הקרב על הירושה בכפר הרי"ף: ההורים, האלמנה, הנחלה והתביעה

א' איבדה את בעלה בשנת 2004, אך המשיכה להתגורר עם ילדיהם בבית שבנה בעלה בחצר המשק של הוריו במושב כפר הרי"ף שבשפלה. המנוח היה "הבן הממשיך" שאמור היה לרשת את כל זכויותיהם של הוריו במשק, ובשל כך, גם לאחר פטירתו, א' הייתה רגועה בנוגע לעתידה ולעתיד ילדיה, באמונה שתיכנס לנעליו כיורשת המשק. אלא שכ־6 שנים לאחר מות בעלה, היא הופתעה לגלות שחמה וחמתה מבקשים לשלול ממנה את הזכות להיחשב "בת ממשיכה" ומבקשים לרשום תחתיה את בנם הצעיר כ"בן הממשיך" במשק ולפנות אותה מהמקום.

דרישת ההורים היוותה את יריית הפתיחה לסכסוך משפחתי כואב ועצוב בין אלמנת הבן להוריו - סכסוך שהחל ב־2011 בבית המשפט לענייני משפחה בדרישה של ההורים לשלול מהאלמנה את ירושת "הבן הממשיך", והסתיים רק החודש בבית המשפט העליון, בקביעה כי אלמנתו של "בן ממשיך" במשק יכולה להיכנס לנעליו של המנוח וליהנות מזכויות כ"בת ממשיכה".

האם הקביעה הזאת של העליון נכונה בכל מקרה? לא בטוח. בשל אי-הבהירות בתחום שיגרו שופטי העליון בהכרעתם מסר למדינה, לפיו "מן הראוי כי רשות מקרקעי ישראל, בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, תקבע מדיניות ברורה ועקרונות ברורים בסוגיה זו של מעבר זכות בר-רשות לבת הזוג במקרה של מותו של הבן הממשיך, אשר תובא לידיעת כל הנוגעים בדבר".

הזכויות לפי ה"חוזה המשולש"

ראשיתו של הסיפור לפני למעלה מ-3 עשורים, בשנת 1986, אז קבעו הורי המנוח - באישור רמ"י, הסוכנות והאגודה השיתופית - כי הוא יהיה הבן הממשיך במשק, והדבר נרשם בכל הגופים הרלוונטיים. כשנתיים לאחר מכן נישאו המנוח ורעייתו, ועברו להתגורר בבית שבנה המנוח במשק. המנוח נפטר כאמור בשנת 2004, והאלמנה וחלק מילדיהם ממשיכים להתגורר בבית עד היום.

במושב כפר הרי"ף חל במועד הרלוונטי "חוזה משולש", לפיו רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), בעלת הקרקע, מחכירה את הקרקע לסוכנות היהודית לארץ ישראל, וזו מעניקה לאגודה השיתופית (המושב) זכויות של בר-רשות בקרקע, אשר מחולקות על-ידה לחבריה. בהתאם למדיניות רמ"י ולהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, על-מנת להבטיח את המשך תפקוד המשק כיחידה חקלאית אחת ולמנוע את פיצולה, נקבעה בחוזה המשולש מגבלה על עבירוּת זכויות השימוש בנחלה, ונוצר מוסד "הבן הממשיך". לפי מוסד זה, לאחר מות שני בני הזוג שהם בני הרשות במשק, הזכויות עוברות ל"בן ממשיך" אחד שנקבע מבעוד מועד על-ידי ההורים, באישור הגופים הרלוונטיים, ונרשם ככזה אצלם.

בדצמבר 2011 ביקשו בעלי הזכויות במשק, הורי המנוח, להעביר את הזכויות במשק לבן אחר שלהם, אולם בקשתם לאישור ההעברה על-שמו נדחתה בשל רישומו של המנוח כבן ממשיך. זאת, כאמור, עוד בשנת 1986. ההורים לא ויתרו והגישו תובענה הצהרתית לבית המשפט לענייני משפחה, בה עתרו לקבוע כי האלמנה אינה בת ממשיכה במשק, וכי יש לרשום את הזכויות במשק על-שם בנם האחר - אך בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה.

בפסק הדין נקבע כי יש לראות באלמנה כבת ממשיכה במשק מכוח זכותו של בעלה המנוח. עוד נקבע כי על אף שהמושב מהווה כפר שיתופי, ניתן למנות בו בן ממשיך כפי שעולה מתקנות האגודות השיתופיות (חברוּת). בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת ההורים שהתכוונו להעניק לבנם המנוח זכות מגורים בלבד ולא מינוי כבן ממשיך - לא הוכחה, ואין בה כדי לסתור את החזקה העובדתית לפיה הורים הממנים ילד לבן ממשיך מודעים למשמעות ולתוצאות הנובעות מכך. עוד נקבע כי משמינו ההורים את המנוח כבן ממשיך, והדבר אושר ונרשם על-ידי הגופים הרשמיים, הם לא רשאים לחזור בהם מכך.

