במותו, כמו בחייו, עמוס עוז היה האליבי הליברלי של ישראל

אין כל סיבה לדחות ידיים מושטות, כל זמן שמושיטות אותן ממשלות לגיטימיות, שאינן עוסקות בדיכוי מסיבי, או ברצח, או בשוד שיטתי של אזרחיהן. אפשר לטעון כי אפילו אלה השייכות לקטגוריות הלא-נעימות האלה אינן צריכות להידחות על הסף. מחמת "ההיגיון של המדינה", raison d'état, מוטב לשמור קשר גם עם אלה שאינם ראויים לקשר. אומנם קצת חשודים מניעיה של ממשלה המעדיפה מעשה שיגרה מדינות שראשיהן מתכחשים לערכי הדמוקרטיה הליברלית, במיוחד לפלורליזם ולשלטון החוק. אבל אם ראש ממשלת ישראל הוא אורח רצוי במעמד השבעתו של נשיא ברזיל, הארץ השנייה בגודלה ביבשת אמריקה, הדמוקרטיה הרביעית בגודלה בעולם (אם כי רק מס׳ 49 באינדקס החירויות הדמוקרטיות של השבועון "איקונומיסט"), מוטב שיהיה שם.

מה טוב שבברזיל יש, לפחות לפי שעה, עיתונות חופשית. שלושת העיתונים החשובים ביותר העניקו למר נתניהו את הסיקור המועיל ביותר שאפשר להעלות על הדעת: בלב עמודיהם הראשונים. אבל הם עשו עוד משהו: לצד צילום משותף של מר נתניהו עם הנשיא המיועד של ברזיל (שבינתיים הושבע), ז'ייר בולסונארו, הם נתנו את דיוקנו של עמוס עוז. בשניים מן השלושה, הדיוקן רכב על העמוד, לצד הלוגו של העיתון. לצד תמונתו, העיתונים הזכירו לא רק את הקריירה הספרותית שלו, כי אם גם את הטפתו רבת-השנים לשלום.

 עוז, נתניהו ובולסונארו בשער של או גלובו הברזילאי

זו הייתה תזכורת סובטילית, שמר נתניהו אינו מייצג את כל ישראל, בדיוק כשם שהנשיא בולסונארו אינו מייצג את כל ברזיל; ושישראל האחרת, זו שהמנוח היה שייך אליה, נהגה לעורר אהדה, או לפחות הבנה. אינני יודע אם ראש הממשלה חרק שיניים, כאשר ראה את המארב שטמן לו הסופר המת.

אני חושד מפעם לפעם, אם כי אולי ללא יסוד, שבניגוד לאחרים במפלגתו, ראש הממשלה דווקא מתעניין בדעתם של אינטלקטואלים ושל אמנים. הוא אומנם ויתר זה כבר על תמיכתם, אבל לא מאותן הסיבות ששרת התרבות שלו ויתרה. אולי בסתר לבו עדיין חורה לו שהאינטליגנציה הליברלית התנערה ממנו. אומנם השלטון מצריך קולות, לא יוקרה תרבותית ולא לגיטימציה של סלונים ספרותיים, אבל במרוצת הקריירה שלו הוא רמז מפעם לפעם על התעניינותו בסלונים.

הוא היה רשאי לקוות שהוא יהיה הישראלי היחיד בעמודי החדשות בברזיל ביום היוועדותו עם הנשיא הנכנס. אבל לצון חמד לו הסרטן בערד.

ארבעה עמודים באיטלקית

תמונתו של עמוס עוז נקלעה לעמודים צפויים וצפויים פחות בין 29 ל-31 בדצמבר. מצאתי אותה בעמודים הראשונים של שני עיתונים בברצלונה, למשל. והיא התגנבה אל עמודי א' של עיתון אחד במקסיקו, ולפחות של אחד בארגנטינה. "קוריירה דה לה סרה" רב היוקרה של מילאנו ייחד ארבעה עמודים למותו של עוז. אולי את ההפתעה הגדולה ביותר זימן עיתון בבוגוטה, קולומביה. זו הייתה הידיעה המרכזית בעמודו הראשון של Espectador.

"מת ענק הספרות", הודיע "קוריירה" האיטלקי בעמודו הראשון. הכותרת בעמודי התרבות של העיתון הכריזה, "עמוס עוז, אויב השנאה" (Il nemico dell’odio). הכותרת ב"לה סטאמפה" של טורינו הייתה "עמוס עוז, האור במדבר" (la luce nel deserto). לא רע. אולי זה צריך להיות שמם של הרחוב/השדרה/הכיכר/הכפר/העיר אשר ייקראו יום אחד על שמו של עוז.

מה מעניין שהכינוי הזה, "האור במדבר" היה זקוק לעיתון איטלקי כדי להישמע. פעם, ניסוחים כאלה היו עניין טבעי בשביל סופדים עבריים. כאשר מת אחד העם, השבוע לפני 92 שנה, אחת הכותרות הייתה "כבה הנר"; וכאשר מת ביאליק, "נדם הכינור". כבה אפוא האור במדבר בסוף השבוע שעבר.

אני מרשה לעצמי להגיד, בהערצה רבה לעוז, כי ההספדים הנדיבים בעיתוני העולם לא היו תוצאה בלבדית של סגולותיו הספרותיות. הם נגעו בראש ובראשונה להתייצבותו העקיבה והנועזת נגד דעת הרוב בארצו בעניינים פוליטיים. זה היה ניכר באפיונים שהעיתונים העניקו לעוז. אחד העיתונים בברזיל, "אסטאדו דה סאו פאולו", הסמיך לתמונת עוז את הכותרת "קול הפציפיזם". הכותרת ב"ווינר צייטונג" האוסטרי הייתה "מורד ופציפיסט".

אנחנו יודעים מפי עוז, שהתואר הזה כלל לא נעם לו בחייו. כאשר אינטלקטואלים זרים היו מחבקים אותו, הוא סיפר, הוא ידע שלא פעם הם עושים כן מבלי לרדת לסוף דעתו. הוא מעולם לא התנגד למלחמות באשר הן. אלמלא היה לישראל מקל גדול, הוא אמר, "איש מאיתנו לא היה כאן".

מלחמת לבנון השנייה הייתה בעיניו מלחמה צודקת, מפני שהייתה מלחמת-מגן. הוא לא התנגד לאלימות בתור שכזאת. בזקנתו הוא דיבר בזכות "אלימות נגד תוקפנות".

מלחמת לבנון הראשונה הייתה מבחנו הגדול ביותר. בקיץ 1982 הוא כתב רשימה ב"ידיעות אחרונות" להזכיר למנחם בגין שיאסר ערפאת אינו היטלר. בגין העלה את היטלר באוב כדי להצדיק את ההפצצות הכבדות על מערב ביירות, שהמוני אזרחים נהרגו בהן. תשובתו הניצחת למבקרים הייתה שאילו היטלר היה בבניין הזה, האם היו אומרים לנו להימנע מלהפציץ אותו, רק מפני שיש בו 20 אזרחים חפים מפשע? עוז העז להזכיר לו, שבמשוואת לבנון אין היטלר, והגיע הזמן לחדול מלמצוא היטלר בכל אויב ומפגע.

התגובות לרשימת עוז היו קשות מאוד. זה היה לפני סברה ושתילה, וביקורת על המלחמה הייתה אקט של בגידה. מוטב לזכור שחבר כנסת אחד מן האופוזיציה אפילו כתב לשר הביטחון להציע לו להפסיק את אספקת המים למערב ביירות, בשיא הקיץ, כדי למוטט את התנגדות הפלסטינים. שמו של הח"כ היה יצחק רבין.

אלה היו שעותיו היפות של האינטלקטואל הציבורי עוז. אני חושב שאולי יפות מהן היו שעות ההארה הגדולה שלו לאחר מלחמת ששת הימים. בימים האחרונים התהלך על הרשת הישראלית מאמר שהוא כתב ב"דבר" ב-22 באוגוסט 1967. הכותרת לבדה הייתה עוצרת נשימה, "שר הביטחון ומרחב המחיה". זה היה רמז לא דק במיוחד לתפיסת ה-Lebensraum של היטלר, אבל היא לא נבעה מעטו של עוז. דיין עצמו הוא שהשתמש במלים "הבטחת מרחב-מחיה לישראל".

"אינני יודע כיצד לא רעד קולו", כתב עוז. "חוששני כי שיכרון של מנצחים מקיף אותנו, והוא השיכרון אשר כרסם בשורשיהן של אומות גדולות עד שהפך עליהן את הגלגל".

"יושביו של חבל ארץ זכאים להיות אדונים לגורלם", הוא כתב על הערבים בשטחי 1967. המושג פלסטינים, או פלשתינאים עדיין לא חדר אל לשון הדיבור והכתיבה. "הזכות המקודשת להגדרה עצמית ולקוממיות מדינית צריך שתישמר 'אפילו' לערבים, עד כמה שאמת יסודית זו נוטה להישכח אצלנו בשיכרון ניצחונותינו ובהשפעת ההשוואות הנלהבות לימי יהושע בן נון, אשר בהן מפרנסים עכשיו את 'המורל הלאומי'".

יום אחד הניסוחים האלה ישמשו את כל מבקרי הכיבוש, הסיפוח וההתנחלות. אבל מוטב לזכור שבקיץ 1967, אפילו חבר הכנסת אורי אבנרי תמך בסיפוח מזרח ירושלים (בעיתונו היומי קצר-המועד "דף"). דברי עוז לא היו מובנים מאליהם. אינני יודע איך הגיב דיין על פרסומם בעתון התנועה, אבל באותם הימים הוא תקף בגסות רוח מיוחדת את פרופ׳ יעקב טלמון, שהביע הסתייגויות דומות. הוא קרא לו "תולעת יעקב".

