השבוע לפני 12 שנה נרשם יום היסטורי באמריקה: אישה נטלה את פטיש היושב ראש של בית הנבחרים. היא החזיקה בו ארבע שנים. במרוצתן היה הנשיא פותח את נאומו השנתי על מצב האומה במלים "גברתי היושבת ראש", ומעטות הן האוזניים שהחמיצו את המשמעות (יושב ראש בשיטה האמריקאית הוא האיש הקובע בלבדית את סדר היום, הרבה יותר מיושב ראש הכנסת בארץ).
ארבע שנים אחר כך, מפלגתה הובסה בבחירות. הפטיש חזר לידי גברים. שניים החזיקו בו בשמונה השנים הבאות. מחר, שלושה בינואר, הוא יחזור לידי אישה. זאת אומרת, לידי אותה האישה עצמה. לא היה כדבר הזה בתולדות הקונגרס. לקריירות פוליטיות אין תוחלת חיים כל-כך ארוכה. ננסי פלוסי (Pelosi) מקליפורניה נבחרה בפעם הראשונה להנהיג את מפלגתה בבית הנבחרים ב-2003. מאז היו בארה"ב שלושה נשיאים. אבל היא עדיין שם, על סף יום הולדתה ה-80, לאחר שהנהיגה את מפלגתה לארבע תבוסות רצופות.
פלוסי, שגם יריביה המרים מוכרחים להעריץ בחריקת שיניים, תהפוך מחר לפוליטיקאית השנייה בחשיבותה בוושינגטון, לאחר הנשיא; היא תהיה המנהיגה הבולטת ביותר של מפלגתה, לפחות עד שהמפלגה תבחר מועמד לנשיאות בעוד שנה וחצי; והיא תהיה מס' 2 במידרג הירושה הנשיאותי (זאת אומרת, היא תהפוך לנשיאה, אם הכהונה תיבצר מן הנשיא ומסגנו).
ממחר היא תעמוד בראש האופוזיציה לדונלד טראמפ עם כלי שלאופוזיציות לעולם אין במשטרים פרלמנטריים: רוב באסיפה המחוקקת. בדמוקרטיה פרלמנטרית, אם לאופוזיציה יש רוב, היא אינה אופוזיציה; היא מרכיבה את הממשלה. אבל אבות החוקה האמריקאית הואילו ליצור את התבנית, שלימים נודעה בשם "הממשלה החצויה".
הממשלה החצויה - והעיקור הפוליטי
האבות בעצם לא תכננו לחצות את הממשלה. הם לא חשבו על מפלגות פוליטיות, מפני שלא היו כאלה בזמנם, לפחות לא במובנן המודרני. יתר על כן, הם לא הניחו שפוליטיקה תהיה מקצוע. חברי האספה המחוקקת, יהיה שמה אשר יהיה, נועדו להיות חקלאים, המניחים את המחרשה מידיהם לתקופה קצובה, כדי לחוקק חוקים לטובת הכלל - ולחזור מיד הביתה כדי לעבוד את אדמתם ואת אלוהיהם. תקופת הכהונה של ציר בבית הנבחרים הוגבלה לשנתיים. צירים אמנם יכלו לחזור ולהיבחר, אבל ההנחה הייתה שרק מיעוטם יטרחו.
ואמנם, כאשר עורך דין גמלוני מעיר קטנה במדינת אילינוי נבחר ב-1846 לבית הנבחרים, הוא חזר הביתה כעבור שנתיים. איש לא שמע עליו עוד, אלא 14 שנה אחר כך, כאשר נבחר כמעט בטעות לנשיא ארה"ב. שמו היה אייברהם לינקולן, ורק צוק העתים החזיר אותו לפוליטיקה.
"ממשלה חצויה" באמריקה מתארת מצב, שבו שתי מפלגות יריבות שולטות ברשות המבצעת וברשות המחוקקת, או לפחות בחלק מן המחוקקת, בבית הנבחרים או בסנאט. אפשר בהחלט שהחצייה תחצה לא רק את שתי הרשויות אלא גם רשות אחת נגד עצמה. זה היה המצב בארה"ב רוב הזמן מאז 1980. רק בעשר מתוך 38 שנים, אותה המפלגה עצמה שלטה שליטה מלאה בשתי הרשויות (שש שנים לרפובליקאים, ארבע לדמוקרטים).
חסרונותיה של ממשלה חצויה ברורים למדי: רשות מבצעת, התלויה בהסכמת האופוזיציה, אינה מסוגלת לתת את הטון בענייני פנים וכלכלה. היא צריכה להתפשר, או לעבור עיקור פוליטי. זה מה שקרה לממשל אובמה בשש משמונה שנותיו. זה מאיים לחזור ולקרות עכשיו לממשל טראמפ.