לבסוף נקבע כי זכותו של המנוח לא פקעה לאחר מותו, וזכות זו עברה לאלמנתו. בעניין זה ציין בית המשפט, בין היתר, כי הגדרת "בן ממשיך" בתקנות האגודות השיתופיות כוללת גם את בת הזוג של הבן הממשיך, וזאת במטרה למנוע מצב בו לאחר מות הבן הממשיך אלמנתו מנושלת מכל זכויותיו.

ההורים ערערו על קביעות אלא לבית המשפט המחוזי, אך גם ערעורם שם נדחה. תחילה דחה בית המשפט את טענת ההורים כי הזכות שהוענקה למנוח הייתה זכות למגורים בלבד, בקובעו כי אין להתערב בקביעה העובדתית של בית משפט לענייני משפחה אשר קבע כי מדובר בזכות לבן ממשיך, ולא בזכות למגורים. בית המשפט ציין כי המסמך עליו חתמו ההורים מינה את בנם המנוח כבן ממשיך, וזאת ללא כל הסתייגות.

בנוסף נקבע כי בהתאם לפסיקה, משחתמו ההורים על האישורים הנדרשים לקביעת הבן הממשיך, וניתן לכך אישור רשמי על-ידי הגורמים המיישבים, קביעת הבן הממשיך הושלמה, ולא ניתן עוד לבטלה. לבסוף נקבע כי מהוראות ההסכם המשולש ומתקנות האגודות השיתופיות, כמו גם מהפסיקה בנושא, עולה כי עם מותו של בן ממשיך עוברת הזכות לבת זוגו.

בגלגול המשפטי השלישי בבית המשפט העליון - בקשתם לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי - טענו ההורים כי השאלה האם לבת הזוג של הבן הממשיך יש מעמד של בת ממשיכה מעצם היותה בת זוג, לא נדונה בפסיקת בית המשפט העליון מעולם, ועל כן מדובר בשאלה שחורגת מעניינם של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור. כן נטען כי הכרעתם של בתי המשפט לענייני משפחה והמחוזי מנוגדת לעמדה העקרונית של רמ"י, לפיה מינוי בן ממשיך פוקע עם פטירתו, וחזרו גם על טענותיהם כי העניקו לבנם המנוח זכויות מגורים בלבד ולא זכויות כבן ממשיך.

בדיקה פרטנית של כל מקרה

מנגד טענה האלמנה, באמצעות עו"ד אייל סודאי ממשרד חיימסון-סודאי, כי ההורים מערערים על קביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, ואין מקום לחזור ולדון בהן במסגרת הבקשה לרשות ערעור.

רמ"י הגיבה אף היא לבקשה, תוך שהיא מבקשת להבהיר כי גישת ההורים - לפיה זכותו של הבן הממשיך פוקעת עם פטירתו ושבה להוריו על-מנת שימנו בן ממשיך אחר במקומו - מעוררת קשיים רבים ואינה עולה גם בקנה אחד עם הפסיקה. לצד זאת צוין כי לכלל לפיו עם מות הבן הממשיך נכנסת בת זוגו לנעליו, עשויים להיות חריגים.

בית המשפט העליון החליט לדחות את בקשת ההורים כבר בשלב המקדמי של הבקשה, ולא לאשר להורים לערער על ההכרעות של בתי המשפט הנמוכים יותר. השופטים מני מזוז, יוסף אלרון וחנן מלצר ציינו בהכרעה כי הסוגיה של מערכת היחסים המשפטית שבין המדינה (רמ"י, מקודם - מינהל מקרקעי ישראל), הסוכנות, האגודה השיתופית וחברי האגודה לעניין הענקת זכות שימוש (בר-רשות) בנחלה חקלאית, לרבות שאלות הנוגעות להעברת זכות השימוש ל"בן ממשיך" ושאלות שונות הכרוכות בכך, נדונה לא פעם בפני בית העליון, ונקבע לא אחת כי מאחר שזכות השימוש במשק החקלאי היא במהותה זכות אישית, שאינה ניתנת להעברה אלא אם כן הוסכם הדבר על-ידי מעניק הזכות ובהתאם לתנאים בהם הותנתה הסכמה זו - הרי שהשאלות הנוגעות להעברת הזכות לבן ממשיך, על כל הכרוך בכך, מחייבות בדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו ולנסיבותיו.

מטעם זה, צוין, בקשות רבות בסוגיה זו שהוגשו לבית משפט זה למתן רשות ערעור, נדחו. במקרה הספציפי שהגיע אליהם הפעם, שופטי העליון קבעו כי הממצאים העובדתיים נבחנו כנדרש על-ידי בתי המשפט, ואין להתערב בהם.

השופטים ביססו את פסיקתם גם על עמדתה העקרונית של רמ"י שהובעה בפניהם, לפיה זכותו של בן ממשיך עוברת עם פטירתו לבת זוגו, למעט אם נקבע תנאי מפורש השולל זאת, או אם הליך קביעת הבן הממשיך טרם הושלם ברישום במוסדות המיישבים.