המתווכים בשירות ההיסטוריה

ישראל עדיין נהנתה בימים ההם מאשראי ניכר בשמאל הליברלי העולמי ורומנטיזציה של ישראל נמשכה במפלגות שמאל דמוקרטיות, כולל במפלגות שלטון. כאשר לגולדה מאיר היו תלונות על הגישה לישראל, היא הייתה מעלה אותן בפגישות של לשכת האינטרנציונל הסוציאליסטי, בטון של עלבון אישי, ואיך-אפשר-לעשות-לי-דבר-כזה.

ב-1977, ערב המהפך, כל מנהיגי הסוציאל-דמוקרטיה העולמית הגיעו להיכל התרבות בתל אביב, להשתתף בוועידת מפלגת העבודה. זו הייתה הזדמנות להביע לה אהדה ולהעניק לה ברכת דרך פומבית. במסדרונות ההיכל היה אפשר להיתקל בכל המי-ומי של אירופה, שבעיניהם מפלגת העבודה הייתה בשר מבשרם, אחות הראויה לאהבה (וגם ראויה לפצעי-אוהב).

מפלגת העבודה ההיסטורית סיפקה אליבי לישראל, גם כאשר חינה פחת והלך. זה אומנם לא מנע בידוד גובר מ-1973 ואילך, ולא הציל את ישראל מהחלטות נפסדות באו"ם, כמו "ציונות היא גזענות" (1975). אבל האליבי של חזון החלוצים והקיבוצים ומעטים-מול-רבים וקיבוץ הגלויות הגן על שמה הטוב של ישראל באופן שאינו ידוע לרוב הגדול של הישראלים.

את כל זה נשא הרוח. נשארו רק מתווכים אינדיבידואליים בין ישראל למחנה הדמוקרטי הליברלי. האליבי שלהם הוא תוצאה של העזתם ושל נכונותם המוכחת לשחות נגד הזרם. בין המתווכים האלה יש אחדים, המוכנים לטפול על ארצם כל חטא אפשרי, ולהציע את שירותיהם לזוממי הדה-לגיטימציה. הם מצוטטים בעונג מיוחד באינטרנט האיראני.

אבל המתווכים הצריכים לעניין אותנו הם בעלי הביקורת הקונסטרוקטיבית, אלה שאינם נמנעים מלבקר את ארצם בתוקף ("אני אוהב את ישראל, אם כי אינני מחבב אותה", אמר עוז למראיין אנגלי לפני שנתיים), אבל מטעימים את זכותה להתגונן ולהתקיים. השירות שהם עושים בזה לעניינה הוא מיוחד במינו, היסטורי. הם מצדיקים את התיימרותה להיות דמוקרטיה פתוחה וסובלנית; הם נאבקים נגד הדמוניזציה שלה; הם מעניקים לה דריסת רגל, וממילא אוזן כרויה, במקומות שבהם למנהיגי הרוב הפוליטי בישראל אין כל סיכוי להישמע ברצינות.

בנרטיב הפטריוטי של הימין הישראלי אין מקום לדיסידנטים, ממש כפי שאין להם מקום בעולמן של הממשלות הסמכותניות בהודו, בהונגריה, בטורקיה והחל מן השבוע גם בברזיל. הנשיא החדש בולסונארו הבטיח לנקות את ארצו מן "הבנדיטים האדומים" שקדמו לו. יהיה עליהם לעזוב את ברזיל - או ללכת לכלא, הוא הכריז. הוא אמר דברים הרבה יותר גרועים, והביע בוז למוסדות החוקתיים ולשלטון החוק. אולי הוא לא התכוון. בסופו של דבר הוא יישפט על מעשיו, לא על הכרזותיו.

ברזיל עתה זה התנסתה במהפך מסחרר. ב-2002 היא עשתה את אחת הפניות הרדיקליות ביותר שמאלה בעולם הדמוקרטי. 16 שנה אחר כך הא עשתה את אחת הפניות הרדיקליות ביותר ימינה. בשיא הפופולריות שלה, ממשלת השמאל בברזיל נהנתה משיעורי תמיכה כאלה עד שהיה מקום לתהות אם הימין יהיה מסוגל אי פעם לחזור לשלטון. הוא חזר, בגרסה הרבה יותר קיצונית.

באחד הראיונות האחרונים של חייו, ל"וושינגטון פוסט", עוז נשאל על הטענה שאבד הסיכוי לשתי-מדינות, מפני שהכיבוש הישראלי של השטחים הוא בלתי הפיך. "חייתי חיים ארוכים מאוד", הוא השיב, "וחזרתי וראיתי את הבלתי הפיך חוזר ומתהפך פעם אחר פעם. לא תמיד, אבל לעיתים קרובות מאוד".

הברזיליאנים יכולים להעיד על צדקתו. להפוך את הבלתי-הפיך, או לפחות להאריך את תוחלת חייה של האמונה בהפיכותו, היא משימת יורשיו ויורשותיו של עמוס עוז. יום אחד, הם אולי יספקו את האליבי הבא.

 הכותרת הראשית בקולומביה