הנשיא הנוכחי שונא פשרות ידוע
הנשיא, שונא פשרות ידוע, נקלע לעימות חזיתי עם הדמוקרטים בימים האחרונים של 2018, עוד לפני שננסי פלוסי הספיקה ליטול את הפטיש. במשך שנתיים של שליטה בשתי הרשויות, הנשיא נמנע מלנסות ולאכוף את הבטחת הבחירות הבומבסטית שלו להפריד את ארה"ב מאמריקה הלטינית באמצעות חומה של 3,000 ק"מ ויותר. הוא נזכר עד כמה הוא רוצה בחומה הזו רק באמצע דצמבר, שבועיים לפני שהשליטה הרפובליקאית בבית הנבחרים עמדה להגיע אל קצה.
עלות החומה, חמישה מיליארד דולר, הייתה צריכה להיכלל בחוקי הקצאות למימון פעולות הממשלה. הנשיא הודיע אפוא, שבהיעדר מימון לחומתו הוא יטיל וטו על ההקצאות. בהיעדר הקצאות, משרדי הממשלה התחילו להיסגר ערב חג המולד. הם סגורים זה 12 יום.
אם הממשלה החצויה תעמוד בשנתיים הבאות בסימן התכתשות בלתי פוסקת, הקיטוב באמריקה כמובן יגבר וילך, ואיתו יחמיר משבר המשילות. לא ברור כלל שהנשיא יצטער על מהלך עניינים כזה. בראש מעייניו עומדת בחירה חוזרת ב-2020. הוא מניח, שתומכיו יצביעו בהמוניהם אם הוא יצליח לשכנע אותם שאויבים מסוכנים אורבים לו בוושינגטון.
אגב, מערכת הבחירות לנשיאות כבר התחילה, למעשה וכמעט גם להלכה. הטוענת הראשונה לנשיאות עשתה ביום ב' את המהלך המסורתי הראשון לקראת הכרזה רשמית על מועמדותה: הסנאטורית אליזבת' וורן, בת 67, מן האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, הקימה "ועדת בדיקה", גלגול מוקדם של מטה בחירות, המאפשר להתחיל לאסוף תרומות. הפתיחה המוקדמת מחויבת המציאות לרגל היוקר הפנומנלי של מסעי בחירות בארה"ב.
שנאת נשים - בכעס ובלעג
וכך, בו בשבוע, אישה הופכת ליושבת ראש בית הנבחרים ואישה מתחילה מסע בחירות בעל סיכויים לא מבוטלים לנשיאות. משקלן של נשים במפלגה הדמוקרטית עכשיו הוא כזה עד שאפשר בהחלט להעלות על הדעת לפחות ארבע נשים כבדות משקל, כולן סנאטוריות, בין הטוענים למועמדות המפלגה ב-2020.
כמובן, ייתכן בהחלט שגבר בעמדת הנהגה יכנס מסיבת עיתונאים, וידיח בה בשידור חי את אחת הנשים האלה, או את כולן, באקט של אדנות ומבלי ליצור קשר-עין; וחבריו למפלגה יברכו אותו אחר כך על אומץ לבו.
יש בהחלט יועצי בחירות המסוגלים להוכיח, שמיזוגניה, או שנאת נשים, היא מטבע עובר לבוחר. מערכת הבחירות של 2016 בארה"ב לא הוכרעה רק על מיזוגניה, אבל בוודאי גם על מיזוגניה. דונלד טראמפ להוט להעמיד במרכז מסע הבחירות שלו הן את פלוסי והן את וורן: נשים רדיקליות, המזוהות עם עילית פוליטית עירונית יהירה, זו מסן פרנסיסקו וזו מבוסטון. הוא יצליף בהן ללא רחם, בתערובת של כעס ושל לעג.
פלוסי הייתה כליא-ברק מועיל בידי המפלגה הרפובליקאית זה עשר שנים. הרבה כסף נאסף לטובת הימין בשם המאבק נגדה, והרבה מועמדים התמודדו וגם נבחרו על יסוד האיבה, פוליטית ואישית, שהם רחשו לה. הרפובליקאים קיוו שהנוסחה הזו תשרת אותם גם בבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר 2018. חלק מאנשי מפלגתה אפילו ראו את עצמם נאלצים להבטיח שהם לא יתמכו במינויה החוזר ליושבת ראש. אבל הדמוקרטים נחלו ניצחון מוחץ, עם 40 מושבים חדשים.
ייתכן אפוא שמיזוגניה אינה עובדת עוד בארה"ב, אם כי עוד חזון למועד. מחקי המיזוגניה באשר הם רשאים להתנחם בינתיים בנשיא ברזיל, ולזכור שגם גולדה מאיר ומרגרט תאצ'ר בעצם לא סבלו נשים בפוליטיקה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny