתיות החינוך הטובות ביותר שניתן להציע, לא תצליח להרגיש חלק מהמדינה, כשהאחרונה אינה מכירה בזכותה כבת למיעוט לאומי יליד ללמוד בבית הספר את ההיסטוריה של העם אליו היא שייכת.

שלוש שנים אחרי ההחלטה, אנו מוצאים את עצמנו בקמפיין בחירות והמעמד מחזיר את האזרחיות והאזרחים הערבים לקמפיין הקודם, בו הזהיר ראש הממשלה מהערבים שמגיעים לקלפי באוטובוסים - כאילו שמימוש זכות דמוקרטית על ידי מיעוט הוא פשע. כאשר זהו המסר של ההנהגה - אין להתפלא שבמדד הדמוקרטיה האחרון, כמו בסקרים קודמים, נמצא כי רוב של 59% מהציבור היהודי בישראל סבור שהכרעות קריטיות בנושאי ממשל וכלכלה, צריכות להתקבל ברוב יהודי בלבד.

אם הממשלה בישראל באמת רוצה לשלב את אזרחי ישראל הערבים בחברה, ולא רק לקדם את הכלכלה בחברה הערבית, בשל חיוניותה למשק - שלב ההוכחות נמצא בבחירות הקרובות.

האם נראה קמפיין בחירות הוגן, שבו לא משתמשים בחברה הערבית כשק חבטות? האם מפלגות מרכזיות יצאו נגד התבטאויות גזעניות ועוינות, כדוגמת הקריאה לשלוח את האזרחים הערבים לג'נין? האם ימנעו מלהתייחס לאזרחים הערבים כאל אויבי המדינה, המסכנים את ביטחונה? האם ייפסק הריטואל הקבוע של ניסיון פסילה אוטומטי וגורף של מפלגות ערביות בכלל ושל הרשימה המשותפת באופן קונקרטי בניהול ענייני המדינה ומהשתתפות בקואליציה?

האזרחים הערבים וגם שאר האזרחים המחויבים לערך השוויון יבחנו את התנהגות המפלגות בהיבט הזה.

הכותבת היא ראש התוכנית ליחסי יהודים-ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה